רחל אמנו: איך זכתה להיות אם האומה?

רחל אמנו נולדה בבית רחוק מתורה ומצוות. יותר נכון, בית שכולו עבודה זרה. לא קל היה לה לגדול בבית אביה, ולא קל היה לה גם בהמשך חייה כרעיה וכאם. ריבוי הייסורים שעברו עליה בימיה חייה הקצרים זיכו אותה למעמד הנכסף "אם האומה" - זו שמבינה ללב כולנו, זו שמבכה עלינו ושמתפללת עבורנו.

רחל היא בתו של לבן הארמי ואחותה של לאה. רשעותו ורמאותו של אביה נרמזות בכינויו "הארמי" - בהיפוך אותיות "רמאי".

בגיל 15 בלבד פוגשת רחל אמנו, רועת צאן דאז, את יעקב אבינו בבאר. הוא מרים את האבן העוצרת את המים באופן ניסי, היא משקה את צאנה לרוויה, ושם בעצם נרקם הקשר הראשוני ביניהם. כיוון שליעקב לא היה מוהר (כסף או רכוש) להציע ללבן, אבי רחל, הציע יעקב לעבוד עבור הזכות לקבלה לאישה במשך שבע שנים. כיוון שידעו שניהם שלבן רמאי, קבעו רחל ויעקב, "סימנים" כדי לזהות אחד את השני ביום החתונה.

כידוע לכולנו מסיפורי הגן, הוחלפה רחל ע"י לבן בלאה. במהלך חלקלק זה של לבן הארמי הראתה רחל מסירות נפש עילאית בכך שמסרה מרצונה את ה"סימנים" לאחותה כדי שזו לא תתבייש מול חתנה ביום החופה לכשישאל אותה אודותם.

חז"ל מגלים לנו שה"סימנים" שהוחלפו בין יעקב לרחל הם לא אחרים מאשר הלכות חלה, נידה והדלקת הנר – ראשי תיבות חנ"ה.

\

הבה לי בנים, ואם אין - מתה אנוכי

לאחר שבע שנים נוספות בהן עבד יעקב עבור לבן, זכו סוף סוף רחל ויעקב לבוא בברית הנישואין. עם זאת, הצרות של רחל לא פסקו מלהופיע, והיא גילתה במהרה כי הינה עקרה. כך, בעוד שאחותה ושפחותיה יולדות להן בשלווה, עמדה רחל מן הצד וביכתה את מר גורלה. בשלב מסוים, כשהגיעו כבר מים עד נפש, אמרה ליעקב בייאושה: "הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי".

כשרחל נפקדת בבן (חז"ל מגלים שזכתה לכך בזכות שתיקתה והבלגתה ללאה לאורך כל הדרך) היא קוראת לו יוסף, שם בעל שתי משמעויות. מחד, מציין השם את כבודה שהוּשב לה ומאידך גם את הציפייה לבן נוסף: "וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי.וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹסֵף ה´ לִי בֵּן אַחֵר".

בשלב מסוים, באישון לילה, מחליטים בני הזוג יעקב ורחל לברוח מעיר אביהם ולבנות את חייהם הרחק מכל שעבר עליהם עד כה. למרבה הצער, כוחה של רחל לא עומד לה במסע הארוך מפדן לגלעד, ומשם למחניים, לשכם ולבית לחם, ובדרכם לאפרת, מוצאת רחל את מותה, במהלך לידת בנם השני. בנשמת אפה האחרונה קוראת רחל לבנה "בן-אוני", אולם יעקב, בצערו, שינה את שמו לבנימין. יש אומרים שבת 36 הייתה רחל במותה. אהבת יעקב לרחל לא פגה עם מותה ועברה לשני בניה: תחילה ליוסף, שאותו אהב יעקב "מִכָּל בָּנָיו", ואחר כך לבנו הצעיר בנימין.

רחל היא האם היחידה אשר אינה קבורה במערת המכפלה. על פי המסורת, יעקב קבר את רחל על אם הדרך, כיון שראה ברוח הקודש כי לעתיד לבוא העם היהודי יעבור בבית לחם בדרכו אל הגלות, והוא קיווה שרחל תחוש את הצער הגדול של בניה ותתפלל עליהם בשמים.

תכונותיה ומידותיה של רחל עוברות כחוט השני, בתורשה, גם לבניה. הצניעות שגילתה כשמסרה את הסימנים התגלתה אחר כך בתכונותיו של המלך שאול, שהיה מצאצאיה. כמו כן, השתיקה שבה בחרה עברה לבנימין בנה, שידע על מכירת יוסף ושתק, ולאסתר המלכה, שלא גילתה את מוצאה היהודי.

"כה אמר ה´ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים , רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. כה אמר ה´ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעלתך נאם ה´ ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם ה´ ושבו בנים לגבולם" (ירמיה לא, טו-יז).