ידידיה מאיר

על פרוג'קט אינספייר ואינספור סיפורים מרגשים ומעוררי השראה. מה עושה סלפי תפילין אחד?

לאחר שאלקנה נהרג ביחד עם עוד עשרים לוחמים באסון קריסת המבנים, החליט הרב שי שצריך להשלים את לימוד המסכתות האלו עד לאזכרת השלושים

"זה הבן שלי, והוא משרת בסיירת גבעתי". והוא אמר לה בחיוך: "אמא, בעוד כמה חודשים אני מסיים את הצבא וחוזר להסדר. האם גם אז כשאני אבוא לבקר, בחור ישיבה מקריית שמונה, את תשוויצי בי ככה? תכירו, זה הבן שלי והוא לומד תורה?"

והם חדורים כל כך במטרה הרעה הזאת, וכל כך לא רואים בעיניים, שלמענה אין להם בעיה לעשות גם מעשים טובים. להתחפש במגושמות לסבתא המאחדת

מה שעצוב הוא שהתהליך הזה עובר על כולנו כבר שנים. אנחנו חושבים משהו, מאמינים במשהו, מתפללים למשהו - בכל תחום שהוא - ואז התקשורת משדרת לנו שזה לא בסדר. שזה הזוי. שזה לא פוליטיקלי קורקט

"כבר אז היא וחבריה ניסו לטעון שאין שום אידאולוגיה אמיתית מאחורי ההתיישבות, או אפילו כאב אמיתי מאחורי העקירה: "צר לנו, תושבי חבל עזה, המפונים והבלתי מפונים, אבל נגמרו לנו הדמעות"

אני צופה בסרטון פעם ועוד פעם. כמה אור. כמה חן. ושוב: הפנים לא מוכרות, אבל השם כן. מאיפה? ואז מצאתי את המייל

והנה חלפו 400 שנה, העולם התקדם בכל כך הרבה תחומים, אבל תחום האנטישמיות ושנאת היהודים נשאר אותו הדבר. גויים נאורים עומדים באולם מפואר ומעלילים עלילות ברמה של סיפורי הגולם מפראג. רק שהפעם זה משודר בשידור חי למיליוני צופים בעולם

מילים גדולות שנאמרות בפשטות ובצניעות, וגם: הניתוק הרגשי של שופטת בית המשפט העליון

הקהל מוחא כפיים, וערב "אשא עיני אל ההרים" יוצא לדרך. מכאן הוא יעלה לפסגות של יהירות, בורות, דורסנות, פחד מהאחר, ובעיקר שנאה. כמה שנאה