ידידיה מאיר

בעוד בני גילו מתבטאים בעיקר באימוג'ים, ארז כתב לעצמו מחשבות עמוקות ומקוריות על העולם, על עצמו, ועל האמונה שלו בה'. טור מחזק

השפע של ליל הסדר, איך להגיד לעצמנו לפני שנגיד לילדים, הכוונה ב"אחד" והזמן המתאים לבקש בקשות. וגם: היכן נמצא הראש שלנו בסוף הסדר?

מרים פרץ, כלת פרס ישראל, היא הדבר הכי משמח היום במדינת ישראל. לא כתואר, אלא כפועל – היא משמחת אותנו. כל מפגש עם דמותה, עם דיבורה, עם מורשתה, הופך אותך לאדם שמח יותר ממה שהיית קודם

אז אני יודע מראש שלא תהיה היסטריה סביב הטור השבוע, וראש הממשלה יעבור הלאה לשתף כותבים אחרים שתומכים בו, אבל מה לעשות. בעיניי, הדברים שיובאו כאן עקרוניים יותר מאלה של השבוע שעבר

מה מחזיק את נתניהו? האם הוא קרא השבוע על מיטתו בבלייר-האוס את "בגן האמונה" של הרב ארוש או חוברות חיזוק של הרב בידרמן? אולי ספרות מוסר קלאסית כמו מסילת ישרים? ואם הוא מתנהג כך בלי שקרא את הספרים האלה, אז מה יקרה אחרי שיקרא אותם?

הרי אם לא נפנה את כל ההתנחלויות, השלום לא יגיע, ואז, יום אחד הילדים האלה יגיעו לצבא, ומי יודע, אולי הם ילכו לקורס מ"כים, ואתם זוכרים איזה שיר מחכה להם שם בסוף הקורס

"זה מאוד פשוט. אתה מחפש כל אמירה שאתה מדמיין את יונית לוי מקריאה בתימהון, בזעם, בטון מריר כזה, ומוסיפה בסוף: 'וכל זה על חשבוננו, מכספי המיסים שלנו'. לא משנה באיזה תחום: כנסת, ממשלה, בנים, בנות, הלכה, צבא, בעלי חיים"

בדיעבד אני יודע שזה היה רגע מכונן בחיי המקצועיים כמנחה. זאת הייתה כנראה הפעם האחרונה בחיי שאני מחמיא לפוליטיקאי בהתלהבות על משנתו לפני שהוא עולה לדבר

בשביל צעקות כאלה חייבים שניים: יש את הצועק ויש את זה שצועקים עליו. והוא, הנצעק, כמעט תמיד, חלש יותר מהצועק. הוא בדרך כלל גם ביחסי מרות עם הצועק. זו דרך העולם: אתה לא צועק על הבוס, הבוס צועק עליך

עודד בן עמי ורינה מצליח הם רק הדוגמאות הבולטות השבוע למגמה שקיימת פה כבר שנים: אסור להיות שמרן, ואם תהיה – דעותיך יושתקו, במקרה הטוב