ידידיה מאיר

עקרנו את ההתיישבות בחבל עזה, חזרנו למבצעים קצרים כדי לטפל בטרור שפרח שם מאז, שילמנו מחירים כבדים, והנה שוב אנחנו חוזרים להילחם באותם מקומות בדיוק ושוב משלמים מחירים כבדים

התפילה האישית שלנו היא לא קטנה ונרקיסיסטית. תחשבו בגדול – אנחנו מתפללים לישועת ה', תרתי משמע

אתם שמים לב לסנטימנט? זה כבר לא רק לשאת עיניים לשמיים מתוך המצוקה הנוראה, אלא גם הצורך העמוק להודות, לאחר מעשה. ואז לחפש איך בדיוק לעשות את זה, באמצעות הפרק המתאים

"אני רק רוצה להגיד לכם", הוא אומר באמצע חודש טבת, "אנחנו עוד באמצע יום הכיפורים. עדיין לא התפללנו נעילה, עדיין לא סגרנו את שערי המלחמות"

בדיוק שם, ברגעים הקשים ביותר, ר' אריה לוין מאיר להם פנים ומזכיר להם לא את יום המיתה אלא את יום תחיית המתים

שוב אנחנו בוחרים במוות? אנחנו בוחרים בחיים. האויבים שלנו בוחרים במוות. מה קורה פה? יכול להיות שנפלתי על הקלטת יום ההולדת ה־69 של גרוסמן?

אתם יודעים אולי למי אפשר לפנות ולבקש תגובה על השאלה הבאה: איך דו"צ מחליט לאילו סוגיות נפיצות להתייחס ולאילו לא? ממה להתעלם, את מה לגמד, ומה להגדיל לשערורייה?

אנשים כמוני מחפשים כל הזמן רק מצוות "יפות" ליחצן לעם ישראל, בלי להבין שהחיבור של יהודי, של כל יהודי, לתורה ולמצוות, הוא הדבר הכי פנימי, הכי נשמתי. שהכי עושה לו טוב

יש לנו הזדמנות של פעם בשבע וחצי שנים לפגוש את פרק "אלו מציאות" מבית הספר מחדש. והפעם כילדים גדולים

איזו הגדרה של הרב קוק: אתם רואים יהודים שנלחמים בדתיים או בחרדים? תבינו שבעצמם הם נלחמים. את גופם הם מכים. עם נשמתם הם מסוכסכים. אבל בסופו של דבר הנשמה שלהם תנצח