הקרבת הקורבנות: מה עומד מאחורי המצווה?

חז"ל אמרו כי "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה, ועל גמילות חסדים"[1]. ורבנו עובדיה מברטנורא ביאר על אתר: "על העבודה - עבודת הקרבנות. שכך שנינו במסכת תענית (כז ע"ב), שאלמלא מעמדות – לא נתקיימו שמים וארץ. ומצינו שבשביל הקרבנות שהקריב נח, נשבע [הקדוש ברוך הוא] שלא יביא מבול לעולם. הרי שהעולם עומד על הקרבנות".

רבותינו הציגו טעמים לקיום מצוות הקורבנות, והרמב"ם היה מהראשונים שבהם, וכך כתב:[2] "היה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילים בו, והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה - להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם, והעובדים והפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לשמש ולירח ולכוכבים כמו שבארנו, לא גזרה חכמתו יתברך ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם, שהוא נוטה תמיד למורגל".

הרמב"ם כותב למעשה כי מנהג הקרבת הקורבנות השתרש עמוק בקרב האנושות, וזוהי הסיבה (או הטעם) שהתורה ציוותה את עם ישראל על הקרבת קורבנות, כלומר התורה לקחה טבע שכבר הוטבע בנבראים, וכיוונה אותו למחוזות חיוביים וקדושים, כך שבמקום להקריב לאלילים, הם יקריבו כעת להקב"ה.[3]

ראיה גדולה לדברי הרמב"ם אפשר להביא מדברי חז"ל שאמרו כי "בכל הקורבנות שבתורה לא נאמר בהם לא אלוקים ולא אלוקיך ולא שדי ולא צבאות, אלא ה'" (ספרי במדבר, קמג). והרב אברהם קורמן, ביאר דברים אלו, וכתב כך:[4] "הדבר מובן, כי לא יתכן להזכיר שם אלוקים או כינוי אחר בפרשת הקורבנות, בגלל, שאלוקים מבטא את כל כוחות הטבע שביקום. הזכרת שם אלוקים בהקרבת קרבן, עלולה להישמע כאילו מדובר בקרבן לכוחות הטבע, דבר הגובל באלילות. הקרבנות הם לה' לבדו, במיוחד לאור דברי הרמב"ם על טעמי הקורבנות ועל ההרגל של העמים הקדומים לפני מתן תורה, שאבות אבותינו נמנו עימהם, נבין מדוע נדרשה הקפדה יתירה, שלא להזכיר כל כינוי בהקרבת קורבנות אלא שם ה' בלבד".

הרמב"ן ביאר את טעם מצוות הקורבנות מזווית אחרת, וכך כתב:[5] "בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, ציווה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו".

גם רבותינו האחרונים עסקו בעניין זה. אחד מהם היה הרב יעקב צבי מקלנבורג, שכתב כי "קרבן - נקרא כן משתי בחינות, האחד מצד היותו נקרב על המזבח, והב' מפני שהמעשה ההוא יעשה קריבה רבה בין הבעלים המקריבים אותו ובין האלוהים"[6].

כעין זה כתב גם הרש"ר הירש:[7] "הקרבן בא לספק את צרכי המקריב - ולא את זה שהקרבן "קרב" אליו. רצון המקריב, שדבר משלו יגיע לידי יחסים קרובים עם ה'. זה כל עצמו של ה"קרבן" והפעולה המיועדת להביא לידי כך קרויה "הקרבה". תכלית הקרבן היא קירבת אלוהים".

[1] מסכת אבות, פרק א, משנה ב.

[2] הרמב"ם, מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק לב.

[3] והשווה גם את הנאמר במדרש רבה (כב, ח): "לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים והיו מביאים קרבניהם לשֹעירים... והיו מקריבין קרבניהם באיסור במה ופורעניות באות עליהם. אמר הקב"ה: יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באוהל מועד והן נפרשים מעבודת כוכבים".

[4] הרב אברהם קורמן, האמונה הישראלית, תשס"ב, עמ' 195.

[5] הרמב"ן, בביאורו לויקרא א, ט, ד"ה 'עולה'.

[6] הרב יעקב צבי מקלנבורג בביאורו למקרא "הכתב והקבלה", על ויקרא א, ב.

[7] הרש"ר הירש, בביאורו לויקרא א, ב.