הרב יצחק זילברשטיין
קובץ "שאלת רב"
תשובות קצרות בעניינים שונים שהשיב בעל-פה הגר"י זילברשטיין שליט"א
- הרב ארז חזני / והערב נא
- כ"ג טבת התשע"ה
חיוב גניזת 'כתב ברייל'
האם צריך לגנוז דברי תורה הכתובים בכתב ברייל לעיוורים?
תשובה: מו"ח מרן שליט"א הסתפק בזה, והכריע שטעון גניזה, משום שזהו כתבם של קבוצה גדולה של אנשים בעולם, אם כן הוא נחשב ל'כתב', ויש לגונזו.
חשדה במטפלת לשוא
מעשה באשה שהחביאה בארון שלה סכום כסף גדול, וכעבור כמה ימים נעלם הכסף. חשדה בעלת הבית במטפלת, מאחר שלאף אדם אחר לא היתה גישה לארון. אולם המטפלת הכחישה כל קשר להעלמות הכסף. בעלת הבית ביקשה מהמטפלת להיבדק במכונת אמת, והבדיקה הראתה כי המטפלת משקרת... אך המטפלת בשלה - "לא גנבתי מאומה. אני חפה מפשע!". בעלת הבית פיטרה אותה מעבודתה, וגם השכנות פיטרו אותה מעבודתה אצלן. כעבור כמה חודשים, בערב הפסח, בדקה בעלת הבית את ביתה מחמץ, ולפתע מצאה את הכסף דחוק ונחבא בפינת הארון... עתה היא באה ושואלת: "האם אני צריכה לפייס את המטפלת בממון, בדיני שמים, כי היא מסרבת למחול?..."
תשובה: יתכן שבעלת הבית לא חטאה שחשדה במטפלת, כי היה מקום לחשד, ובעלת הבית לא עשתה שום מעשה רע, היא חיפשה את כספה כדרך המחפשים, ולא מצאה אותו. ולא בה האשמה כי אם במכונת האמת. אולם בכל זאת מאחר שיצאה ממנה תקלה, שהעוזרת הפסידה מקומות עבודה, יש מקום מצד מצוות 'והלכת בדרכיו', שתפייסה בממון. ומה הוא חנון, אף אתה היה חנון...
ומקור לדברים ניתן למצוא, ממה שכתבה התורה (שמות כ"ב, ט"ו-ט"ז) וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה. אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת, וכתב שם הרמב"ן: "ואחרי כן אמר, שאם ימאן אביה לתתה לו, שישקול על ידו כסף כמֹהר אשר יתנו האנשים לבתולות הנשואות להם, והטעם, כי פסלה בעיני הבחורים, ויצטרך אביה להרבות לה מתן, והם לא יתנו לה מהר, וראוי הוא שיפרענו המפתה". הרי שהמפתה בתולה וע"י הפיתוי פסלה בעיני הבחורים, ראוי הוא שהמפתה יפרע מה שהפסיד לאב. וכך גם בענייננו - ראוי הוא שבעלת הבית תשלם למטפלת מה שפסלה אותה בעיני השכנים, שלא תוכל לשוב לעבוד אצלן.
חשש מקללת חינם של אלמנה
אלמנה מרת נפש שהשתבשה במעט, קיללה בצערה את שכנתה קללות נמרצות. טוענת השכנה, כי קוללה על לא עוול בכפה, אך מכל מקום חוששת מאד שהדבר יפגע בה, ושואלת האם יש מקום לחששה (וצריכה לערוך 'תיקון', כגון התרת קללות, או לנסות לפייס את חברתה)?
תשובה: אם אכן מדובר בקללת חינם, אינה צריכה לחשוש[1].
חיוב הסרת מודעה לאחר שהדירה נמכרה
מעשה באחד שפירסם מודעות בכל סביבות העיר, אודות דירתו העומדת למכירה. עד מהרה הגיע קונה, ורכש את הדירה, אלא שרבים ממשיכים להתקשר אל המוכר ומתעניינים אודות הדירה. בא האיש ושאל, האם צריך אני לטרוח ולהוריד את כל המודעות, על מנת שאותם אנשים לא יבזבזו שיחות טלפון לריק?
תשובה: מצד דיני מזיק, אינו חייב, שהרי כל המתקשרים מבינים שיתכן שהמודעה המבשרת על מכירת הדירה כבר אינה אקטואלית. אך בכל זאת, נראה שקיימת כאן מצוות השבת אבידה, כלומר, מכיון שיודע המוכר שיש אנשים שמצלצלים אליו ומבזבזים כספם וזמנם לחינם בעקבות המודעות, לכן מצוּוה לדאוג להסירם. ויש להעיר, שישנם אנשים המפרסמים מודעות בעיתון, וההסכם עם מערכת העיתון הוא, שהמודעה תתפרסם למשך כך וכך שבועות, ובינתיים הדירה כבר נמכרה, והמודעה ממשיכה להתפרסם לחינם, והציבור ממשיך להתקשר... ולכן צריך המפרסם להודיע למערכת העיתון שידאגו להסיר את המודעה.
שמרטפית שנרדמה
מעשה אירע בהורים שהלכו לחתונה, והזמינו נערה שתשמור על בנותיהם הקטנות. כששבו ההורים, שמעו דפיקות מתוך הבית, 'אבא', 'אמא'. דפקו ההורים בחֹזקה על הדלת, אך אין קול ואין עונה. לבסוף ביקש האב מהשכן הצמוד לקפוץ דרך המרפסת לביתו, וכאשר נכנס ראה שהשמרטפית שקעה בשינה עמוקה, בעוד הילדים ערים ובוכים. ההורים עתה אינם מוכנים לשלם לנערה את שכרה, משום שהתרשלה בשמירתה! לעומתם תובעת הנערה את מלא שכרה. עם מי הדין?
תשובה: השמרטפית לא מילאה את תפקידה, מכיון שהילדים היו מפוחדים, וחלק משמירתה היתה על כך שתשגיח עליהם על מנת שלא יבהלו ויפחדו, ולכן אין מקום לשלם לה עבור עבודתה. ודומה הדבר לשומר מפעל, שנרדם במהלך שמירתו, וסלל את הדרך לחדירת גנבים - האם יעלה על הדעת שיוכל כעת לדרוש שכר עבור שמירתו?! וכל שכן בנידון דנן, שהרי גובל הדבר בפיקוח נפש, כמו ששנינו במשנה ברורה בהלכות שבת (סי' שכ"ח ס"ק ל"ח): "ננעל הדלת בפני התינוק, שובר הדלת ומוציאו, שמא יבעת התינוק וימות".
נתינת אישור לאלמנה זקנה החפצה במטפל נכרי
שאל רופא אחד: אלמנה זקנה באה לפנינו, ותחנוניה בפיה, שניאות לכתוב עבורה המלצה (לאנשי הביטוח הלאומי), ובה אנו צריכים לחוות דעתינו, כי האשה זקוקה לשירותיו של המטפל הנכרי, אשר טיפל עד עתה במסירות בבעלה המנוח. לטענת האלמנה, מדובר במטפל נאמן ומסור ביותר, המכיר את כל ענייניה וצרכיה, ולכן היא מרבַּה להפציר בנו שנרחם עליה ונחוש לעזרתה. שאלתנו היא: מה עלינו לעשות כעת? האם מותר לנו לכתוב את ההמלצה (שמן הסתם תביא לאישור קבלת המטפל), או שמא הדבר אסור, שהרי מכשילים אנו בזה את האשה באיסור יחוד עם הנכרי[2]?
תשובה: נראה שאם אכן מדובר בשעת הדחק גדולה, ניתן להתקין מצלמות נסתרות בתוך הבית, באופן שבני משפחתה של הזקנה יוכלו לראות במעשיה בכל זמן (אף בלילה) ובכל מקום, ובזה לא קיים איסור יחוד, (כשם שמצינו לעניין חלון שדרכו ניתן לראות את הנעשה בבית, כמבואר בתשובת הנודע ביהודה קמא אה"ע סי' ע"א). ואם לא ניתן לעשות כן, אין מקום להקל!
איתור הבן האבוד על סמך דברי המכשפה
מעשה אירע בימי קום המדינה באשה מבנות תימן, שלאחר שילדה את בנה, הודיעו לה בצער כי ולדה מת, אך הרגשת לבה היתה שבנה בחיים ונחטף ע"י אנשי השלטון. לאחר כמה שנים, עברה על האשה רוח שטות וניגשה אל מכשפה אחת, וביקשה שתאמר לה האם בנה בחיים. ערכה המכשפה את כישופיה והודיעה לאֵם: "בנך חי וקיים! הוא נמצא אצל משפחה פלונית, וידוע לו כי הוא מאומץ"... כאשר סיפרה האשה את הדברים לבעלה, חשכו עיניו והזדעק, "כיצד עברת על דין התורה ופנית למכשפים?!", ואף האשה הצטערה נורא על המעשה אשר עשתה. כעבור כמה ימים, ניצבו בני הזוג בבית המדרש ונפשם בשאלתם: עתה, לאחר מעשה, האם מותר לנו 'ליהנות' ממעשה הכישוף, ולצאת ולבדוק האם אכן בננו נמצא במקום ההוא?...
תשובה: הצעתי את השאלה לפני מו"ח מרן שליט"א, והשיב, כי אין איסור הנאה מ'מעשה כישוף' (כשם שקיים איסור הנאה מ'מעשה שבת'). אלא שעדיין קיים חשש להרמת קרנם של העוסקים בכישוף (ואולי אף לחילול ה'), אך בכל זאת נראה שיכולה לגשת ולחפש את בנה, מב' טעמים: א) על ידי איתורו נוציאו מכלל 'אסופי', שהוא תינוק שנאסף מן הרחוב ואין יודעים מי הם הוריו, שהוא ספק ממזר, לפי שחוששים שמא נולד מאחת מן העריות. ואף אם יוודע שהוריו כשרים, עדיין יהיה כאן חשש גילוי עריות - שחלילה לא ישא אח את אחותו, או את שאר קרובותיו האסורות עליו. ב) כדי להוקיע את מעשה רשעותם של אותם בני עוולה שחטפו את הילדים היקרים.
ואמנם מבואר ברמב"ם (בפי"א מהלכות עבודת כוכבים ה"ז, ע"ש בלח"מ), ששואל העושה מעשה על פי הקוסם - חייב מלקות, מכל מקום בנידון דנן אין זה נחשב שאנו עושים מעשה על פיו של המכשף, שהרי לא הורה לעשות כך וכך, אלא הוא רק 'מראה מקום' (ציין לכתובת מסוימת ותו לא), וכאן יש לדון אם מותר ליהנות ממעשה הכישוף שלו או לא, ומחמת שמדובר בצורך גדול, כאמור לעיל, התיר מרן שליט"א לבדוק אם אכן מדובר בבן האבוד.
הגשת כוס קפה לאחר סעודה בשרית
שאלה אשה אחת: מנהלת המשרד בו אני משמשת כמזכירה, עדיין אינה שומרת תורה ומצוות, ומבקשת ממני להגיש לה כוס קפה עם חלב לאחר שאכלה ארוחה בשרית, כיצד עלי לנהוג?
תשובה: היא חייבת להסביר לה שהדבר אסור, ויתכן שהיא 'תינוק שנשבה', ולא יודעת שהדבר אסור. ואם תפטר אותה כשתסרב, תוכל לתת לה את הקפה. כך יש ללמוד מדברי המהרי"ל דיסקין (בקונטרס אחרון סימן קמ"ה), שכתב להוכיח שאם הנכרי מכריח יהודי לתת לו אבר מן החי, אחרת יזיק לו, מותר לתת לו, ואינו עובר על 'לפני עור לא תתן מכשול'.
לשאת אשה ששמה כשמו
בחור בשם 'יונה' ביקש שנשאל את פי הרב שליט"א: הציעו לו שידוך עם בת ישראל שגם היא קרויה 'יונה', האם יש בזה קפידא משום צוואת רבי יהודה החסיד, שלא יקרא שמו ושם חמיו, או כלה וחמותה באותו שם?
תשובה: בספר חינא וחיסדא (ח"ב דף רכ"ה ע"ד) כתב, שכיון שאין אנו יודעים טעם הדבר שהקפיד רבי יהודה החסיד בזה, על כן יש להקפיד שלא יהיה להם שני שמות שווים בבית אחד. ובשדי חמד (מערכת חתן וכלה סוף פ"ה) כתב בשם שו"ת מעשה איש (חו"מ סי' ז'), שלהמקפידים על צוואת רבי יהודה החסיד, יש לחוש שלא לישא מי ששמו 'שמחה', אשה ששמה 'שמחה'. והעיר עליו השדי חמד: "חפשתי ולא מצאתי צוואה זו בצוואת ר"י החסיד, ואם האמת שיש צוואה כזאת, צריך לחוש לזה, ואחד מהם ישנה שמו ולא תאונה אליהם רעה". וכן אמר לי גיסי הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, שיש להוסיף שם לאחד מהם, ואז יכולים להינשא.
מוהל שגילה שהתינוק גוי
סיפר מוהל אחד: הוזמנתי ע"י יהודי עשיר למול את בנו באולם פלוני. רגעים ספורים טרם הברית, כשהכל היה כבר מוכן ומזומן, הטבח טבוח והיין מזוג, לבשתי את החלוק הלבן, ועמדתי לגשת לקיום המצוה, ולפתע ניגש אלי הסבא (אביו של אבי-הבן) ולוחש באוזניי: "איני יכול להעלים ממך את האמת. דע לך כי הרך הנולד איננו יהודי, משום שבני נשוי לנוכריה!". שאלתנו היא: כיצד צריך המוהל לנהוג במקרה שכזה[3]? (ויצויין, שאילו יודיע לאבי הבן כי אינו מתכוין למול את בנו, יתכן שיתבענו הלה לערכאות, ויפסיד המוהל ממון רב).
תשובה: יש למוהל לומר את האמת שהוא אינו מוסמך לגייר גרים, ומצוות מילה ניתנה רק לעם ישראל. ועל המוהל לנהוג כפינחס בן אלעזר, שהרי מבקש המוהל מאליהו הנביא שיעמוד לימינו.
לא מצא טלית ונכנס תחת הפרוכת...
מעשה אירע בבחור כהן שחיפש אחר טלית בתפילת מנחה בתענית-ציבור כדי לישא את כפיו (והיה הכהן היחיד בבית הכנסת), ומשלא מצא טלית החליט לנקוט ביוזמה מקורית... נכנס הבחור למאחורי הפרוכת של ארון הקודש, והשתמש בה (במקום טלית) כדי לישא את כפיו... האם נהג כהוגן?
תשובה: אין לנהוג כן, שהרי גורם שהציבור יסתכלו עליו (ויצחקו) ויסיחו דעתם מן הברכה[4]. (ופעם היה בחור שלא מצא טלית ולקח מעיל... ואמרנו לו שלא נהג כדין, מהטעם האמור. וכן אמרנו לבחור שלא היה לו טלית, ונכנס תחת הטלית של הכהן שעמד לצידו...).
נגנבו לו הבגדים בים
מעשה שהיה בשני בחורים, ראובן ושמעון, שעסקו בתורה ברצף במשך שעות ארוכות. תש כוחם, והחליטו לצאת להתאוורר בים. פשטו בגדיהם ויצאו לשחות, וכאשר חזרו, גילה שמעון כי בגדיו נעלמו... למרבה הפלא, החליט הגנב ליטול דוקא את בגדי שמעון, ואילו בבגדיו של ראובן לא נגע. מה יעשה כעת שמעון? כיצד יחזור עם בגד ים בלבד לישיבה? "אל דאגה", הרגיעו ראובן, "תמתין כאן עד שארוץ ואביא לך בגדים". שמעון ממתין וממתין, והנה בעוד דקות ספורות כבר יעבור זמן מנחה... והסתפק, האם יכול הוא להתפלל במצב שכזה?...
תשובה: פסק השולחן ערוך (סימן צ"א סעיף א'): "היתה טלית חגורה על מותניו לכסותו ממותניו ולמטה, אסור להתפלל (תפילת שמונה-עשרה. משום שצריך הוא לראות את עצמו כאילו עומד לפני המלך ומדבר באימה. משנ"ב), עד שיכסה לבו (והוא הדין כל גופו). ואם לא כיסה את לבו, או שנאנס ואין לו במה יתכסה, הואיל וכיסה ערותו והתפלל, יצא" (כלומר, אפילו אם היה ממותניו ולמעלה ערום, יצא). ומבואר בביאור הלכה (ד"ה יצא), שמי שנאנס ואין לו במה להתכסות, לכתחילה מוטב שלא יתפלל כלל! ולכן יש להורות לבחור שלא יתפלל כלל מנחה, אלא יתפלל ערבית שתים, הראשונה לתפילת ערבית, והשניה לתשלומי מנחה[5]. (ומכל מקום אם עבר והתפלל תפילת שמונה-עשרה כשרק ערותו מכוסה, יצא ידי חובה).
סכנת ההכחדה לאור ההלכה
קיימים כיום בעולם בעלי חיים הנמצאים ב'סכנת הכחדה' (כגון ה'דולפינים'), וכמו כן קיימים 'צמחי בר מוגנים' (כגון ה'רקפות'), שבקטיפתם קיימת סכנה להכחדתם מן העולם. שאלתנו היא, מהי דעת התורה בנידון, האם מותר לצוד בעלי חיים כאלו, כשיש צורך מסוים בדבר, ואין חשש משום 'בל תשחית', או משום 'צער בעלי חיים', או לקטוף ממיני הצמחים הללו (לצורך), או שמא יש להתחשב בעובדת סכנת הכחדתם?
תשובה: נראה פשוט מסברא, שאין לגרום להכחדת המין, משום שזה נגד רצון הבורא. וכך שמעתי גם מהגאון רבי נסים קרליץ שליט"א. וניתן להביא ראיה לנידון, מדברי הרמב"ן (דברים כ"ב, ו'), שכתב על מצוות שילוח הקן: "גם זו מצוה מבוארת מן 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' (ויקרא כ"ב, כ"ח), כי הטעם בשניהם, לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, אושלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין, אף על פי שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד, או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאילו יכרית המין ההוא".
[1] מבואר במסכת מכות (י"א.), שאימותיהן של כהנים גדולים, היו מספקות לרוצחים בשגגה שגלו לעיר מקלט, מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו הרוצחים על בניהם שימותו, שהרי מיתת הכהן הגדול היתה מתירה את הרוצחים בשגגה לשוב לבתיהם. ואומרת הגמרא: "טעמא דלא מצלו" - משמע שרק בזכות שמספקות אמותיהם של הכהנים מחיה וכסות, אין הרוצחים מתפללים על הכהן שימות, ולכן אין הכהן מת, "הא מצלו - מייתי", אם אכן יתפללו שימות הכהן הגדול, תפילתם תתקבל, והוא אכן ימות קודם זמנו. ומקשה הגמרא, וכי תתקבל תפילתם של הרוצחים, וימותו הכהנים על לא עוול בכפם? "והכתיב (משלי כ"ו, ב'): כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף, כֵּן קִלְלַת חִנָּם לֹא תָבֹא!" ומתרצת הגמרא: "אמר ההוא סבא, מפירקיה דרבא שמיע לי (שאין זו קללת חינם, אלא אכן יש תביעה כנגד הכהנים, על) שהיה להן לבקש רחמים על (בני) דורן (שלא יבואו לידי תקלה, כהריגה בשגגה), ולא בקשו". ויעויין עוד ברש"י בסנהדרין (מ"ט.) שכתב: "תהא לוטא ולא לטה - נוח לך להיות מן המקוללים ולא מן המקללים, לפי שסוף קללת חינם לשוב אל המקלל".
[2] אסור מן התורה להתייחד עם ערוה מן העריות, חוץ מאותן עריות שלמדים מהכתוב שמותר להתייחד עמהן, כגון האם עם בנה והאב עם בתו. דוד המלך ובית דינו גזרו שלא להתייחד אף עם פנויה בת ישראל שאינה ערוה, ושמאי והלל גזרו אף על יחוד עם גויה (שו"ע אבן העזר סי' כ"א סעיף א'-ב'). רמז לאיסור יחוד מן התורה מניין? שנאמר (דברים י"ג, ז'): כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ - וכי בן אֵם מסית ובן אב אינו מסית? אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל שאר עריות שבתורה. דהיינו, לכך נקט הכתוב "בן אמך", לומר שהבן מצוי אצל האם תדיר, מתוך שהוא מותר להתייחד עמה, ולכן הוא מצוי תדיר עם אחיו בן אמו (קידושין פ':). גדר איסור יחוד הוא, הימצאות של איש ואשה יחד במקום אחד לבדם באין אדם מפריע. 'איש' לעניין זה הוא בין ילד מבן תשע שנים ומעלה, ובין אדם מבוגר ואפילו זקן מופלג. ו'אשה' לעניין זה היא בין ילדה בת שלוש שנים ומעלה, ובין אשה מבוגרת ואפילו זקנה מופלגת.
[3] בספר אוצר הברית מובא, כי על פי החלטות ופסקי הרבנים, אין למול בן לאב יהודי ואם נכרית שלא לשם גירות, כדי שלא יטמע בישראל כיהודי והרי לא התגייר. וכן לשיטת הר"ח שלא מועילה הטפת דם ברית בגר שנימול בגיותו, בכך שמלים אותו כעת, הרי שמונעים ממנו להתגייר בעתיד. (וע"ע בשו"ת שרידי אש ח"ב סי' ס"א).
[4] יעויין במשנ"ב סי' קכ"ח ס"ק פ"ט, ק"ט, קי"ד. וע"ע ב'אור לציון' ח"ב פרק מ"ה אות מ"א.
[5] אכן, הערוך השולחן (סימן צ"א סעיף ד') כתב: "ודע, שראיתי מי שכתב דכשאין לו במה לכסות לבו לכתחילה לא יתפלל כלל, ואני תמה בזה, דכללא בידינו דכל דבדיעבד מותר, אם אין לו הדבר הוי כדיעבד". וכדבריו מבואר גם בכף החיים (שם סק"ג, יעו"ש). ונמצא שלפי שיטתם, רשאי הבחור להתפלל עם הבגד ים בשעת הדחק שכזו.
לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.