סיפורים אישיים

עמית אליהו: "הגעתי עד ליערות הגשם של קונגו, כדי להבין שיש אלוקים"

עמית אליהו החליט שברצונו להגיע למקום המרוחק ביותר על פני כדור הארץ ולפגוש את האנשים שהציביליזציה לא הגיעה אליהם. הוא הסתנן ליערות הגשם בקונגו, חי עם השבטים הפרימיטיביים, ויצא משם אדם חדש. "הייתי צריך להגיע לקצה העולם, כדי להבין שהאושר הגדול נמצא כאן", הוא אומר

| י"ג כסלו התשע"ט |
עמית אליהו
אא

אילו עמית אליהו לא היה יושב מולנו ומצביע על תמונות המתעדות כל רגע ורגע במסעו, ניתן היה לחשוב שיש לו פוטנציאל להיות סופר טוב, אולי גם להוציא ספרים בדיוניים רבי מכר. אך מה לעשות שהסיפור מתברר כאמת לאמיתה, ויש גם תמונות המעידות כי הוא עולה על כל דמיון?

"גדלתי בבית חילוני לגמרי בקריית חיים", הוא חוזר אל נקודת הפתיחה, "לא שמעתי בבית מילה על היהדות, אבל בערך בגיל תשע עשרה דוד שלי חזר בתשובה. מדובר בדוד שהיה קרוב אליי מאוד. בתחילה כעסתי על כך שהתרחק מאתנו, אחר כך זה התחיל לסקרן אותי ושאלתי אותו שאלות. התגובה שלו הייתה: 'יש לך המון שאלות ואני לא יודע לענות על הכל, אז תלך להרצאה ותנסה לקבל תשובות'. כך יצא שהתגלגלתי להרצאות שונות בנושאי יהדות".

עמית לא היה לבד בהרצאות, יחד אתו היו שני חברים טובים שהתעניינו וביקשו גם כן לשמוע. "כולנו הבנו מהר מאוד שמצאנו את האמת", הוא מציין, "אבל היינו בחורים צעירים והיה לנו קשה לשנות את עצמנו, אז לכולנו לקח זמן. חבר אחד חזר בתשובה אחרי הצבא, החבר השני עשה את המהפך בגיל עשרים וחמש, ואצלי זה לקח זמן רב יותר מכולם".

לא רק זמן זה לקח לעמית, אלא גם מסע לא פשוט, שהגיע עד למקומות הנידחים ביותר על פני הגלובוס.

 

פרק ראשון: ברוך הבא לקונגו

אחרי הצבא למד עמית באוניברסיטה העברית בירושלים, אך תוך כדי הלימודים עברו עליו מספר משברים בו זמנית. "הייתי ממורמר על כל העולם", הוא מספר, "לא מצאתי את מקומי ולא הייתי נעים לעצמי ולסביבה. כעסתי על המציאות ועל הדברים הלא טובים שראיתי. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאין לי שום טעם להמשיך לחיות את חיי כך, ואני רוצה ללכת למקום הכי רחוק שאפשר להגיע אליו בעולם הזה – למקום שאין בו ציביליזציה כלל. למקום בו אפשר להתחבר הכי חזק עם הטבע. כך החלטתי שאני עושה את דרכי לאפריקה".

אפריקה היא ענקית. להיכן בדיוק היו פניך מועדות?

"לא רציתי סתם לשוטט באפריקה. רציתי את המקום הכי מרוחק, נטוש ולא מיושב שיש בה. החלטתי להגיע ליערות הגשם בקונגו", הוא מספר.

קונגו, למי שאינו יודע, זהו מקום ענק, בערך בגודלה של מדינת הודו שנחשב לבעייתי ביותר בעולם. "יש בקונגו אוצרות טבע רבים מאוד", מספר עמית, "ולכן מדינות רבות לוטשות לשם עיניים. זו גם הסיבה שיש בקונגו כל כך הרבה מלחמות אזרחים וסכסוכים בין שבטים. למעשה, אין בכלל תיירים שנכנסים לקונגו, אלא רק מעט אנשי עסקים".

קונגו (צילום אילוסטרציה: shutterstock)

איך אתה הצלחת להיכנס לשם?

"זה באמת היה מאוד-מאוד לא פשוט", משיב עמית, "אני יכול לכתוב ספר שלם רק על זה, כי לקח לי בערך חודש שלם לארגן פגישות עם קונסולים ועם נציגים שארגנו לי כניסה לקונגו דרך זמביה, זה כלל גם שוחד מתחת לשולחן וישיבה בבית הכלא בזמביה. אבל בסופו של דבר הצלחתי לקבל את האישור. עליתי על מטוס ונחתי בעיר הבירה של קונגו. כמובן שמיד לאחר מכן התברר לי שהשלטונות לא חושבים לאפשר לי להיכנס, גם הוויזה שהשגתי לא עזרה. לבסוף הודיעו שמאשרים לי כניסה למשך שבוע אחד בלבד.

"יצאתי משדה התעופה", הוא נזכר, "והייתי לגמרי בהלם. כל התיאורים שקראתי לא הכינו אותי למה שאני עתיד לראות, כי קונגו זה עולם מסוג אחר, משהו שאי אפשר לתאר בכלל. שוררים שם סדום ועמורה ברחובות, מיליוני אנשים מסתובבים שם בצפיפות נוראה, אחד על השני, הכל מלא בבוץ, יש צרחות ונרות בכל פינה. בקיצור – אנדרלמוסיה נוראה".

אתה יוצא משדה התעופה, להיכן פניך מועדות?

"שמעתי על כך שלמרבה הפלא יש בקונגו בית חב"ד וותיק משנת 1970. ידעתי שאני רוצה להגיע אליו, וכאן הייתה לי סייעתא דשמיא גדולה. כי נכנסתי למונית ומסרתי את הכתובת של בית חב"ד, אבל התברר שהכתובת לא עדכנית. מזווית העין הבחנתי בדמות לבנה חולפת במקום וחשבתי שמדובר ביהודי, אולי אפילו ישראלי. לבסוף התברר שהוא יווני, אבל הרגשנו קשר ישיר, שהרי שנינו מארצות הים התיכון. הוא ראה שאני אובד עצות, אז הוא הציע לי לישון אצלו ולמחרת קישר אותי עם בחור שהצליח לארגן לי ויזה למשך מספר חודשים, תמורת שוחד כמובן. לאחר מכן הוא שאל אותי מה עוד אני רוצה. השבתי לו שאני מחפש מישהו מקומי שיוכל להצטרף אליי לסיור ביערות הגשם. "הוא שמע את מה שאמרתי והתחיל להזדעק: 'ליערות הגשם? אתה מבין שאתה הולך למות?' אני לא נבהלתי, אלא השבתי בביטחון מוחלט: 'אני מאמין שאנשים הם טובים במהותם, למה שיעשו לי משהו רע?' הרגשתי בכל ישותי את הרצון לפגוש את האנשים האלו המרוחקים מכל שמץ של קידמה ומכל מה שמוכר לנו. לקח זמן עד ששכנעתי אותו, ולבסוף חלפו שישה שבועות עד שמצאתי מישהו מקומי שהסכים להתלוות אליי לתוך היערות. זה היה ממש לא פשוט למצוא מתנדב כזה, כי מדובר באמת בסכנה גדולה מאוד".

 

פרק שני: ביערות הגשם

חודש לאחר מכן כבר היה עמית בנקודה העמוקה ביותר בתוך יערות הגשם המסוכנים. "זה הגיע אחרי ימים ארוכים בלי אוכל, עם פציעות ומחלות, והליכה של מאות קילומטרים ברגל, כאשר אתה לא רואה מעליך את השמיים במשך ימים ארוכים, כי מקיפה אותך אך ורק צמחייה", הוא מתאר. "המטרה הסופית שלי הייתה להגיע לשבט הפיגמיס שהוא השבט הוותיק והמעניין ביותר, אבל בדרך פגשתי גם בשבטים נוספים".

הסיכון, לדבריו של עמית היה עצום: "כשמגיע איש עסקים לקונגו ומחפש יהלומים, הוא בדרך כלל לוקח אתו שני טנדרים מלאים חיילים חמושים, ורק אז נכנס ליער. מה שאני עשיתי זה בלתי יאומן – נכנסתי עם תרמיל גב ומצלמה ביד, ללא שום הגנה ובלי שמירה. לא ברור לי מדוע זכיתי שהקב"ה ישמור עליי. בכל רגע הייתי עלול להיתפס ולהישדד או להיהרג. תבינו שמדובר באנשים שמעולם לא ראו אדם לבן, מבחינתם ברור שאם מגיע אדם כזה, אז צריכים להילחם בו".

ואיך תקשרת עם השבטים שפגשת? באיזו שפה?

"בקונגו מדברים ביותר מ-100 שפות, והשפות של השבטים הן ניב של חלק מהשפות האלו. לקחתי איתי את המלווה שלי ובנוסף עוד מתרגם. אני דיברתי עם המלווה באנגלית, הוא תרגם את זה למתרגם והמתרגם העביר את הדברים לשבטים. כל אחד מהמלווים שלי קיבל ממני 100 דולר לחודש, הם הפכו לעשירים בזכות הסכום הזה".

הגעת לבסוף לשבט הפיגמיס?

"כן, הגעתי. זה היה באחד הימים בו צעדנו כמה עשרות קילומטרים ברגל, בשביל צר, ופתאום גילינו שני  אנשים מתוך השבט הזה שפתחו מיד ביריות. המלווים שלי זרקו אותי בצידי הדרך ואמרו לי שאחכה. בינתיים הם נכנסו לתוך השבט להכין אותם לכך שיש כאן אדם לבן. התגובה של השבט הייתה מפתיעה. הם טענו שלא רצו להרוג אותי אלא רק להרחיק, כי לא הבינו מיהו זה שמגיע אליהם. באותו רגע הנחתי את כל החפצים שלי בצד והודעתי להם: 'מהיום אין לי שק שינה, אין לי אולר, אין לי כלום, אני בדיוק כמוכם'".

במשך למעלה מחודש התגורר עמית יחד עם בני השבט. "שוחחנו המון ושאלתי אותם שאלות רבות. אחד הדברים שסיקרנו אותי יותר מכל הוא נושא האמונה שלהם. שאלתי אותם שאלות שעניינו אותי מאוד, כמו: איך הם חיים ובמה הם מאמינים? אהבתי את התשובה של ראש השבט. הוא הסתכל על שני אנשים שהיו אתו, ככל הנראה חכמי השבט, ואמר: 'נחשוב על זה ונחזור אליך עם תשובות'. הערכתי את זה. גם סיפרתי להם הרבה על עצמי, זה עזר לי להתחבר יותר לאישיות שלי, למולדת שלי ולעם שלי".

מבחינה דתית מספר עמית על אנשי השבט שהם עובדי אלילים גמורים. "אם אגיד לך את השמות של האלילים שלהם זה יישמע כמו שמות שאני ממציא, אבל אלו שמות אפריקאים. בכל פעם לפני שהם יוצאים לצוד יש להם ריקוד ותפילה ליער. יש להם גם עצים שהם עובדים אליהם ומשתחווים להם. עובדי אלילים כפשוטו".

מה הם עושים כל היום?

"הם עובדים בעבודות חקלאיות, חלקם יוצאים לצוד, ובמשך 80% מהיום יושבים ולא עושים שום דבר מועיל, אלא רק מעשנים טבק, רוקדים ומנגנים. אין להם שמץ של הבנה בשום תחום. הם למשל שאלו אותי מאיפה באתי וכשהשבתי להם שממרחק של 6000 קילומטר הם בכלל לא הבינו את המשמעות, כי המקסימום של המרחק שהם עושים זה חמישה קילומטרים עד לשבט הבא שנמצא ביער. זה בכלל לא במושגים שלהם".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

אז זהו, הגשמת חלום, הגעת למקום אליו כל כך חלמת להגיע. מה ההרגשה כעת?

"האמת היא שדווקא שם, כשהייתי בתוך השבט הפרימיטיבי הזה, התחלתי להרגיש געגועים. לא געגועים לבית, לארצי ולמשפחתי, אלא געגועים אליי בעצמי. נזכרתי באותם ימים בהם הגעתי להרצאות ביהדות, כבחור בן תשע עשרה. הייתה הרצאה אחת כזו בסמינריון בשכונת בית וגן בירושלים. זו הייתה הרצאה עוצמתית במיוחד שבעקבותיה נפל לי ולחבריי האסימון והבנו שיש רק אמת אחת. חזרנו לחדר בו התאכסנו והתחלנו לצעוק ולבכות. פתאום הבנו שהיהדות זה דבר מחייב, ואנחנו, בחורים צעירים, בתחילת דרכנו, רצינו רק להיות חופשיים. הרגשתי באותם ימים שיש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות, אני לא מוכן להיות מחויב למשהו. כשהגעתי ליערות הגשם השתנתה ההרגשה. אמרתי לעצמי: 'הנה, הגעתי למקסימום, עשיתי את כל מה שיכולתי לחלום עליו. כעת הגיע הזמן לעשות את מה שאני מחויב'. ופתאום התחושה הזו של המחויבות כבר לא הייתה קשה לי. להיפך, הרגשתי שאני רוצה להעמיק ביהדות יותר ויותר. הרגשתי שאני בר מזל שהפכתי לכזה. התחושה הפכה מ-'אוי ואבוי שאני יהודי', ל-'איזה מזל שאני לא כמו השבט הזה שעומד באותו מקום כבר 5000 שנה, אלא אני שייך לעם שכבר לפני 5000 שנה היה בדרגה הרבה-הרבה יותר גבוהה. זו הייתה תחושת זכייה".

 

פרק שלישי: בתחנת המשטרה

לאחר כחודש וחצי החליט עמית שברצונו לצאת מהיער, אך הרפתקאותיו לא תמו בזאת. ליתר דיוק, הסתבר כי ההרפתקה הגדולה עוד לפניו: "לאחר שיצאנו מיערות הגשם הגענו לעיר הבירה של קונגו, שם הייתי אמור להיפרד מהמלווה שלי – אותו אדם שנמצא אתי כבר חודשיים ובמשך כל הזמן הזה אנו שורדים יחד, מגנים אחד על השני, שומרים על החיים אחד של השני, מה לא עשינו יחד? שילמנו לו וביום שלמחרת התברר לי מה זה אומר להיות קונגונזי, כי התברר שהוא הלשין עליי למשטרה וטען שלא שילמתי לו את הכסף שהבטחתי.

"התוודעתי לכך רק כשדפק אצלי בדלת שוטר ממשטרת ההגירה ודרש לקבל את הדרכון שלי. הוא הוביל אותי לתחנת המשטר ושם הבנתי שכבר הפכו אותי לעבריין – לא רק שלטענתם לא שילמתי את הכסף שהבטחתי, אלא גם נכנסתי לקונגו במטרה להתנגד למשטר, וזה חמור מאוד. בקונגו יש דיקטטורה אכזרית והבנתי שאני נתון בסכנה גדולה. אמנם ברור לי שנכנסתי לכאן עם אישור ועם ויזה, אבל לא נראה שזה מעניין מישהו. מבחינתם עלולים לחסל אותי ברגע זה".

בשלב זה אומר עמית שהוא זכה לנס גדול ונוסף: "בדיוק יום לפני כן פגשתי חייל של האו"ם, דובר אנגלית. שוחחנו והוא נתן לי את מספר הטלפון שלו, לעת הצורך. כעת החלטתי לממש זאת. יצרתי אתו קשר וביקשתי ממנו לעזור לי. הוא הגיע בתוך כמה דקות, שוחח בצרפתית עם אנשי המשטרה ואמר לי שאין לו דרך לעזור לי, כי למשטרה יש כוח גדול יותר ממנו, אבל אם אצליח לצאת משם, הוא ממליץ לי לברוח לאונסק"ו, שם יכניסו אותי ובוודאי יוכלו לעזור לי. בסופו של דבר, בשעת ערב, שחררו אותי מהמשטרה וסיכמו איתי שאגיע שוב למחרת בבוקר. הם לקחו ממני את כל חפציי והדרכן שלי כבר הוחרם, כך שלא היה מצב שאברח או אמלט".

כמובן שהצעד הבא שלו היה לבניין של אונסק"ו.  "פגשתי במקום בחור אמריקאי עם לב זהב שפועל המון למען זכויות האדם. סיפרתי לו את כל הסיפור והוא אמר לי חד משמעית: 'הם חייבים להחזיר לך את הדרכון, כעת אתה תישן כאן ומחר תלך אליהם בבוקר ותסביר להם שאין לך שום עניין למרוד בשלטונות, אלא אתה רוצה את הדרכון שלך כדי לחזור לארץ. אם אני רואה שאתה לא חוזר לכאן עד הצהריים, אני בא ועוזר לך'".

למחרת בבוקר ניסה עמית לממש את הדברים: "הגעתי לתחנת המשטרה, אך שם פגשתי לחרדתי דווקא את המפקד שנראה מאיים מאוד. הוא שוחח איתי באנגלית רהוטה וסיפר שעשה את התואר שלו באיטליה ובינתיים הפך לנוצרי הדוק. הוא אמר לי שהוא מאמין בכך שהגאולה תגיע רק כשכל היהודים יתנצרו, והמטרה שלו היא להראות לכל היהודים את האמת. הוא גם הוסיף וגילה לי שמהרגע ששמע אתמול על כך שהגיע לתחנת המשטרה מישהו מישראל, הוא לא ישן כל הלילה, ועל זה הוא רוצה לדבר אתי.

"נוצר מצב הזוי", נזכר עמית, "כי אני תכננתי לשכנע אותו בכך שאני לא מורד בשלטון ולבקש שישחרר אותי, אבל הוא רצה לשוחח אתי בנושאי דת. במשך שלוש שעות שלמות הוא ניהל איתי שיחה בנושאים דתיים בשפה האנגלית, כשאנו מזכירים את היהדות מול הנצרות. הוא מדבר ומדבר, ואני מסביר לו בצורה הכי יוקדת שיכולה להיות עד כמה שדבריו שגויים ועד כמה שלא יהיה שום יהודי באף מקום בעולם שהוא יצליח לשכנע. האמת היא שידי הייתה על התחתונה. אחרי הכל, הקונגונזי הזה נלחם במגרש שלו, הוא יכול בכל רגע להעלים אותי ולא להחזיר אותי לעולם, אבל לא ויתרתי. הרגשתי שליחות עצומה בלומר לו את הדברים ולספר לו את האמת על היהדות".

טענת שאין לך שום רקע ביהדות, איך ידעת מה להסביר?

"השתמשתי בידע המועט שכן היה לי", הוא משיב, "ובנוסף, זה המקום לציין שבמשך כל הזמן בו הייתי באפריקה הקפדתי לשמור שבת. כמובן שלא ידעתי את כל ההלכות שאני יודע כיום, אבל את הדברים העיקריים ידעתי והקפדתי עליהם. גם הייתי מניח תפילין בכל יום".

על כל פנים, עמית מציין כי בשלב כלשהו בשיחה היה נראה שמנהל התחנה כבר קולט שהוא לא יצליח להזיז אותו מדעתו, אבל אז התפרצו דרך הדלת הנציגים של אונסק"ו. "הם פנו למנהל התחנה ואמרו לו בצורה ברורה שהוא חייב לשחרר אותי ולהחזיר לי את הדרכון. בינתיים הופיעו גם כמה קצינים של המשטרה המקומית וכולם שם התחילו לצעוק ולדבר אחד עם השני, תוך כדי שנציגי אונסק"ו מתעקשים: 'תחזירו לו את הדרכון'. בסופו של דבר הדרכון הוחזר לידיי, נציגי אונסק"ו הובילו אותי מיד לרכב שחיכה לנו בחוץ, פינו אותי במהירות והודיעו לי שעליי להישאר במקום סגור עד שיגיעו בעוד כמה ימים לקחת אותי בטיסת עסקים של האו"ם".

 

פרק רביעי: לעבוד את ה'

המשך סיפורו של עמית, הופך דווקא לרגוע וסטנדרטי. מאז הרגע שבו הוא עזב את קונגו ושב לארץ, הוא  כמעט לא יצא ממנה. "חזרתי לישראל אדם אחר מכפי שהייתי", הוא מעיד על עצמו, "זה לא שהפכתי ביום אחד לשומר מצוות קלה כחמורה, אבל התקדמתי מאוד והייתי מצוי כל הזמן בתהליכי התקדמות. המחשבה על הקב"ה שסחב אותי עד לקצה העולם כדי לגלות את האמת, לא הניחה לי, הבנתי שמה שאני באמת מחפש לא נמצא שם במרחקים, אלא דווקא אצלי בבית. שאלתי את עצמי שוב ושוב: 'בשביל להגיע למסקנה הזו היית צריך לטוס עד ליערות הגשם?' והאמת היא שעד עתה אין לי על כך תשובה. כנראה שלפעמים דווקא כשמתרחקים, מצליחים להעריך את מה שיש לנו כל כך קרוב".

באותם ימים הוא גם זכה להתארס וכעבור ארבעה חודשים התקיימה חתונתו. "התייעצתי עם אשתי איפה אנחנו רוצים לגור ועלתה האפשרות להתגורר בחו"ל, אבל מהר מאוד הגענו למסקנה שאנו רוצים לגדל את ילדינו כאן, בארץ. רק כאן הם יצליחו לקבל את החינוך לתורה ולערכים בצורה הטובה ביותר. כך החלטנו שאנו נשארים.

"כיום אני אדם דתי לגמרי", חותם עמית את סיפורו המרגש, "זכיתי להיות אברך ואני לומד מידי יום בכולל, אנו מתגוררים בקריית שמואל ושני הבנים היקרים שלנו לומדים במוסדות של הקהילה. אנו משתדלים להתקדם, לעשות כל מה שאפשר מבחינה רוחנית, ויודעים שזה לא סוף הסיפור, אלא רק ההתחלה".


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (90 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

יומן "שנה וברכותיה" לשנת תש"פ - הרבנית ימימה מזרחי

65לרכישה

מוצרים נוספים

ערכת חזרה ללימודים לבנות - חיים ולדר וילדות מספרות על עצמן

ערכת חזרה ללימודים לבנים - חיים ולדר וילדים מספרים על עצמם

ערכת חזרה ללימודים - מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל

ילדים מספרים על עצמם בקומיקס 3 - חיים ולדר

60 גיבורים - הרב יוסף ברוק

סדר הדורות הקצר - הרב שלמה בניזרי

לכל המוצרים