כל התכנים של שלום גבאי

"חברים הציעו לי להגיע איתם לשיעור תורה. חשבתי שיהיו שם דיבורים על גהינום ואיך נשרפים שם, אבל בסוף החלטתי ללכת. זה היה הפתח הראשוני שלי לעולם התשובה". חיים אביטל, שחקן כדורגל מצליח, משתף בדרך שעשה מהכדורגל אל עולם התורה

הרב אליהו חייאיב מגלה טפח מהתמודדות עם ילד חריג וחולה, ובראיון חשוף הוא משתף בכוחות העצומים שגילה על הדרך

הזמר אבי אילסון הוציא לאור עוד קליפ מתוך סדרה של קליפים, אבל מעולם לא חלם עד היכן יגיע השיר 'תן לי אור' שיצא בקליפ נוסף בדואט עם ילד פלסטינאי ששר בערבית. ראיון משותף עם אבי אילסון ויחיא מסלמא, ילד מהכפר בית ג'אלה

האורות שהם מדליקים מסמלים את החושך של האנושות, ומאיימים להבעיר את האמת שמאחוריו

מתנגדי חיסון הקורונה לא רק מתנגדים לחיסון. ההתנגדות שלהם לממסד ולנורמליות החלה עוד לפני שהעטלף בסין בקע מהביצה. הם מתנגדים לגדולי ישראל, הם מתנגדים לדעת גדולי הרפואה, הם מתנגדים לכל מה שלא הם בעצמם, או למה שלא משרת אותם באופן ישיר

שכן אחד סחב שטיח, שנראה כי אפילו ה'אלטע זאכן' התייאש מלמכור אותו; הכיסאות נראו ככאלה שאפילו הוא לא ניסה למכור; רצפת החצר הגיבה בהפתעה לאורחים החדשים; והמאורר נראה שלא בדיוק השתכנע, שפשוט המקום חם מאוד

מיומנה של ילדה, מונולוג מצמרר שלא ישאיר אתכם אדישים. לפניכם פרק הסיום של הטור הקבוע 'הורים במחלקה האונקולוגית'

מילון מושגים "עשה ולא תעשה" על פי הא'-ב' - למתאשפז ולסביבתו. לקט מתוך הספר החדש "והיא רק ילדה" שיצא בעקבות הטור

סוף סוף זה קורה. רציתם ספר, קיבלתם. עכשיו בהידברות שופס, הסיפור המלא מתחילתו ועד סופו, הומור. אמונה. לקחים. דרמה. דמעות. ומה לא...

זמזומם של הווינקרים כאילו לחשו לי: 'אחי, בכל פעם שאתה במצוקה הדלק אורות. ועוד הצצה מאחורי הקלעים של הוויכוחים והחלטות הרופאים. תקראו ותאמינו

איך ידעתי שאני צדיק, כמעט, איך הרחוב היה מלא באמבולנסים, חוץ מאמבולנס אחד שהרגיע אותי במיוחד, ואיך השכנים כמעט שנפלו מהחלון

הכניסה למרתף בדוידוף, התעקשות של ילדה אחת קטנה, ההצלחה כנגד כל הרופאים, והשיטה החדשה שאימצו במרתף בעקבות שבו'ש

"דרכו של היצר היא להכביד את העבודה על האנשים, ואז מרוב עייפות, גם כשאני לידם הם פשוט לא רואים אותי. אני צועק להם: 'עצרו, אני כאן, הירגעו, פתחו לי את השער שסגרתם כי פחדתם שמישהו יפריע לכם לחפש את החיים'. אבל אף אחד אינו מקשיב לי...".

כמה גלגלים קטנים יכולים ללמד אותנו מוסר על הכדור הגדול שאנו חיים בו

כאן ב"שניידר", בטבורה של המחלקה האונקולוגית לילדים. עם ישראל כולו עטוף בטלית ובלבן, בתפילה מול ארון הקודש, באימה, ואנו ב"שניידר"... ללא ארון קודש, ללא ספר תורה, ללא טלית, ללא לבן, ללא שליח ציבור וללא אנשים

על הקו סוכן הנסיעות: "משפחה יקרה, צהריים טובים לכם. לאחר סריקה מקיפה של שלל האפשרויות, שתי בשורות בפי, אחת טובה ואחת טובה פחות. באיזו בשורה אתם רוצים שאתחיל?"

"מה אמרת? למה התכוונת? קרה משהו? איפה הן? איפה שבוּש? איפה אביטל? למה הן לא בבית?" - הדרמות שליוו אותנו

כמה כבר אפשר לגרד? אבל אני מגרד. כל המשחות שנאספו מכל המחלקות השוכנות בבניין בית החולים לא הועילו מאומה. רק לגרד, ורק אבא...

וכך חזר על עצמו מעמד חיפושים זה בכל מחלקה ומחלקה ממחלקות בית החולים, ובכל קומה וקומה מקומות בית החולים, ובכל חדר וחדר מחדרי בית החולים, חוץ מקומה אחת... חוץ ממחלקה אחת... אחת ויחידה. קומה שבע – המחלקה האונקולוגית

אף אחד מן הילדים אינו יודע על התכניות הקורמות עור וגידים, וביום ראשון בעזרת השם מגשימים את המשאלה לאחר אין ספור של אכזבות ודחיות... אבל הפעם התברר שהתכניות הרחיקו לכת יותר מדי