ידידיה מאיר

למי נשארה אנרגיה פנויה לחשוב על המלכת ה' של מחר? בקיצור, החיזוק הגדול ביותר של הימים הנוראים הוא להתמקד בעבודת ה' של היום, של הרגע

"אין לי כוח להגיד שאני דתי. אני מתבייש. אבל זה שאתם עושים תפילה בכיכר, ואתם לא מתביישים בזה – האמירה הזאת שלכם פשוט נותנת לי כוח"

וכמה אנחנו צריכים את הקריאה הזאת עכשיו. ישראל, ישראל, ישראל, בטח בה'. אתה ממש לא לבד. לא עוד עם לבדד ישכון. יש לך מישהו שמלווה אותך מלמעלה. אתה שומע, ישראל?

השבוע, כשאלפי מחבלים נפגעו באמצעות הביפרים המסתוריים, נזכרתי בלילה ההוא ובביפר המדמם של ינון מגל, הכתב לענייני שטחים של גלי צה"ל, שרטט שוב ושוב על השולחן

יש פה ממש מפרט של כל מה שהיה חסר כדי למנוע את מה שקרה בשמחת תורה. עזבו רגע את הקונספציה. אם רק היו מסוקים, ג'יפים, נגמ"שים וכו' באותו אזור בדיוק, המצב היה שונה לגמרי

משבר בין שני החברים הטובים מהכולל הביא אותם לטיפול זוגי אצל ידידיה מאיר. האם הם הצליחו לגשר על הפערים? צפו במערכון של ברדק

לא מעט ראשי ישיבות הסדר ומכינות נדרשו בדבריהם לתלמידים בפתיחת זמן אלול לנושא הצבא. כולם בחזית, והם, במקום לרוץ לשדה הקרב, יושבים בישיבה הממוזגת בזמן אלול?

השנה זה סיפור שונה, ונראה לי שלא רק אצלי. השנה רבים מצפים לחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. מחכים כבר לשופר המעורר. מחכים ל"אבינו מלכנו" של עשרת ימי תשובה. מחכים לי"ג מידות של רחמים בסליחות

הילדים שלי עוד יעשו שייט אבובים בחוף היפה של גוש קטיף. אני עוד אחכה להם שם בחוץ ברכב הממוזג

"צריך אומץ בשביל זה. זה מפתיע ולפעמים מעט מביך לגלות כמה דברים, אפילו הכי קטנים וטבעיים שאנחנו עושים בשבת, צריכים מחשבה, דיוק ובירור לפני שעושים אותם"