ידידיה מאיר

זה באמת מתסכל אותי. המוני ישראלים שפשוט שכנעו את עצמם שרעה הארץ מאוד-מאוד. עיניהם עיוורות מול ההישגים הכבירים של התקופה האחרונה, מהחיסונים דרך הסכמי השלום

לא, חפיפניקים שלי, אתם לא מאותה קפסולה. אלא אם אתם גרים עם הבן דוד הרביעי באותו בית או לומדים איתו באותו שיעור בישיבה הסגורה. אחרת אתם סתם חרטטנים. "אנחנו מאותה קפסולה" זה ה"תאכלו, תאכלו, הכול בד"צ" החדש

אם מניחים לרגע לשיח הפוליטי ויורדים לשטח, למציאות, מגלים שאנחנו בעצם עם אוהב וסבלני, שיודע להסתדר

התמונה השנתית שלא היתה השנה בכינוס השלוחים, ושלושה סיפורים מיוחדים ומעוררי השראה משלוחי חב"ד בעולם

איכשהו, בחסות הרשתות החברתיות, נכנסים לי לתודעה המון המון אנשים שלא הייתי מכניס לסלון ביתי לכוס קפה. אפילו לא לתה. אבל המציאות הווירטואלית יצרה מצב שבו הם חלק בלתי נפרד מעולמי

אנחנו מזהים את התרבות האמריקאית וגם את האופי האמריקאי כמשהו סוער כזה, קולני, צבעוני, קטשופי, צ'יפסי, המבורגרי. הכול נכון, עד שזה נוגע לפרוצדורות. שם יש אפס זרימה

אחר יאמר תפילה, ואחר יגיד לימוד תורה או אמונה. כל אחד והחיבור האישי שלו לחיי התורה. ומה בארקן ענה? הוא הניף את ידיו לשמיים ואמר בהתלהבות אדירה, בלי לחשוב אפילו שנייה: "חסד. חסד! חסד! חססססד! יוהו!"

לו הייתי אני מארגן את הלוויה, הייתי פותח אותה בהשמעת הביצוע המרטיט שלו לניגון שכל כך מתאים לרגע הזה: "שימו לב אל הנשמה, לשם שבו ואחלמה

יש דבר אחד חגיגי מאוד שמתחיל היום, וחבל לפספס אותו, בעיקר בתחילתה של שנה מאתגרת כזאת: למחרת שמחת תורה נפתח מחזור הלימוד הבסיסי ביותר ביהדות

האם במבט לאחור הם ימצאו הסבר הגיוני למה שעובר עלינו בימים אלה? איך כמו רקפות בין הסלעים, הפנים המכוערים של הארץ מתגלים?