כף זכות, לעומת תוכחה

שלום כבוד הרב. אני לא מצליח להבין את הגבול בין מצוות תוכחה לבין החיוב לדון כל אדם לכף זכות ("בצדק תשפוט עמיתך"). אמנם אפשר לומר שכדי להוכיח אדם, אין צורך להאשים או להרשיע אותו בלב, ואפשר למשל לשאול אותו בנעם: "מדוע עשית כך וכך? אני מבין שזה בטח לא קל, אבל בא תנסה למרות זאת וכו´.." אך בכל זאת, מצויים דברי תוכחה של רבנים כלפי ציבור או דברים קשים הנאמרים על זרם מסויים, על דרכים שגויות של חינוך וכו´ ומדברים אלו משתמע כאילו יש אשמים בדברים. האם אין זה נקרא לדון לכף חובה? או שמא הדברים נאמרים רק כלפי חוץ (ובלב דנין לכף זכות)? אם אכן כך, כיצד יודעים מתי להטיל את האשמה על מישהו (כלפי חוץ)? לפי ההשפעה הצפויה על הקהל השומע? אודה לך מאד אם תוכל להבהיר לי את העניין הזה. תודה! ליאור