חיים בתוך פרדוקס
כולנו חיים בתוך פרדוקס מחשבתי מוזר: אנו מתעקשים לשתות משקה דל סוכר, אבל לא מוותרים על הקינוח. מתווכחים עם הבנק על גובה העמלות, אבל מבזבזים לא מעט. האם אנו לא שמים לב לסתירה שבהתנהגותנו?
כולנו חיים בתוך פרדוקס מחשבתי מוזר: אנו מתעקשים לשתות משקה דל סוכר, אבל לא מוותרים על הקינוח. מתווכחים עם הבנק על גובה העמלות, אבל מבזבזים לא מעט. האם אנו לא שמים לב לסתירה שבהתנהגותנו?
כידוע, בשלג טמונה ברכה גדולה לעולם, שכן כאשר שורר בעולם קור בטמפרטורה של מינוס שמונה מעלות, עלולים כל הנבטים הטמונים באדמה לקפוא למוות וליבול ייגרם נזק בלתי הפיך
למעט הטיפולים, סדר יומו לא השתנה. למרות החשש מהמוות הוא דיבר על כך בחופשיות כעל מעבר דירה. הניח אחריו ממלכת תורה, אבל ביקש שלא לשבחו. על מצבתו ביקש הרב יעקב יוסף זצ"ל לכתוב רק משפט אחד
לימים נפטר הישיש. והנה לאחר איזה זמן פתח אחד הילדים את חדרו של הנפטר, ונדהם לראות שוב את הנפטר יושב כמו חי על יד השולחן
בניגוד לתחושה הרווחת כי ריבוי אכילת מזון בריא מוסיפה בריאות, האמת היא שאחד מגורמי המוות הוא מזון מיותר המוכנס לגוף בהפרזה - גם אם כולו מורכב מחומרים בריאים בלבד.
אומרים חז"ל בתלמוד ירושלמי ובמדרש בדבר גורמי עיתוי המוות, כי "תשעים ותשעה בפשיעה [משום שפשעו בשמירת בריאותם], ואחד בידי שמים"
יוסי הבחין כי האוויר בבלון הרזרבי הגיע לתחתית - מצב שלא נתקל בו מעולם. הוא הביט בעיני חבריו הצוללנים, ראה את אימת המוות ודמיין את הכותרת: "שלושה ישראלים מתו בתאונת צלילה בגלל רשלנות"
מאז גיל 6 הייתה לי תחושה שאחי האהוב ימות. ואז זה קרה. "זה כמו מוות בעריסה בגיל 20", אמרו לנו הרופאים. עם הזמן הבנתי שכל החיים הרמזים היו שם... ואז, ביום ההוא, גיליתי את האמת. פתאום הכול השתנה
האם על פי היהדות מותר לתרום איברים לאחר המוות? האם אפשר לסמוך על הרופאים שיקבעו עבורנו את רגע הפטירה, הנתון במחלוקת? ומה לגבי קבלת תרומת איברים?
"ידעתי שהילד שלי, שסובל מאוטיזם, זקוק לי מאוד. שאלתי את השופטים בתחינה: מי יטפל בילדים שלי אם אמות?". סיפורה של רויטל לוי-גלעד שחוותה מוות קליני, והבינה שלא כדאי לבזבז את החיים שניתנו לה (שוב) במתנה
*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה