חצי שנה אחרי: מה עבר על מוחמד זועבי?

לא משנה כמה ינסו, לא משנה כמה יאיימו, לא משנה מה ינסו לעשות, רק המוות ישתיק אותי. כך אומר מוחמד זועבי בראיון לתוכנית עובדה, שעות ספורות לפני שהוברח לחו"ל.

לפני כחצי שנה פרסם זועבי סרטון ובו הביע את דעתו על החטיפה והרצח של הנערים מגוש עציון. החיים שלו השתנו באותו רגע. ילדים בני 16,17.19 מה הם עשו? רצו לחזור הביתה להיות עם המשפחה. מה הם עשו? הם ילדים בגילי אז אני באמת כעסתי, הרגשתי שאני חייב להגיד משהו, אני חייב להביע קול שונה", הוא משחזר והכאב ניכר על פניו. "לא כל הערבים אותו דבר. לא כל הערבים רוצים להשמיד אתכם. לא כל הערבים רוצים אתכם בים. לא".

"שמתי את הדגל לידי, ופשוט שמתי את המצלמה מולי, ו... זהו, והפעלתי. התחלתי לצלם ואמרתי מה שאמרתי", הוא משחזר את הסרטון שבו אמר כי הרשות הפלסטינית היא הטרוריסטית הכי גדולה, וקרא למחבלים לשחרר את הנערים.

בסוף הסרטון התעטף זועבי בדגל ישראל, והכריז "עם ישראל חי". הוא נשאל בראיון אם הוא יכול להבין שלמישהו מהצד זה נראה מוזר.

זועבי. חייב להשמיע קול שונה

"בוודאי, אני יכול להבין", אמר. "במיוחד אני יכול להבין ערבים שמאמינים שבגדתי בערביות שלי ושאני נוטה ליהודים. אני גאה בישראליות שלי, אני גאה בציונות שלי, ואני גאה בערביות שלי. ואני גם, מעל לכל, אני גאה באנושיות שלי".

בתוכנית מספרת אמו, שרה, מוסלמית שהעזה להתגרש, דבר שלא מקובל כלל במגזר אליו היא משתייכת, שאת הדחיפה נתן לה בנה, שהיה אז בן חמש. אומנם היא יודעת שגידלה ילד דעתן, אבל הסרטון העלה בה כעס על המצב שאליו נקלעו.

שלושה ימים לאחר פרסום הסרטון, הוברח מוחמד לדירת מסתור. "אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה, הייתי קצת משנה את איך שהבעתי את דעתי, אבל אני ממש ממש לא מתחרט. זה בא מהלב, ובגלל זה יש לזה השפעה כל כך משמעותית. בגלל זה זה גם מעצבן אנשים.

סרטון התמיכה שהפיץ 

לאחר שבעה שבועות בדירת מסתור של קיי וילסון, שנפגעה בעצמה בפיגוע, וראתה את חברתה נרצחת, היא מארגנת לו פגישה עם אמו, אותה לא ראה יותר מחודשיים. הפגישה המרגשת מתקיימת באזור הכינרת, והאם לא יכולה להפסיק לבכות. היא מבקשת מבנה לוותר, והוא מאוכזב שהבקשה הזו מגיעה ממנה. "אני לא אומרת שעשית טעות, אבל תוותר", היא מתחננת. "את מפחדת מהאנשים האלו"? הוא שואל אותה. "אמא שלך מפחדת רק ממי שברא אותה", היא עונה לו. "אני פוחדת עליך, פוחדת שמישהו יפגע בך".

הוא לא מוכן לשתוק, כפי שמבקשת ממנו אמו, אפילו שזו חברה אכזרית. "אני לא יכול לשנות אותם, אבל אני אגיד מה שאני חושב, ואמשיך להתבטא איך שאני חושב".

"למה כל בן אדם שהוא שונה קצת, אז או שהוא צריך להסתתר או לברוח? מה כל כך קשה בלקבל את השונה"? הוא שואל רגע לפני שהוא עולה על מטוס שייקח אותו לחו"ל, בעוד אמו מרגיעה במילים, מרגיעה ומחזקת את הבן היחיד שלה, יודעת שמהיום תצטרך להתגעגע אליו מרחוק, לחיות בדאגה יומיומית לשלומו, כי הוא כן, והוא מחונך, אבל נולד למציאות כל כך הפוכה.