והערב נא

התחייב לתת צדקה מהעסק שברשותו, ומכרו, וחזר וקנאו

"יקירי, אני מקווה שלא שכחת את ההתחייבות שלך - לתת לנו את המעשרות מהעסק שברשותך מידי חודש"! אולם ראובן טען לעומתו: "אני מתנצל, יש לי התחייבויות אחרות..."

אא

מעשה שהיה בראובן שפתח עסק חדש - חנות גדולה למכירת ספרי קודש. כבר ביום הראשון למסחרו, הגיע גבאי קופת העניים של אותו איזור אל החנות החדשה, ודיבר על לבו של ראובן, שישלח תמיכה חודשית מהעסק החדש עבור קופת העניים. הגבאי החל לפרט לפניו את מצוקת המשפחות ואת הטרגדיות הנוראות, עד שעמד בעל העסק והתחייב: "אתרום למען העניים של השכונה מדי חודש את המעשר מרווחיי, כל זמן שאחזיק בעסק הזה"!

וכך אכן נהג. מידי חודש בחודשו העביר את המעשר כספים שלו לקופת העיר. והנה, כעבור שנתיים, החליט ראובן לנסות את מזלו בתחומי מסחר אחרים, ומכר את החנות לאדם אחר. חלפו שנתיים נוספות, ומאחר שלא הצליח ראובן בעסקיו החדשים, החליט לרכוש בחזרה את חנות הספרים, ואכן הסכים בעל החנות (השני) למכור לו את החנות בחזרה.

והנה, ראובן פותח את חנותו, ומגיע שוב הגבאי. "יקירי, אני מקווה שלא שכחת את ההתחייבות שלך - לתת לנו את המעשרות מהעסק שברשותך מידי חודש"! אולם ראובן טען לעומתו: "אני מתנצל, יש לי התחייבויות אחרות. אמנם התחייבתי לכם, אך ההתחייבות פקעה במכירת העסק. כעת זה עסק חדש..."

באו השניים לפני מורה ההוראה ושאלוהו, האם אכן מחוייב ראובן להמשיך להעביר את מעשרותיו לקופת העניים של אותה שכונה?

תשובה

נדר לצדקה בדבר שלא בא לעולם

תחילה יש לדון: האם חל נדרו הראשון של ראובן (ליתן את מעשרותיו לקופת העיר), והתחייב לקיימו, או שמא גם נדר זה לא חל כלל, שהרי הרווחים אינם בעולם, ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם?

והנה, כתב הרמב"ם (בהלכות ערכין וחרמין פ"ו הל' ל"ב-ל"ג): "האומר הרי עלי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו, הרי עלי להחרים או ליתן לשבויים כל שאשתכר בשנה זו, וכל כיוצא במאמרים אלו, הרי זה חייב ליתן ולעשות בהן מה שאמר כשיבואו לידו, וזה וכיוצא בו בכלל נדרים הוא, לא בכלל הקדשות. ראיה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, ונאמר אשר נדרת לי שם נדר".

וכתב עוד הרמב"ם (בהלכות מכירה פכ"ב הל' י"ז): "יש גאונים שחולקין על דבר זה, ואומרים שאין העניים זוכין אלא בדברים שהדיוט קונה בהן, ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם, ואין דעתי נוטה לדברים אלו, שאין אדם מצווה להקנות, והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש, כמו שהוא מצווה לקיים הנדר". והטור (בחו"מ סימן רי"ב) כתב, כי דעת אביו הרא"ש נוטה לדברי הגאונים הנ"ל, שאין הצדקה 'זוכה' בממון שהקדיש האדם טרם הגיע לעולם, כשם שאין אדם מקנה לחבירו דבר שעדיין לא בא לעולם.

ולמעשה נחלקו בכך השו"ע והרמ"א (בחו"מ סימן רי"ב סעיף ז'), וזה לשון השו"ע שם: "דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו, שאילו אמר אדם: כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית, או אתננו לצדקה, אף על פי שאינו מתקדש, לפי שאינו בעולם, הרי זה חייב לקיים דברו, שנאמר: ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל', ב'). הגה: ויש אומרים דלא קנו ההקדש ולא הצדקה כלום, דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וממילא דבריו בטלים".

אולם, דברי הרמ"א אינם אמורים אלא באופן שמקדיש את הדבר כעת ('שכשיבוא לידי יהיה הקדש'), שאז אין חל נדרו, משום שהוא על דבר שלא בא לעולם, אך אם אומר שכשיבוא הממון לידי, אתננו לצדקה, חל נדרו, וכמו שכתב הרמ"א בהמשך דבריו: "אבל אם אמר: כשתלד בהמתי, או יוציא אילן זה פירות, וכיוצא בזה, אתננו להקדש או לעניים, חייב לקיים דבריו מטעם נדר". (וע"ע בש"ך ביור"ד סי' ר"ד סק"ט, בגרע"א שם, ובט"ז שם בסי' רט"ו סק"ד).

ונמצא, שבנידון דנן לפי כל השיטות חל הנדר, שהרי אמר בעל העסק שיתרום את הרווחים שיגיעו בעתיד ('אתן לצדקה את הרווחים מן החנות').

האם לשון הנדר כוללת אף את הקניה בשנית

אלא שנותר לנו לדון: האם הנדר מחייב את בעל העסק גם לאחר שמכר את העסק וחזר וקנאו בשנית? ובכן, נראה שאינו חייב ליתנו לקופת העניים, והטעם הוא כדלהלן:

נאמר במסכת בבא בתרא (דף ס"ג ע"א): "בן לוי שמכר שדה לישראל, ואמר לו (הלוי לקונה הישראל) 'על מנת שמעשר ראשון שלי' (אני מתנה שהמכירה תהיה על מנת שאקבל מן השדה את המעשה ראשון) - מעשר ראשון שלו. ואם אמר לו 'כל זמן ששדה זו בידך', מכרה (הישראל) וחזר ולקחה - אין לו עליו כלום". נמצינו למדים, כי הכוונה במה שאמר 'כל זמן ששדה זו בידך', היינו דוקא בקניין הראשון, אך לאחר שמכרה לאחֵר, פקע זכותו של הלוי, למרות שאותו ישראל חזר וקנה את השדה. ולכאורה נוכל לומר כך גם בנוגע לנידון דנן, שכוונת בעל העסק היתה ליתן את המעשרות כל זמן שהעסק ברשותו בראשונה, ולא בשניה.

ובשולחן ערוך (אבן העזר סי' קי"ד סעיף י"א) מבואר, שהנושא את האשה וכתב לה: אזון את בתך כל זמן שאת עמי, וגירש את האשה, ולאחר מכן חזר ונשאה, אינו חייב לזון את הבת, וכתב החלקת מחוקק (ס"ק י"ב): "משום שכל זמן שאת עמי, מנשואין אלו קאמר. והביא הרשב"א ראיה לדין זה, מבן לוי שמכר שדה לישראל והתנה עמו שמעשר ראשון שלו 'כל זמן ששדה זו בידך', מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו, אין לו עליו כלום, שכל זמן שבידך מקניין ראשון קאמר".

אולם נראה שיש לדחות את הראיה מהגמרא בבבא בתרא, משום ששם אין רצונו של הישראל כלל ליתן ללוי חלק מהיבול, אלא שכך היה הסכם המכירה בין שניהם - הלוי הסכים למכור לו רק בתנאי שישייר את מקום המעשר בתוך שדהו, וממילא כאשר מכר הישראל את השדה, פקע העסק שביניהם (מקום המעשר ששייר הלוי לעצמו פקע), ומעתה אינו מחוייב לו, וגם כשחוזר וקונה את השדה, הרי זו קנייה חדשה (וכשם שהקונה השני אינו מחוייב ללוי, כך גם הקונה הראשון, שמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שבאה לידו, כמו שפירש שם הרשב"ם).

מה שאין כן בנידון דנן, בו התחייב בעל העסק מנדבת לבו להטיב עם עניי קופת העיר וליתן להם מרווחי העסק שברשותו, ואם כן, יתכן שהתחייבותו קיימת גם לאחר ששב וקנה את העסק.

וכעין סברא זו יש לדחות גם את הדימיון לדברי השו"ע באבן העזר הנ"ל, משום ששם הבעל לא נדב מנדבת לבו לזון את הבת, אלא שרצה להינשא לאשה, והיא דרשה שיזון את בתה, ונמצא שכל ההתחייבות היא 'תמורה' לנישואין, וממילא כשפקעו הנישואין, פקעה ההתחייבות, וכשחזר ונשאה, זהו קניין חדש וההתחייבויות יהיו כפי מה שיסכמו כעת. אך בנידוננו שנדב מנדבת לבו, ולא תמורת דבר אחר, יש מקום לומר שגם לאחר שחזר וקנה את החנות, ממשיכה התחייבותו.

לשנות צדקה בדבר שאינו בא לעולם

נחלקו הפוסקים בדין הנודר צדקה לעניים מסוימים, האם יכול לשנות וליתן את הצדקה לעני אחר (יעויין במחנה אפרים הל' צדקה סי' ז'). וכתב בשו"ת מהרי"א הלוי (ח"א סי' י"ב), שאף לדעת האוסרים לשנות מעני לעני, היינו דוקא בנדר שכבר חל (שאז יש אומרים שהעני כבר זכה, ולכן אסור לשנותו לעני אחר), אבל במקדיש דבר שלא בא לעולם, לכל השיטות העני לא זכה בממון הצדקה, ואמנם מחוייב הוא בנדרו, אך יכול לשנות וליתנו לעני אחר.

וכך גם בנידון דנן, הרי בעל העסק נותן את המעשרות, אלא שהשאלה היא להיכן יתן, ובזה יש לומר שלא חל קניין לגוף מסוים כאשר מדובר על דבר שלא בא לעולם, דהיינו, אף אם נאמר שחל נדרו אף על הקניין השני של העסק, מכל מקום אינו חייב ליתנו דוקא לקופה זו, ומכיון שהתחייבותו להם היתה על דבר שלא בא לעולם, והקופה עדיין לא זכתה בממון, ממילא יכול לשנות את הצדקה לקופה אחרת.

לסיכום: יתכן שנדרו של ראובן בטל ברגע שמכר את העסק, ואינו חוזר ונעור כשחזר וקנאו. ועל כל פנים, גם אם הנדר אינו בטל, ראובן אינו חייב ליתן את מעשרותיו דוקא לטובת קופת עניי שכונתו, אלא רשאי ליתן את מעשרותיו עתה להיכן שיחפוץ.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (72 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים