סיפורים אישיים
20 שנים לאסון התאומים: "למה ניצלתי? למה דווקא אני?"
ב-11 בספטמבר 2001, יום הפיגוע במגדלי התאומים, היה הנרי פוארטה בדרכו לעבודה במשרדו. מה קרה לו באותו יום גורלי, היכן שהה בזמן התרסקות המטוסים, ואיך נחלץ מהמגדל רגע לפני הקריסה? ראיון מיוחד
- אוה הכימיאן
- כ"ב אלול התשפ"א
הנרי פוארטה נולד בארה"ב למשפחה יהודית שאינה שומרת מצוות. הוא אמנם סיים תואר ראשון בביולוגיה, אך התמקצע דווקא בתחום הטכנולוגיה והמחשבים, וכך מצא את עצמו עובד בחברה בינלאומית אשר קבעה את משכנה באחד המשרדים שבמגדלי התאומים בניו יורק."באותו יום שלישי", פותח פוארטה את סיפור נס חייו, "היו בחירות לראשות העיר, ואיחרתי לעבודה. הייתי צריך להיות במשרד בסביבות 8 בבוקר, אך הגעתי בערך ברבע לתשע. ראיתי את הבוס שלי יוצא מן המעלית בדרכו לשתות קפה בבית קפה למטה. אמרתי לו בוקר טוב, חייכנו אחד לשני והמשכנו לדרכנו".
מה שלא ידעו השניים זה שהחיוך שהחליפו ביניהם היה בעצם האחרון שלהם. הבוס נהרג בהריסות בית הקפה שליד המגדל, וגופתו לא נמצאה במשך חודשיים. בינתיים פוארטה נכנס למעלית שהובילה אותו עד ל"סקיי לובי" בקומה 78. שם הוא התכוון לתפוס מעלית נוספת לקומה 95, אך כשנפתחה המעלית כדי לקחתו למעלה, הוא נכנס ומיד נפלט החוצה מהמעלית לכיוון המשטח בפנים, בעקבות פיצוץ אדיר. "הבנתי שמשהו לא בסדר", הוא נזכר. "אני שוקל 85 ק"ג אבל אז הרגשתי כמו בובה. פשוט עפתי. פתאום נהיה המון אבק. חושך. אני זוכר את זה כמו אתמול. הנס היה שעפתי מן המעלית לפני שהדלות נסגרו. היתה לי איזו תחושה שאני חייב לעזוב מיד. איזשהו קול פנימי אמר לי לטוס החוצה". פוארטה ואנשים נוספים באזור החליטו לחלץ את האנשים שנתקעו באחת המעליות בקומה, וניסו לפתוח להם את הדלת. ניסו וניסו, אך המעלית נשארה תקועה. לבסוף נואשו והחלו לנסות לחלץ את עצמם מהמתחם. הם ירדו לקומה של משרדי יונדאי וניסו לשאול אם יש איפשהו מדרגות. "אך אלו המשיכו לעבוד וביקשו שנסתלק. פוארטה וכמה חברה נוספים שהבינו שמדובר באסון, מצאו חדר מדרגות חרום והחלו לרדת דרכו. לא כל האנשים הבינו מה קורה, וחלקם המשיכו לעבוד כרגיל. כשהגענו לקומה 35, ראינו את הכבאים עולים. עשינו להם מקום, וכך, בשורה אחת הם עלו, ובשורה אחרת אנחנו המשכנו לרדת".
צפו בראיון וידיאו של אופיר אזרד עם הנרי פוארטה, בערוץ הידברות:
ברגעים אלו פעל פוארטה כמו מכונה אוטומטית, וכל מעייניו היו נתונים למנוסה מהמקום. את הירידה במדרגות הוא עשה עם כאבים נוראיים בגב ובברכיים, כתוצאה מההדף בסמוך למעלית. במקביל למתרחש במגדל הראשון, נפגע גם הבניין השני. פוארטה המשיך בדרכו החוצה. כשסוף סוף הגיע לתחתית הבניין, החל לרוץ בכביש ברודווי אל עבר גשר ברוקלין. "למטה ראיתי שוטרים, FBI ואנשי כיבוי והצלה. כשראיתי את האש בתהום הדרומית - הבנתי שמדובר בפיגוע טרור. עוברות שלוש דקות, ואני שומע בחורה צורחת. אני מסתובב אחורה, תוך כדי בריחה, והבניין מתפוצץ ומתמוטט לי מול העיניים. עננה ועשן עטפו את המרחב. ניסיתי להתקשר להוריי, אבל לא הצלחתי. פגשתי עוד יהודי שהצליח לייצור קשר עם אשתו, ודרכו ביקשתי למסור לקרוביי שאני בחיים". אחוז תזזית, המשיך פוארטה ברגל לבית חולים הקרוב. שם שהה ארבע שעות ונתגלה כי מלבד עשן ששאף, חוסר חמצן בדם ושריטות קלות - לא נגרם לו נזק ממשי. "שם התחלתי לקרוא תהיליםשבת דודה שלי הביאה לי במתנה, מספר חודשים לפני כן, וכל מיני תפילות במילים שלי. כשהתחלתי להגיד תהילים, חשבתי על ארץ ישראל ואז אמרתי לעצמי, זהו, אני חייב להגיע ארצה". אחרי יומיים חזר פוארטה למעגל העבודה כאילו דבר לא קרה. רק לאחר כשישה חודשי שגרה החל להרגיש את תסמיני החרדה: דיכאונות המלווים ברעידות, הזיות וסיוטים. ובמילים אחרות, פוסט טראומה (טראומה מאוחרת). "אמנם החלטתי לצאת לעבוד כדי לא לשקוע במחשבות, אבל תוך כדי חשבתי לעצמי: למה ניצלתי? אני רווק, אין לי ילדים לגדל. למה דווקא אני?. מעל 50 אלף איש עבדו במגדלי התאומים מדי יום. בנין של 108 קומות שהתנשא כ-400 מטרים מעל פני הקרקע, 256 עובדים מהחברה שלי לא שרדו, 70 מהם הכרתי אישית. כ-400 יהודים נשארו למות שם. עם הזמן הבנתי שזו הייתה השגחה פרטית מדויקת, כי כך בדיוק ה רצה שזה יקרה".
תובנה זו היא שדחפה את פוארטה לעזוב את הכל ולעלות ארצה סופית. "היה קשה להסביר למשפחה איך אני עוזב פתאום קריירה מצליחה, בית וקרובי משפחה, אבל אחרי כמה שנים אכן עליתי ארצה. המשפחה חשבה שאיבדתי את המוח". קצת לפני שהחליט לעלות, פגש פוארטה את מי שלימים תהיה אשתו, מיכל-מישל. "יצאתי עם המון בחורות, אבל כולן - כששמעו את המילים ארץ ישראל מפי, פשוט ברחו", הוא מספר בחיוך. פוארטה יצא עם מיכל ארבע פעמים, והחליט לעלות לארץ ישראל. היא הגיעה מיד אחריו לחתונה של חברה בארץ, ונשארה לארבעה חודשים נוספים. כשמיכל טסה חזרה, הוא רץ לקנות לה יהלום והציע לה נישואין. היא הסכימה, ובאוגוסט 2006 הם נישאו. "זה הנס הנוסף שלי", מספר פוארטה. "התחתנתי בגיל 35, אחרי שעברתי הרבה דברים בחיים. זה גם נס בפני עצמו. היה קשה מאוד להכיר כלה יהודייה בארה"ב. אנשים לוקחים את זה כמובן מאליו, אבל אני לא. בשבילי זה נס. גם העלייה לארץ היא נס. הייתי בישראל שבע פעמים כתייר, אבל העלייה עצמה לא היתה פשוטה". הנרי פוארטה חזר בתשובה בעקבות הניסים שפקדו את חייו, וכיום מנהל אורח חיים דתי. הוא, אשתו ושני ילדיו (מעיין וגבריאל) מתגוררים במודיעין ומודים להקב"ה על חסדיו ורחמיו. "הרווחתי טוב בחו"ל, הייתי מסודר, אבל לא הרגשתי שום דבר מספק", הוא מסכם. "תמיד חיפשתי מעבר. כשהחלטתי להתחזק, פתאום הכל הסתדר: עליתי ארצה, התחתנתי, מצאתי עבודה טובה בתחום המחשבים, עבודה שאנשים רק חולמים עליה. יש לי בית, אישה, ילדים, פרנסה טובה. אני לדודי ודודי לי - עשיתי השתדלות והקב"ה פגש אותי באמצע. צריך בטחון בקב"ה, ואז רואים כיצד ישועת השם כהרף עין".