תנו לו להתמודד!
באופן טבעי אנו מעוניינים שלילד שלנו יהיה הכי קל שאפשר, רק מה לעשות שלקב"ה יש תוכניות אחרות, והוא מזמן לו לא מעט התמודדויות. מה התפקיד שלנו במערכת? האם עלינו לרפד את דרכו, או לאפשר לו לנסות לבד?
באופן טבעי אנו מעוניינים שלילד שלנו יהיה הכי קל שאפשר, רק מה לעשות שלקב"ה יש תוכניות אחרות, והוא מזמן לו לא מעט התמודדויות. מה התפקיד שלנו במערכת? האם עלינו לרפד את דרכו, או לאפשר לו לנסות לבד?
חינוך מגיל צעיר להקמת בית ברוך-ילדים, האם זה הדרך? כיצד ניתן להתמודד עם זה בנועם?
המנסה להתוות מתווה אחד לשני ילדים בעלי תכונות שונות, מובטח לו שאת אחד הילדים הוא מקלקל
הקושי בחינוך נובע בעיקר מחוסר ידיעת החינוך, ולא מעצם החינוך. היודע לחנך, לא די שאינו מותש, אלא שמח ונהנה. מה שאין כן אם אינו יודע את מהות ואופי חכמת החינוך, הרי שלא יאהבנה, וכשאינו אוהבה הרי ירגיש במשך כל עיסוקו בה טורח גדול
חינוך הילדים הוא לא תכונה מולדת. יש ללמוד זאת, ממש כמו ללמוד נגינה. גישה לא נכונה לילד עלולה לקלקל אותו לגמרי
נשים ואימהות רבות עושות מאמצים להיות מושלמות. הן לא כועסות לעולם ותמיד עומדות לרשות בעליהן וילדיהן. אבל, כידוע, להיות מאה אחוז, זה מתכון בדוק לתסכולים ולכישלונות, כי זה פשוט בלתי אפשרי. כך מתעוררים רגשות אשמה והכעס הולך וגובר...
וידוי כן של אב לבנו יכול ללמד אותנו דבר מה על חינוך ילדים ועל הדרישות מהם, שלעתים מגיעות למינונים מופרזים
כאשר כולם רקדו לכבודה של תורה, הבחור עמד מן הצד ולא השתתף בשמחה. הדבר נגע מאוד ללבי. ניגשתי אליו וביקשתי ממנו במאור-פנים להצטרף למעגל הריקודים, אך הוא סירב. ניסיתי שוב ושוב, אך הוא היה בשלו
חסמת את הצרכים החברתיים של הילד? הוא יחפש אותם במקום אחר, ולאו דווקא במקום חיובי יותר
היצור השמח ביותר בעולם הוא תינוק. הדבר תמוה: התינוק הוא יצור סיעודי, התלוי כל כולו בחסדי המבוגרים. האדם המבוגר, לעומתו, עצמאי ובעל נכסים. לאור זאת לכאורה המבוגר היה צריך להיות שמח ואילו התינוק – עצוב
*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה