סימני כשורת בארנבת גמל ושפן

נתקלתי במאמר של אתאיסטים לגבי סימני הכשרות של גמל שפן וארנבת : בין גרה לגללים: הבעיה שהוצגה בסעיף הקודם היא: איך יתכן שהתורה וחכמינו ציינו שהשפן והארנבת הם מעלי גרה כשלא כך הם. אך הפרשנים הם אנשים רבי תושייה ומובן שאם קו ההגנה הראשון נפל, מייד יבואו ויקימו חדש: לאחר שביארו לאנשי הדת שהטיעון כי "אין אלו אותן חיות כפי שמוכרות לנו היום" הוא טיעון תלוש מהמציאות ורעוע ביותר במקרה הכי טוב, הלכו ובדקו הם בספרי הזואולוגיה, וגילו שאצל הארנב קיימת תופעה שבה הוא אוכל את גלליו. תופעה זו נקראת גם קופרופאגיה, והוא עושה זאת כי הוא זקוק לוויטמין מסוים הנמצא בגלליו (ניתן לעיין ב"האנציקלופדיה של החי והצומח בארץ ישראל, יונקים" והדברים מובאים בנספח בסוף המאמר). השפן, מצד שני, לא ניחן בתכונה זו ועוד נחזור לדון בכך בהמשך, אבל זה לא הפריע לפרשנים להכריז בראש חוצות שהנה נמצא הפתרון לבעיה, ושהשפן והארנבת מעלים גרה! ולמרות זאת, דבר זה מעלה גיחוך כשמתייחסים לשאלה "מהי העלאת גרה?" הרי כבר נתנו לשאלה זו מקום של כבוד בהתחלה, וגם רש"י, רשב"ם ואבן-עזרא עונים על שאלתי, ואומרים כי חיה שמעלה גרה מעלה את האוכל מקיבתה במעלי הגרון (ויקרא יא' ג'). כמובן מאליו וללא צורך בהרחבה מיותרת: הטלת גללים מתבצעת מחוץ לגוף, דרך פי הטבעת. אגב, ידוע גם שאכילת גללים היא תופעה נפוצה אצל כלבים חולים, למרות שאין לכלב הצדקה וויטמינית, וזו היא גם תופעה נפוצה אצל מינים שונים של חזירים, שאוכלים כמעט הכל. ע"פ סברה זו, האם החזיר כשר? הרבנים של היום טורחים לישב בעיה זו בכך שהארנבים לא מטילים את גלליהם ואוכלים אותם לאחר מכן, אלא אוכלים אותם ישירות מפי הטבעת, ולכן נחשבת תופעה זו להעלאת גרה "יותר" מאכילת גללים סתם. אוקיי, "נלך על" קו חשיבה זה, וגם אם נגדיל ונחשיב את התופעה של אכילת גללים ישירות דרך פי הטבעת להעלאת גרה, אזי ישנן עוד מספר חיות שנמצא אצלן תופעה דומה, ואינן נזכרות בתורה: הלמור וה- Mountain Beaver שהוא מין של בונה, הם דוגמה טובה, וגם אחרים: האוגר הסיבירי, הקאפיברה (Capybara), הקביה (Guinea Pig או 'חזיר הים') ובכלל חלק ניכר ממשפחת המכרסמים אוכלים כך את גלליהם. מדוע, אם כך, לא נכנסו לרשימת החיות האסורות לאכילה הספציפית והמפורטת שהגישה התורה? הרי כולן, לפיכך, "מעלות גרה" ואינן בעלות פרסה שסועה. אם יבחרו המחזירים בתשובה ללכת בדרך אכילת הגללים כהעלאת גרה, הם יימצאו בבעיה גדולה, שכן מכאן נובע ישירות שהטיעון המפורסם ש"החיות בעלות סימן טהרה אחד המוזכרות בתורה הן ורק הן החיות היחידות שנמצאו בכל העולם שהן באמת בעלי סימן טהרה אחד" - אינו אמת. השפן, ומיד ניגע בכך בפירוט, הוא לא אחד מהן. האם אתה שפן? כפי שכבר הדגשנו, השפן לא אוכל את גלליו, ולכן, כדי ליישב את הסתירה, רבנים מסויימים תרגמו את השפן כ- 'ארנבון מסוג פיקה', וטענו עליו שהוא מעלה גרה בתירוץ דומה לזה שהרבנים סיפקו לארנב המצוי. טיעון הרבנים נסמך על כך שבחלק מהתרגומים נקרא השפן בשם Chyrogryllius שהוא גלגול לטיני של המילה Cherogrillus, אשר פירושה לדעת הרבנים של היום הוא ארנבון פיקה. (לעיון קצר ניתן לקרוא פה: http://scripturetext.com/leviticus/11-5.htm ופה: http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_the_animals_in_the_Bible). זה המקום לציין שהשפן והארנב, למרות הדמיון הקל ביניהם, אינם קרובי משפחה כלל ואין שניהם בני סדרת המכרסמים, כפי שיש המתבלבלים, אלא חברים בסדרות משלהם: סדרת הארנבאים (Lagomorpha) וסדרת השפנאים (Hyracoidea), הכוללות משפחות וחברים רבים בתוכן. מסיבה זו, ומכיוון ושכבר ביססנו את התשובה שכנגד הטענה ששמות השפן והארנב שונו - לפני סעיף אחד בדיוק - נראה כמעט מובן מאליו מדוע שוב אין מדובר ביותר מתירוץ נוסף. מה גם שברוב התרגומים השפן תורגם כ- -Hurax, Hyrax, Rock Hyrax, Hyrax Syriacus, Hyrax Brucei, Ashkoko, Cony, Dassie, Das, Coney- כלומר, כינויים שונים למינים שונים של שפן סלעים. אבל גם אם נשכח את כל הדרך הארוכה שעברנו, עדיין טענה זו נופלת בידי מפרשי התורה עצמם. ומיד אסביר: כפי שאולי ידוע לקורא, ישנן חיות קטנות המכונות "שרצים" והן אינן מוזכרות בתורה. מדובר לרוב בחרקים למיניהם ובדו-חיים או לטאות קטנות, אבל גם בבעלי חיים קטנים אחרים, כגון חדפים וחפרפרות וסנאים וכו'. מין זה - ארנבון הפיקה - הינו קטן ביותר וגודלו כגודל עכבר, ועל כן הוא שרץ. ומאחר ושרצים לא אמורים להיזכר כלל בתורה, כיצד טוענים אותם מפרשים כי ה"שפן" המדובר הוא ארנבון הפיקה? על גמלים ומראית עין: ולא מציק לי רק עניין השפן והארנבת, שתי החיות הראשונות שהתייחסנו אליהן, אלא גם עניין הגמל. שלוש טעויות רבות משקל נעשו בהתייחסם אליו, כשאחת מהטעויות קשורה גם למעלי גרה אחרים וטעות אחרת משותפת לטעות שנעשתה ביחס לחזיר. את הטעות הקשורה לגמל בלבד, אביא ראשונה: בתורה מוזכר הגמל כשהוא אינו מפריס פרסה כלל: "את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס" (ויקרא יא', ד'). דבר זה נכון רק לעיני המתבונן, שכן הגמל הוא בעל כריות והוא הולך על כפו ולא על פרסותיו החשופות בלבד, אך מכיוון שהמתבונן רואה שישנה כף רגל הנוגעת בקרקע, נדמה כאילו שאינו מפריס פרסה כלל ונכלל בכתוב כחיה לא כשרה - ודבר זה חמור מאוד, שהרי היום ע"פ קביעת הזואולוגים אנו יודעים בוודאות שגמל מפריס פרסה, וזאת לפי מבנה עצמותיו. הפרסה הינה ציפורן גדולה ושטוחה עליה נשענת החיה המפריסה, והיא חוצצת בין הקרקע לבין קצה האצבע, ולמעשה ניתן לומר שרוב החיות המפריסות הולכות על קצות האצבעות, ולא על הכף. במקרה של חיות מסוימות, כל האצבעות מנוונות וקטנות מלבד האצבע השלישית עליה הם נשענים ואשר ניחנת בציפורן מפותחת זו, ולכן יש להם רק פרסה אחת - כמו במקרה של הסוסים והחמורים - בע"ח אלו נכללים בסדרת 'מפריטי הפרסה'. בעלי החיים "שוסעי השסע", או הנכללים בסדרת 'מכפילי הפרסה', הינם בעלי שתי אצבעות בעלות ציפורן-פרסה מפותחת, והן האצבעות השלישית והרביעית. חשוב שתדעו: הגמל נכלל בתוך סדרה זו. מבנה האצבעות ברגל הגמל הוא כזה בדיוק, ומבחינה אנטומית הוא עונה על הגדרה זו לא פחות מהכבש. עובדה זו מעלה שאלות רבות: אם השכינה בעצמה נתנה למשה את תורת ישראל, אזי כיצד זה קבעה שהגמל אינו מפריס פרסה ושוסע שסע? האם ע"י מראית עין בלבד? ובואו וראו כיצד ראה רש"י את הגמל בויקרא יא' כו': "מפרסת פרסה ושסע איננה שסעת - כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה אבל למטה היא מחוברת". איך שזה נראה מפה - כנראה שאכן ע"י מראית עין בלבד. וראה דעת זקנים מבעלי התוספות ויקרא יא' ג': "פרש רש"י: 'למעוטי גמל שפרסותיו סדוקות למעלה ומלמטה הם מחוברות, וצ"ע דא"כ היה לו למעט גמל מדין שוסע ולכתוב 'ושסע איננו שסע' (ולא כך כתבה התורה, אלא 'פרסה איננו מפריס')". והנה כדברינו - יכול היה לבוא רש"י ולומר שסימני הטהרה שצוינו לא מתכוונים, ספציפית, לבע"ח שפרט לפרסות מהלכים גם על כף הרגל - אך הוא לא עשה זאת. האמת העובדתית היא שהגמל מפריס פרסה בשתי אצבעות נפרדות ושוסע שסע מלא לכל דבר, אבל הוא בחר לומר שהפרסה אינה שסועה אלא מחוברת בתחתיתה. רש"י טעה. ממש כמו שהטקסט הראשון טעה בהצהרה שהגמל לא מפריס פרסה כלל. וזה הגיוני. רש"י גר כל חייו בצרפת ורוב הסיכויים שלא ראה גמל מימיו. אין לצפות מאדם הכותב טקסט ליותר מאשר היה ידוע לו עצמו, ובטח מאשר היה ידוע בתקופת חייו ובזמן בו כתב אותו. למען ההגינות נציין שבתורה כתוב שחיה ההולכת על כפה אסורה למאכל (ויקרא יא', כז'): "וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע טמאים הם", מה שאולי יפסול את הגמל בכל מקרה. אבל אין זה מצדיק את הטעויות שנעשו פה, שהרי בין אם תתירו אותו למאכל ובין אם לא - תהיה הסיבה אשר תהיה - הגמל אכן מפריס פרסה ושוסע שסע ואין פרסותיו מחוברות בתחתית אלא נפרדות לחלוטין.מה זה אומר לנו על ידיעת התורה וחכמינו במדעי הטבע? שיניים עליונות: בשביל להבין מהי הטעות השנייה שנעשתה בקשר לגמל, נצטרך לנדוד מעט, לא רחוק, אל התוספתא ואל הטקסט התלמודי. שאלו חז"ל בתקופתם, מהם סימני הזיהוי שיש לבהמות מעלות הגרה הטהורות בלבד? הם חשבו ומצאו אותם בדמות הכלל הבא: חיה טהורה היא חיה שאין לה ניבים ושיניים חותכות בלסת העליונה. נקדים ונבאר שישנם ארבעה סוגי שינים: חותכות, ניבים, מלתעות וטוחנות. לרוב החיות יש כאלו גם בלסת העליונה וגם בתחתונה, אלא שלרוב מעלי הגרה אין שיניים חותכות ואין ניבים בלסת העליונה, והן מוחלפות בסחוס שטוח. ולכן קבעו חז"ל את הכלל הנ"ל בחולין נט' עא': "אם אין לה שיניים למעלה בידוע שהיא טהורה אם לאו בידוע שהיא טמאה". אולי זכור לכם מהסעיף השני (זה שדיברנו בו על הגדרת העלאת הגרה) הציטוט הבא ממסכת חולין נט' א': "הרי שפן וארנבת דמעלות גרה הן, ויש להן שינים למעלה - וטמאין". זה התיישב להם יפה עם הרעיון, כי זה אומר שחיות ש"מעלות גרה" לכאורה (ואת השיחה בנושא אכילת הגללים כבר ניהלנו) ושאינן טהורות, ניתן יהיה לסנן באופן זה. הם היו כה בטוחים בקביעתם עד ששוב הכריזו והתחייבו בתוספתא בחולין ג', ז': "כל מעלת גרה אין לה שינים שלמעלה". דבר שכדאי לדעת הוא כי הכלל הנ"ל של חז"ל, "כלל השיניים העליונות" שגוי מיסודו, ומייד נסביר. כאמור, בתוספתא חולין ג', ז' נקבע: "כל מעלת גרה אין לה שינים שלמעלה", כלומר, לאף חיה או בהמה שמעלה גרה אין שיניים או חותכות. התלמוד בחולין נט' א' הוציא מהכלל את הגמל, וכדי לאפשר זאת כותביו ניסו לשנות את דברי התוספתא כאילו יש לומר, לא שלכל מעלי הגרה אין שיניים חותכות או ניבים עליונים, אלא שכל מי שאין לו שיניים חותכות או ניבים עליונים, הוא בוודאות מעלה גרה: "הכי קאמר כל בהמה שאין לה שינים למעלה בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה וטהורה". אך למרות ה"הכי קאמר", הרמב"ם ומפרשים אחרים לא מקבלים את ההחלפה הזו, וקובעים אותה כתוספת על הכלל ולא כשינוי הכלל ("הכי קאמר" מתפרש מילולית לציון "כך הוא אומר" לא פחות מכפי שניתן לפרשו בתור "כך יש לומר"). דבר לא השתנה, אלא שנשמעה טענה חז"ליסטית נוספת: לא רק שלכל מעלי גרה אין שינים שלמעלה,דעו גם מי שאין לו שיניים חותכות או ניבים בלסת העליונה הוא בוודאות מעלה גרה. נראה את התייחסות הרמב"ם לדבר בהלכות מאכלות אסורות פרק א הלכות ב ו-ג', כשהוא מגבה כך את התוספתא המקורית הנ"ל: "וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה אין לה שינים בלחי העליון... לפיכך המוצא בהמה במדבר ואינו מכירה, ומצאה חתוכת הפרסות, בודק בפיה, אם אין לה שינים למעלה בידוע שהיא טהורה (ואם לאו בידוע שהיא טמאה), והוא שיכיר גמל". כמו הרמב"ם גם ר' חזקיהו די סילוא, למשל, כתב (הפרי חדש, ס"ק ג): "ראוי לומר כי אין לך בטהורים שיהיה לו שיניים מלמעלה... וכל שיש לו שינים מלמעלה בידוע שהיא טמאה". וכיצד כל זה קשור לכך שכלל "השיניים העליונות" של חז"ל שגוי? הנה הראיה: לאיילים (בקמץ) הזכרים יש ניבים בלסת העליונה והם מעלי גרה ומפרסי פרסה ושסועי שסע מלא וע"פ כל חוקי הטהרה הם כשרים לחלוטין! (בין המקורות: "האנציקלופדיה של החי והצומח בארץ ישראל, יונקים", ופעם נוספת, הדברים מובאים בנספח שבסוף המאמר הזה.) הרי לכם שחז"ל טעו אף בעניין השיניים עצמו, ואם כך הכלל של חז"ל אינו כלל! ואם יהיו שיגידו שאכן יש להחליף את הביטוי האחד באחר ולגזור מכך שלא הם שטעו בעניין האיילים - הרי בוודאות שלא יוכלו להתחמק מכך שהדבר גורר בהכרח את טעותו של בעל 'הפרי חדש' ואת טעותו של הרמב"ם אשר קבעו את מה שקבעו לעיל בשפה ברורה ולא משתמעת לשתי פנים. והלא הרמב"ם, נחשב לגדול פוסקי ההלכה בכל הזמנים ונאמר עליו שלא קם כמותו מאז ימי משה רבנו בכבודו ובעצמו! ואם נמצא שהוא טעה באופן גס בנושא שהוא נפקא מינא להלכה - מה יגידו אזובי הקיר? היה מהלך במדבר - גמל: באותו העניין קבע רב חסדא בחולין נט' עא': "היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות, בודק בפיה, אם אין לה שיניים למעלה - בידוע שהיא טהורה, אם לאו - בידוע שהיא טמאה, ובלבד שיכיר גמל. גמל ניבי אית ליה [אבל לגמל יש ניבים], אלא בלבד שיכיר בן גמל [שלו אין ניבים]." דברי רבי ישמעאל, אשר נתקלנו בהם בהקדמה הגיעו גם הם מאותו המקום: "ואת הגמל כי מעלה גרה הוא - שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל, לפיכך פרט בו הכתוב 'הוא'." בוא וראה כמה קשיים וטעויות ישנן במימרא קצרה זו: נתחיל בנקודה שכבר הבהרנו, שדי בכך שימצא אייל והוא אינו מכירו - יבדוק לו בלסת העליונה ויגלה שהוא מצויד בניבים, ואז יטמאו לחינם שכן האייל הוא מין טהור! שנית, כנגזרת מדברי רב חסדא ומכך ש"כלל השיניים העליונות" שגוי מיסודו - דעו שישנן חיות שהן טמאות שאין להן לא שיניים חותכות ולא ניבים בלסת העליונה (או התחתונה לצורך העניין), אלא שיניים טוחנות בלבד: כמו השנבוב, שהוא חיה שמוצאה באפריקה הדרומית, שאינו מפריס פרסה כלל ושמשיר את שיניו אלו כשהוא הופך בוגר. אם ציוותה הגמרא על "ההולך במדבר" להכיר גמל צעיר, מדוע זה לא ציוותה עליו להכיר שנבוב בוגר? (למידע נוסף ראו קישור לויקיפדיה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%91ותוכלו למצוא גם את החלק הרלוונטי בנספח שבסוף.) אם כן, המהלך באפריקה הדרומית ויראה שנבוב בוגר שפרסותיו חתוכות יבדוק בלסתו העליונה ויראה שאין לו שיניים חותכות או ניבים - ויכשירו - ונמצא אוכל את הטמא. נמצא ששליט בעולמו מכיר רק את החיות שבסביבת ישראל! ודעו לכם שכל החיות המנויות בתורה ובטקסטים הדתיים שנוספו עליה הן רק החיות שנמצאו בא"י ובסביבתה בתקופת כתיבת אותם הטקסטים, והרוצה להרחיב בנושא זה יעיין בספרו של הזואולוג מנחם דור "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד". שלישית, לא רק גמל יש בעולמו של הקב"ה, אלא ישנם בעלי חיים נוספים הקרובים לו המעלים גרה כמו הגמל, ושמבנה שיניהם זהה לזה שלו, ואלו הן הלאמה, האלפקה, הגואנקו והויקוניה. כלומר, צריך האדם להכיר גם את בניהן של כל החיות האלו, שרחוקות במראם ממראה גמל כרחוק מזרח ומערב. ננסה לתת לדבר משמעות מעשית ונדמיין מה יהיה אם ניישם את הכלל של רב חסדא המתואר שם: נניח שמצאנו במדבר (למשל אי שם בנגב הארץ-ישראלי) בהמה שפרסותיה חתוכות, ובדקנו בפיה וראינו שאין לה שיניים למעלה. נניח שבהמה זו היא אלפקה צעירה ולכן אין לה עדיין שיניים בלסת העליונה (יש חוות אלפקות במצפה רמון, ולכן הסיטואציה הזו באמת מעשית). כיוון שאנו יודעים לזהות גמל, לא תהיה לנו בעיה לקבוע שבהמה זו אינה גמל, שכן ההבדלים במראם ענקיים - למשל העדר הדבשת שהיא סימן היכר מובהק וידוע לכל של הגמל - ואז הרי שהיינו מכשירים אותה לאכילה והיא בע"ח טמא! גמל נשאר גמל: "היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות, בודק בפיה, אם אין לה שיניים למעלה - בידוע שהיא טהורה, אם לאו - בידוע שהיא טמאה, ובלבד שיכיר גמל". דהיינו, אם הוא שונה מגמל הוא כשר, ואם דומה - טמא. כל החיות שאציג להלן, לצורך השוואה, אינן דומות לגמל, ולכן הקדמונים היו מכשירים חיות טמאות: (1) גמל חד דבשתי (2) ויקוניה (3) גואנקו (4) לאמה (5) אלפקה אבל אז באו רבנים בני ימינו לגונן על הנושא וטענו שהלאמה, האלפקה ודומיהם הם כולם גמלים ושגם אליהם התייחס הכתוב. די בכך שנראה שלפי הטקסט התנכ"י לגמל המדובר יש דבשת (ישעיהו פרק ל' פסוק י'): "ישאו על כתף עירים חילהם ועל דבשת גמלים אוצרתם", או שנוסיף ונראה את דברי רש"י שבמסכת שבת נד' אומר: "חטרתו - חלדרוב"א [דבשת] שיש לכל הגמלים על גביהם", כדי להבין שאנו עומדים בפני מגננה עקרה נוספת כדוגמת שמות השפן והארנבת ש"השתנו עם הזמן" לכאורה - שהרי סימן ההיכר המובהק של הגמל הידוע לכל מדורי דורות הוא הדבשת! יתר על כן: אין שום התייחסות בכתבי הקודש, מהתנ"ך עצמו ועד כתבי ראשונים ואחרונים, בכלל לאפשרות קיומו של גמל ללא דבשת. המסורת המקובלת (ורק ראה שוב את רש"י) היא שלגמל אכן יש דבשת, והרי למסורת חשיבות מרכזית ביהדות. כיצד, אם כן יתכן שבדברים "שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל", מתכוונים חז"ל גם לאלפקה ולשאר דומיה החסרים כולם דבשת, ובעיקר לויקוניה השונה מכולם במראה? אך לא רק במראה עסקינן: החיות הללו הן שונות גם בדפוסי ההתנהגות, הרגלי אכילה והזדווגות וגם - וזה דבר חשוב מאוד - במקום מחייתן הפיסי. ועד כמה חשוב מקום המחייה לענייני מסורת? בהמשך נביא מתוך התלמוד רשימה של חיות ספציפיות המוכרזות ככשרות לאכילה. אחת מהן היא ה'זמר', שהיא ע"פ ר' סעדיה גאון אמורה להיות הג'ירפה. רק נזכיר לכם שאף על פי היות הג'ירפה חיה טהורה וכשרה הניחנת בתכונות העלאת הגרה והפרסה השסועה - היא אסורה בפועל בשחיטה. ומדוע זה אסרו בשחיטה של חיה שמוזכרת באופן ישיר כחיה המותרת גם מותרת? כאן אני מגיע לנקודה של כל העניין, וכדאי לשים דגש מיוחד בנקודה זו: הג'ירפה אסורה בפועל בשחיטה כי אין מסורת הנוגעת לעניין. הג'ירפה חיה במרחבי הסוואנה האפריקאים, מקום בו אין ולא היו מעולם יישובים יהודיים היכולים לבסס מסורת שכזו על שחיטתה. כבר הצענו מקור להרחבה בעניין שהחיות שנמנו בתנ"ך ובתלמוד היו אך ורק החיות הנמצאות בא"י וסביבתה, בספר פרי עטו של הזואולוג מנחם דור "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד", ולאור הבידול התרבותי בו חיו היהודים לכל אורך הדורות אכן זה כמעט פלא שבכלל ידעו שהג'ירפה קיימת. אפריקה הדרומית הינה עדיין מקום קרוב יחסית לאגן הים התיכון, אבל מה לגבי מקומות רחוקים יותר, מקומות בהם רגל תנא או אמורא לא דרכה מעולם? דוגמאות מאלפות להשלכות של דבר זה על הדיון שלנו הן האלפקה והלאמה, שמקורן מדרום אמריקה וממרכזה בהתאמה. בע"ח אלו, שבויתו ע"י בני האינקה כבהמות משא וכספקיות בשר וצמר, לא נראו ע"י עין אירופאית עד לפני 500 שנה בקירוב, אז "גילו" האירופאים את אמריקה. מן ההכרח הוא שכותבי הגמרא במאות הראשונות לספירה לא ראו את החיות האלו מעולם, ובוודאי שלא באו עימן במגע תכוף שיאפשר בניית מסורת סביב טהרתם או אי טהרתם לאכילה - ובוודאי ובוודאי ובוודאי נוסף - שלא היה זה דבר שיאלץ את האדם הממוצע "ההולך במדבר" לדעת לזהות את בניהם הצעירים של כל אחד ואחד מהיצורים האלו, שאין כל חיבור במראה ביניהם לבין מראה הגמל במסורת! וכיצד זה יתכן אחרת? כאן יתפרץ לדיון הקורא הדתי הלא-באמת-מקשיב-אלא-מחפש-נואשות-אחר-פרצות-אפשריות, ויאמר: "להפך, זה רק מראה עד כמה גדולים היו חכמינו, עד שבלי לראות אלפקה מעולם ידעו שהיא ממין גמל והזהירו אותנו למען הדורות הבאים". אז כדאי שאותו קורא יתחיל להקשיב, כי כבר התייחסתי לעניין: אני חוזר ומציין - חז"ל לא הזהירו אותנו מפני דבר. אין שום התייחסות שהיא בשום מקור מקראי או מאוחר יותר לאפשרות קיומו של גמל ללא דבשת. שום התייחסות שהיא, ולו הקלושה ביותר או מעוררת התקווה הקטנה ביותר. לא בתנ"ך עצמו, לא ע"י מפרשים, לא במשנה, שהיא התורה שבע"פ, ולא בגמרא ולא בתוספות, לא בראשונים ולא באחרונים. אני מאתגר אתכם למצוא אחת. לא תצליחו. ה"חכמים" היחידים שהחליטו כי הלאמה והאלפקה ושאר דומיהם נכללים גם הם תחת הכותרת 'גמל' הם רבנים בני ימינו אנו. כשהם מצוידים בידע נפוץ שיש גם לך ולי, שמו לב הרבנים של היום לכך שכל בעלי החיים הנ"ל עונים בדיוק על הסימנים שאמורים היו לכאורה להתיישב עם הגמל בלבד, וכמו כן, מתוך אותו הידע המצוי היום, הם ראו שיש קווי דמיון מסוימים בין הגמל לבין אותן החיות. זה רק היה התירוץ המתבקש מצידם. היה מהלך בדרך - חזיר: ולא רק בגמל חטאו בדרך זאת, שכן הטעות שעשו בחזיר מקבילה בדיוק לטעות בגמל, אם לא זהה לחלוטין. אותם האנשים טוענים בגאון שהחזיר הוא מכפיל הפרסה ולא מעלה הגרה היחיד מבין כל החיות בעולם. וכך, הגענו לחזיר. אותה חיה שכל המחזירים בתשובה מנופפים בה, תוך התחמקות טקטית מכל אותם דברים שעברנו עליהם עד עכשיו. הגמרא בחולין נט' עא' מספרת לנו גם כיצד ניתן לבדוק האם חיה היא טמאה או כשרה וכך כתוב: "ואמר רב חסדא: היה מהלך בדרך ומצא חיה שפיה גמום [פגום, שלא ניתן לבדוק את שיניה] בודק בפרסותיה. אם פרסותיה סדוקות [שסועות] - בידוע שהיא טהורה, אם לאו - בידוע שהיא טמאה, ובלבד שיכיר חזיר." נשמע מוכר, נכון? אל תדאגו - גם שלב ההוכחה שכנגד זהה בדיוק. אמרה הגמרא מפורשות: אם הוא שונה מחזיר הוא כשר, ואם דומה - טמא. כל החיות שאציג להלן, לצורך השוואה, אינן דומות לחזיר, ולכן הקדמונים היו מכשירים חיות טמאות: (1) חזיר מבוית (2) חזיר היבלות (3) פקרי (4) חזיר מזוקן (5) בבירוסה (6) Porcula Salvania המכונה חזיר פיגמי אל תטעו במילה "חזיר" הנכנסת כחלק משמם, כי עוד נביא הסבר מורחב לעניין הזה בסעיף הבא. למרות שמם, כל "החזירים" שהוזכרו לעיל שונים באופן משמעותי מחזיר מבוית, בדיוק כמו שהלאמה והאלפקה שונות מן הגמל, ולכן, אם היינו הולכים אחר הכלל שראינו מקודם - היינו מתירים אותם לאכילה, והן בעצם טמאות. ממש כמו הלאמה והאלפקה, חיות אלו לא היו מוכרות בארץ ישראל או בקרבתה, ותהליך ההוכחה זהה לזה שעברנו קודם - אבל כאן שמנו את ידנו על אוצר קטן, שכן פה יש לנו הוכחה מהכתוב עצמו ולא נאלץ לחזור על שאלת הכן-מסורת-לא-מסורת: "לאו אמרת איכא חזיר איכא נמי מינא אחרינא דדמיא לחזיר? לא סלקא דעתך דתנא ר' ישמעאל 'ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא', שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר לפיכך פירט בו הכתוב 'הוא'." מה היה לנו כאן? כך זה נשמע בעברית: "אמרנו שכל חיה שוסעת שימצא תהיה טהורה ובלבד שיכיר חזיר, אבל האם יתכנו מינים אחרים הדומים לחזיר?" אמרה הגמרא: "אל תדאגו, כי התנא רבי ישמעאל כבר אמר מתוך הפסוק בויקרא ששליט בעולמו יודע שחזיר הוא החיה היחידה העונה על קריטריון זה." דבר זה אינו נכון בתכלית, ודי בכך שניקח את הבבירוסה או את חזיר היבלות והרי לך מינים השונים מהחזיר המבוית והמוכר לחכמינו - ועם זאת דומים לו בתכונות המשליכות על טהרתו - וזאת בניגוד גמור לדעת הגמרא! ואז באו רבנים בימינו ואמרו פעם נוספת שכולם הם חזירים וגם להם התכוונה התורה, ואילצו אותי לכתוב את כל הסעיפים הבאים כדי לסיים עם השטות הזו אחת ולתמיד. על מינים שונים במשפחה אחת מאושרת: כפי שכבר ראינו, באו רבנים בימינו וטענו שהלאמה ודומיו הם כולם גמלים, ואילו הפקרי ודומיו הם כולם חזירים, למרות השוני ביניהם. וזה הזמן לבאר סוף סוף מה פשר הקרבה בין המינים השונים שהצגנו למעלה, ומה גרם לרבנים לומר מלכתחילה שהם זהים לחיות שנזכרו בתורה. למען הבנת הנושא נקדים ונסביר את דרגות החלוקה הטקסונומית בחיות בכלל (טקסונומיה היא מדע מיון בעלי החיים). והחלוקה היא כזו: ממלכה, מערכת, מחלקה, סדרה, משפחה, סוג, מין וגזע. על שלושת הלפני-אחרונים נמצאת ההתמקדות שלנו. כל החיות המופיעות בתמונות שהובאו בסעיף על החזיר המבוית הם מינים שונים של בעלי חיים הנמצאים איתו באותה המשפחה - משפחת 'דמויי-החזיר' (Suina), וכל החיות המופיעות בסעיף על הגמל, גם הם, מינים שונים הנמצאים איתו באותה המשפחה - משפחת ה'גמליים' (Camelidae). אבל 'קרוב' או 'דומה' אינו שווה ערך לזהה. עצם הכללתה של האלפקה במשפחת ה'גמליים' לא הופכת אותה לגמל עליו דיברה התורה, כשם שהכבש הוא מתת-משפחת ה'פריים' (Bovidae) ואינו דומה לפר בכלל ובטח שלא תחשיב אותו התורה לזהה לו. האלפקה היא קרובת משפחה של הגמל - לא גמל בעצמה. היא מין נפרד בתוך משפחה הכוללת, בין היתר, גם את הגמל - וחייבים לעשות את ההפרדה הזו. חייבים לעשות את ההפרדה הזו, ואם יטען האיש כי התורה לא עושה הפרדות ושעל אותו המשקל אין היא מפרידה בין הגמל החד-דבשתי לגמל הדו-דבשתי (טענה שכבר שמעתי לא פעם) אזי נבהיר לו שמקור הגמל הדו-דבשתי הוא ממונגוליה - על אותו המשקל של מקור האלפקה מדרום אמריקה - ונפנה אותו שני סעיפים אחורה ל"גמל נשאר גמל" כדי שידע מה המסקנה המתבקשת ממידע זה. לעובדה ששמו מכיל את המילה "גמל" אין משמעות רבה יותר לענייננו מכך שבשמו של חזיר היבלות מוכלת המילה "חזיר". זו פשוט לא אותה החיה. ונדגיש יותר מזה: לא מדובר בגזעים שונים של "גמלים", או "חזירים", כמו כשמתייחסים לגזעים שונים של כלבים, אלא במינים שונים לכל דבר ועניין ואין הם מסוגלים להתרבות ביניהם. הגמל אינו מסוגל להתרבות עם האלפקה והחזיר המבוית אינו יכול להתרבות עם הפקרי ממש כמו שלא יכול להתרבות האריה עם הברדלס, הזאב עם הצבוע והפר עם הכבשה. המקרה של סוס וחמור הוא מקרה חריג, אך גם הוא יוצא נענש מהכלאה בין מינית בכך שכל הפרדים הם עקרים ולא יכולים להביא צאצאים. חוסר היכולת להתרבות ביחסים בין מיניים, היא החשובה לענייננו, שכן כך נפרדים המינים זה מעל זה. למרות שקודם לכן דיברנו על "מראה" שונה ועל "מסורת", יש דרך טובה יותר ליישב את העניין, והיא בדיקת DNA פשוטה. לכאורה פתרון זה יהיה לטובת הצד הדתי - שכן ע"פ בדיקת DNA אפשר לבדוק באיזה גנים דומים ובאילו שונים החזיר והפקרי, למשל, ואפשר לראות דמיון די רב אמנם בין השניים, שכן שניהם בני משפחת 'דמויי-החזיר'. אבל כך גם אפשר לראות דמיון בין שימפנזה, גורילה, ואורנג אוטנג - שהם אומנם חברים במשפחת ה'פרימטיים' (Primates), ותחתיה, בסוג 'קופי העל' (Apes) - אבל הם כולם מינים שונים שלא יכולים להתרבות ביניהם, ואין איש הטוען שאחד הם. ואגב, דרך בדיקה פשוטה זו ניתן לראות שהשימפנזה הפיגמית היא מין קרוב מאוד לבני אדם מבחינת הגנים שהוא מחזיק (95% עד 99% למעשה, ע"פ חוקרים שונים), אז האם גם מכך נסיק שדומה/קרוב שווה ערך לזהה? האם הדתי יסכים ששימפנזה ואדם הם אותו הדבר? הרי כולנו מוגדרים קופי-על ולכולנו תכונות די דומות. אם על פי ההיגיון הזה הפקרי הוא סוג של חזיר, מדוע על פי אותו ההיגיון בדיוק אין האדם סוג של שימפנזה? אין אני רוצה להיכנס כאן לוויכוח על מוצא האדם, שכן מדובר פה בסטייה כה גדולה וכה ארוכה מהנושא עד שלא נמצא את דרכנו חזרה. כל מה שחשוב בדוגמא הזו הוא להראות שלא ניתן להשתמש באותו הטיעון בדו-ערכיות. אם זו טענתם - שידבקו בה. אבל שיעשו זאת על אף כל השלכותיה. כעיקרון הם שוללים את כל מה שהרבנים והחכמים טוענים. אני מאוד מבולבלת בעקבות קריאת המאמר ולא יודעת למי להאמין בעניין זה... אפשר בבקשה הסבר והדרכה לגבי הכשרות ?