ראשי
מגזין
כתבות מגזין
"מרוקו היא ארץ של מרוקאים ויהודים. החותם שהטבעתם פה לא יימחה לעולם"

כתבות מגזין

"מרוקו היא ארץ של מרוקאים ויהודים. החותם שהטבעתם פה לא יימחה לעולם"

חקרתי את סמטאות המלאח, ביקרתי בבתי הכנסת, וטיפסתי לקברי הצדיקים. כשכמעט התייאשתי ממציאת חיים, הבחנתי שהם פועמים מתחת לאדמה, ושיש דרך לקשר בין העבר לעתיד: זיכרונות. הרב שלמה בן יוסף ביומן מסע מצולם במרוקו: ניגודים, בתי כנסת, צבעים, זיכרונות ורגשות למה שהיה פעם תור הזהב של יהדות אפריקה, והיום דור הזהב של כולנו

הרב שלמה בן יוסף / בקהילה
כ"ט חשון התשפ"גפורסם 23.11.22 | עודכן 23.11.22 | 14:19

אא

קרני שמש בוהקות מאירות את גגות מרקש בכתום עז, ססגוני ומסנוור. מאות אופנועים קלים שועטים ברחובות, וכרכרות מסוגננות טופפות בעצלתיים. שוטר תנועה יחיד מנסה לעשות סדר, אבל ישישה שמתחננת לבקשיש מסבכת עוד יותר את הכאוס. חומות עתיקות, שערים אלגנטיים ומרחבי דשא. ישן וחדש משחקים בערבוביה. רעש מצלצל, שאון מחריש אוזניים, בליל ריחות. העין מסתחררת. קצב ההליכה בחום המעיק נעשה איטי יותר. אני מוצא את עצמי בכיכר שוק. תפנית חדה, ואני מוקף בעשרה לובשי ג'לביות כועסים. לא אני עילת הריב, אבל הוא לא מאפשר לי לפלס דרך. קצב הצעקות גובר. השפה המרוקאית לא שגורה על פי, אך בין המילים אני מזהה את פקיסטן ואיראן. הידיים והרגליים שלי רועדות. מה הם רוצים?

לפתע משתרר שקט והזקן שבחבורה פונה אליי ושואל: "ווין אינתא?". מאיפה אתה. המצב מסתבך. אני, יהודי חרדי שלא שינה את לבושו, עומד במרכז, ולרגע נדמה שאלפי האנשים שבין מאות הדוכנים עוצרים את נשימתם וממתינים לשמוע מה מעשיי. אני מחליט לא להתחבא, ואומר בקול: מין ירושלים. ג'רוזלם.

אנחת רווחה נשמעת מהמעגל שמקיף אותי. תמונות מתקתקות. אנחנו עדיין רצויים כאן, במקורות ערש יהדות המערב. נחשי מחמד מטפסים על ראשי. קופים קטנים מקפצים לצדי. כולם מבקשים לפרוש לי שטיח אדום. בליל קריאות בעברית שבורה מקדם אותי: בוקר טוב, לילה טוב, ברוכים הבאים. צעיר שחור פנים מבני הסהרה קורא לי אל מרום דוכן התפוזים שלו וסוחט לי מיץ קר ועסיסי אל מול מאות עיניים משתאות.

(צילום: אהרון קליגר)

הקירות צועקים שלווה. קזבלנקה

לפני חודשיים, במהלך ביקור מתוכנן שיזם המרכז לחקר יהדות מרוקו, נסעתי יחד עם ידידי אהרון קליגר למסע קצר במדינה במטרה לטעום מההווי היהודי שנותר, מזיכרונות מרתקים ומהשתטחויות בקברי צדיקים הפזורים לאלפים במרחביה האינסופיים. טלפון אחד לידידי יוסוף, סטודנט לרפואה שדובר עברית רהוטה, והסיור יוצא לדרך.

שדה התעופה בקזבלנקה מקבל את פנינו באפרוריות דלה. פעמינו למשרד צדדי. תיירים וגם אזרחים מקצרים את התור בעזרת שוחד לפקיד, שמאשר את הוויזות במהירות. תמונה ענקית של המלך. שלט קטן לצד הדלת מכריז: אסור לתת בקשיש. יהודי צרפתי, שבא לבקר את אמו, מתרגם לנו את הנכתב להמלצה בלבד. כזו היא מרוקו, כפי שמתברר מיד לאחר מכן. הכול עובד עם שלמונים. כולם יעזרו לך ברצון, יחייכו וידאגו לשלומך, אבל בסופו של דבר ימתינו לנדבת היד. וכמה שתהיה נדיב יותר, חנך יעלה וכבודך ישתדרג.

שהייה קצרה בביקורת הגבולות מפגישה אותנו בבת אחת עם התרבות הרחוקה. עשרות יושבים בתנוחה אופיינית, מחכים ליקיריהם. אולם קבלת הפנים שונה מכל מה שאנחנו מכירים ומעוטר בקשתות בצבעים חזקים. בניגוד חד לקירות, הכול שליו. אף אחד לא משדר חוסר סבלנות.

בית הכנסת העתיק 'צאלת אלעזמא' (צילום: אהרון קליגר)

בעצת ידידים, את הדרך מקזבלנקה למרקש אנחנו עושים ברכבת כדי להתחבר לנופים ולאורח החיים המיוחד. התחנה מזכירה דווקא את מזרח אירופה. ישישות עמוסות בסלים גדושים בתרנגולות מקרקרות, נוער ממוצא בֶּרְבֶּרי שבא לראות את העיר הגדולה, סטודנטים לבושים בקפידה עם תיקים ממותגים. הרכבת מגיעה בשריקה. דלתות קרונותיה האחוריים פתוחות, ועשרות צעירים עומדים על המדרגות ונתלים על המעקים. ללא הכוונה מגבוה פונים האנשים לקרונות שכאילו חולקו מראש על פי מעמדות. אנחנו נכנסים למתחם האח"מים, שבתוכו נוסעים אנשי המעמד הגבוה. מחירו זול יותר מעלות אוטובוס לבני ברק.

שעה לאחר שהקטר מכריז על יציאה לדרך ומחליט להרעיש אני פונה לפרוזדור לשאיפת אוויר ופוגש באדם, איש עסקים אמיד על פי החזות, שעסוק בשיחה טרנסאטלנטית. שיער שיבה בראשו. מבטינו מצטלבים, והוא ממהר לסיים ופונה אליי בעברית רצוצה: "מה מביא אותך לכאן? מי אתה? גם אני יהודי, ויש לי נכדים בארץ ישראל, באוסטרליה ובאנגליה שנראים בדיוק כמוך. אבל אתה מה עושה כאן?". אני עונה לו בניחותא ומתעניין בו, כמו שעושים יהודים טובים שנפגשים באמצע שומקום. מציע לו להניח תפילין בשעת בוקר זו ומבחין ששרירי פניו מתקשחים. באוזן הוא לוחש לי: "אני פה עם אשתי. מתבייש להניח תפילין לידה".

מרוגש הוא מחייג לבנו שבמנצ'סטר. מסביר לו בצרפתית שפגש יהודי בעל צורה על הרכבת, וממהר להגיש לי את הנייד. אני נחשף לסיפור מצמרר. יהודי מצרפת מתאלמן ומחליט לשאת בת עם זר, ומאז בניו ומשפחתו החרדית יושבים עליו שבעה בכל יום אבל משתדלים לשמור על קשר מרחוק. הבן מתחנן בפניי: "אולי תעשה משהו. אולי דווקא במקום המנוכר הזה תתעורר בו הנקודה היהודית ומשהו ישתנה". אני יושב איתו לשיחה ארוכה, לוקח את שמו לתפילה ומקווה לבשורות טובות.

דקות לפני העצירה אני לובש את החליפה ומוציא את האבנט מתיק היד. צעיר שיושב בסמוך מתעורר, ניגש לנשק את הגרטל וגוער בי באנגלית על שאני מעז לבזות תפילין. אני מסביר לו בתנועות ידיים שזאת חגורה עליונה, והוא לא נרגע עד שאני מראה לו את התפילין שלי.

מיד אני שואל: מניין לסטודנט מרוקאי על תפילין? והוא משיב: "אני יליד העיירה אגדיר, ובית הוריי היה מול בית הקברות היהודי. הייתי נהנה לעמוד ולראות יהודים מתפללים ומניחים תפילין. דע לך", הוא מסיים, "מרוקו היא ארץ של מרוקאים ויהודים. הזכויות שוות. החותם שאתם הטבעתם פה לא יימחה לעולם".

בואו להילולת ר' יצחק אבוחצירא במסע היסטורי במרוקו – לנשמה. ביקור בקברות צדיקי מרוקו לאורך הדורות. סעודות עשירות ומפוארות בכשרות מהודרת, הרב שמעון פרץ בהרצאות מחזקות ומצחיקות, קונצרט שירה בליווי נגנים עם הפייטן משה דואק ועוד מסורת, טעמים, נופים והרבה נשמה. הצטרפו למסע חייכם. י'-י"ז שבט 1.2-8.2. החלה ההרשמה. התקשרו 073-222-1202 או לחצו כאן

פתח אליהו בסלסול. מרקש

מרקש, העיר היפה והמרתקת ביותר במרוקו, ממוקמת למרגלות הרים. נופיה המופלאים, אווירתה וגווניה החמים הם כרטיס הביקור של המדינה הצפון-מערב אפריקאית. מוקפת בחורשות דקלים ומקושטת בגנים ציבוריים נרחבים. נאת מדבר הניצבת בתפר שבין האטלס לסהרה. כאן מתמזגות הצינה של ההרים ונשימתו החמה של המדבר.

וכל הריחות והטעמים שבעולם. תזזית מתמדת מהולה ברוגע אוריינטלי מתמשך. מקומם של האנשים, סוחרי השוק, עגלוני מרכבות הסוסים, הגברים בלבוש הססגוני. יש בה מכול וכול בשפע, ברוחב לב, ביד נדיבה, לפעמים בהגזמה. ולפני כל דבר אחר, ויותר מכל דבר אחר, היא עיר של אטמוספרה.

ראיתם פעם לב אורבני אמיתי? כזה שפועם, רוחש, אקטיבי,24 שעות ביממה? למרקש יש אחד כזה. קוראים לו 'ג'מע אלפנע', כיכר האבודים (מקור השם בהוצאות להורג שהתקיימו בו בעבר), במרכז העיר העתיקה. מהכיכר זורמים הדם והחמצן אל עורקיה וורידיה של הסביבה כולה. בכבישים שסביב המולה רבה. אלפי אנשים פוסעים הנה והנה, וביניהם סוסים רתומים לעגלות, אופנועים וטוסטוסים, חמורים ואוטובוסים, נהגי מוניות ורוכבי אופניים. חציית הכביש הופכת למשימה מורכבת במיוחד, אבל איכשהו אף אחד לא נרמס או נפגע.

היהודי האחרון במלאח (צילום: אהרון קליגר)

המרחב המופלא הזה נראה כאילו צמח היישר מן הצייה, שמאבניה האדמדמות-ארגמניות-ורדרדות הוא בנוי. בפי היהודים הוא כונה 'עיר הלימוד', וגדולי יהדות מרוקו יצאו ממנו והפיצו תורה בכל המונרכיה. דורשי רשומות היו אומרים שהמחפש את חכמת הפלפול ימצא אותה במרקש, ולא היה נחשב חכם במרוקו בלי להתחנך בישיבותיה.

מרקש משכה אליה את אוהבי החום של המזרח ושילבה בתוכה קסם ערבי עם מסתורין ברברי. תחנת מעבר בין הציוויליזציה האָנדָלוּסית לבין אפריקה השחורה. ברחובותיה ניכרות השפעותיהם גם של אלו וגם של אלו, בלבושים ובפרצופים השונים. בעיני הנוסעים האירופאים היא סימלה את הארץ כולה, וזו הסיבה ששמה 'מגרב' (מערב) בפי תושביה ו'מרוקו' בפי בני אירופה; שיבוש של מרקש.

המַדינה היא הגרעין הישן שלה. בחלק הדרומי-מזרחי שלה נמצא המְלאח, שכונת היהודים. עיר בתוך עיר שנשלטה על ידי מועצת רבנים, עולמא, שנהנתה מסמכות מלאה. בשנת רנ"ב, כשזרם מגורשי ספרד הציף את ארצות צפון אפריקה, הגיעו גליו עד מרקש, שאז החלה להתפתח כבירת השושלת הסעודית. הסולטן קרא ליהודים לבוא להתיישב בה, ובהוראתו נבנה המלאח. בעבר היו בתיו מסוידים בכחול ולבן, בוהקים ונקיים, ועד היום נותר שער בצבע ירוק על שם רבי חיים בן עטר.

בית הכנסת 'צלאתא לעזמה', המתבדלים, נחשב אצל יהודי מרקש כקדום ביותר. הוא נבנה בעת הגירוש, ושמו מסגיר את תולדותיו: בעת שהמגורשים הגיעו למרקש וביקשו להתפלל בבית הכנסת של המקומיים הם לא התקבלו בטענה שסגנון התפילה שלהם שונה. במקביל, רבים מהם התמנו לדיינים ולראשי קהילות. השפעתם הייתה עצומה והתבטאה גם במנהגי תפילה, בפיוטים ועוד, עד שהמקומיים התקנאו באחיהם החדשים. לאחר חיכוכים רבים בין שני המחנות קמו המגורשים, שבראשם עמד רבי יצחק דלויה (נחשב לאחד מגדולי יהדות מרוקו ומפאריה, עמד בעוז בביצור חומות התורה וההלכה ואף נפגש עם רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך, ונחלק איתו בפסקי הלכה. בעל מופת שהקים שושלת מפוארת של רבנים, דיינים ותלמידים רבים, ביניהם רבי אברהם אזולאי), ובנו בית כנסת לעצמם.

בית הכנסת ניצב ברחוב תלמוד תורה. אנחנו עוברים דרך פשפש הברזל מהסמטה הצרה וקירותיה האדומים אל חלל חדש ומפתיע: חצר גדולה, נקייה ומוארת מוקפת סביב-סביב בחדרים ומובילה אל בית הכנסת. כאן הייתה ישיבה גדולה. אלפי תלמידים הגיעו כדי ללמוד בה, גרו במתחם וקיימו חמישה מניינים של תפילת שחרית. הישיבה כבר איננה, ובחדרים משתכנים זקנים בודדים ועניים שהקהילה תומכת בהם. מניין שמתייצב לתפילות מדי יום שומר על הגחלת של בית הכנסת בעל העבר המפואר.

שוב בקשיש. הפעם לשומר בית הכנסת. בית הכנסת מסודר, מרווח ומצויד בכל הדרוש לו. הישישים והצעירים המועטים מתכנסים בכבדות בזה אחר זה, והחזן פוצח ב"פתח אליהו הנביא זכור לטוב" בסלסול מרוקאי. התפילה משתפכת בנעימות, והוד קדומים ממלא את המקום.

בנפחייה סמוכה אנחנו פוגשים ביצחק אוחיון, היהודי האחרון במלאח ונגיד הקהילה, שמאיץ בנו להתייצב בבית הכנסת למחרת. "ברבע לשבע שחרית", הוא מפטיר תוך חתימה על גלויה יהודית למזכרת ומצהיר: "מיום בניית בית הכנסת ועד היום לא פסק ממנו קול התפילה".

ציון וסביבו הילולא. טוגאנה

יוסוף מכוון את דרכנו בין הסמטאות הצרות. מדי פעם מתעקלים השבילים אל נפלאות אקזוטיות. מאפיית פיתות עם ותק בן מאות שנים עושה שימוש בתנור אבן ואש בוערת במרתפיה. חמאם שעדיין לא עודכן במוצר ששמו חשמל ששלהבת חיה מלהיטה את קירותיו וחורים קטנים הפעורים בכיפת הבניין הם מקור האור היחידי שלו. "לפני שבעים שנה אכלסו ארבעים אלף יהודים את האזור", אומר יוסוף.

עכשיו מכוונים פעמינו אל בית הקברות של מרקש, בפאתי המלאח, שרבבות יהודים קבורים בו. החומות המקיפות את בית החיים לא מסגירות את גודלו, אך כשפוסעים פנימה נפעמים מההיקף. במשך כשלוש שעות אנחנו מסובבים מצד לצד בתפילה ובתחנונים בקברי הצדיקים הפזורים.

פתיחת היכל בבית כנסת (צילום: אהרון קליגר)

יהודי, כיפה לבנה בוהקת על ראשו, כפוף תחת עץ עבות וממרר בבכי על קבר אמו. כשהוא מבחין בנו הוא פותח באמירת קדיש שמילותיו מהדהדות בשקט השורר. אחר כך אנחנו עומדים, שלושה אנשים דוממים, ומבינים אל מול מראה אלפי הקברים, החידלון והשממה ש"יתגדל ויתקדש שמיה רבא".

נהג מהיר מעלה אותנו בכיוון הרי האטלס, ולאחר כשעת נסיעה בדרך המובילה לוורזאזאת נראית טוגאנה. רוב בתי העיר עשויים טין וזפת, מטים ליפול. עשרים דקות בדרך עפר הררית לוקחות אותנו אל ראש ההר, שבפסגתו מתחם ענק. ציונו של רבי דניאל השומר אשכנזי. אין מקורות בספרות על חייו ופעליו, ולפי הידוע הוא היה שליח מארץ ישראל שעקר למרוקו ונפטר בה.

יהודי מרוקו הקימו עיירה בזעיר אנפין על הקבר הקדוש -היא כוללת חדרי לינה, מקווה, בתי כנסת ועוד- וביום ההילולא נוהרים אליה אלפים מאירופה. ניסים גדולים מיוחסים לצדיק, שמהווה מקור הכנסה לתושבי הכפר הנידח. לאחר טבילה במקווה מופיע ישיש שמזמין אותנו לראות את ביתו, וכמנהג המקום מקבל תשלום על האירוח.

מרחק קצר משם נמצא קברו של רבי חביב המזרחי, הטמון בכפר איית אוריר, בין נקיקי סלעים. אף הוא היה שד"ר, שלוחא דרבנן, שהגיע למרוקו מארץ ישראל במטרה לאסוף כספים עבור העיר חברון ושבק חיים במהלך נדודיו. הכפר לא מחובר למים או חשמל, והמבנה הבנוי היחיד בו הוא בית הספר. הכביש פעור בבורות ומהמורות. את הקבר שיפץ ר' דוד אוחיון, בהוראת אביו ע"ה, ולא נחה דעתו עד שהקים מבנה ענק על גביו עם בית כנסת, מטבח וחדרי מנוחה לטובת הבאים, ומארגן הילולא מהודרת בכל שנה. טלפון אליו, ושומר הציון מוביל אותנו אל המתחם, כולו אומר כבוד והכנה לפני פתיחת המנעולים הכבדים.

וורזאזאת מתארחת בין הרי האטלס, והנתיב מטפס. הסיבובים חדים, התוואי צר ושלג עד נפרש אל מלוא העין. מדי פעם הוא מתנקד בכפרים ישנים. על אם הדרך, במערה ענקית, בית מלאכה לכלי חמר. מלאכת ההכנה כמעט עברה מהעולם המודרני. עלם צעיר מנפץ אבני חמר לרסיסים, וחברו אוסף אותם אל גיגיות מים מאולתרות. עיסה מתגבשת, ואומן זקן יוצר ממנה חפצים שכאילו יצאו מפס ייצור ממוחשב. סירים ומכסים, צלחות לתה, קנקנים וכוסות תואמים יוצאים במהירות מתחת ידיו. הם מרימים גבה למראנו. מה ליהוד בהרי האטלס. אנחנו מסבירים את סיבת בואנו: קברי צדיקים. "זיארה", הם אומרים בחשש, כורעים לעומתנו, מנשקים את קצות אצבעותיהם ומרימים ידיים בבקשה שנזכירם לטובה.

פנייה תלולה מכניסה אותנו אל כפר מולאייגי, ובדרך קשה והררית בנוף בראשיתי אנחנו מטפסים אל קברו של רבי דוד לסקר זצ"ל, הקבור בפאתי בית קברות עתיק, באחוזת קבר מטופחת שלצדה ביתנים ובית כנסת. כשעת נסיעה נוספת, באמצעו של כפר הבנוי ליד הכביש הראשי, ופנייה ימינה לקבר רבי דוד ומשה, בין תמזרית ותאמסטינת. משפחת שומר הכפר מקבלת את פנינו ומובילה אותנו פנימה.

על פי המסורת, רבי דוד ומשה חי בירושלים לפני כשמונה מאות שנה ונודע כתלמיד חכם מופלג ודרשן. מעת לעת יצא לחו"ל כשלוחא דרבנן, ובכל מקום התכבד בכבוד גדול. בהגיעו לאטלס פעל מופתים גלויים והציל רבים ממגפה. סמוך לציונו בית קברות יהודי גדול.

עשירי למנחה נדירה. וורזאזאת

כמה שעות מאוחר יותר נראים ראשי ההרים מקרוב. המראות מתחלפים באחת, וקצותיו של מדבר סהרה נחשפים. מישור חדגוני ממלא את העין. מדי פעם מהבהבים פנסי המכוניות הבאות ממול, מזהירים מפני מחסום משטרה וביקורת מהירות. אבל במחסומים שוטרים ידידותיים שמצדיעים לנו ומפנים את הכביש.

פאת כפר נידח מארחת אותנו ומציעה מפלט מפני סחרורי הדרך. אדם רץ אלינו עם מגש תה מהביל וכוסות שתייה.

הכנסת האורחים במרוקו מפותחת. כל תייר מתקבל בברכה עם תה ועוגיות מסורתיים. פולקלור שתיית התה המקומית פושה בכל רחבי המדינה, ויש לו תורה משלו בהכנת הנענע ובמזיגת הכוס. למעשה, מרוקאי ממוצע שותה כמה כוסות תה מדי יום. עם הרבה מאוד סוכר.

אנחנו דוחים את השתייה בנימוס, אבל מסכימים להיכנס אל הבית. הוא וחבריו לרחוב מחוברים לקווי תקשורת. המארח מסביר שהמלך האהוב מוחמד השישי דאג לרשת את כל הממלכה ולהילחם בעוני ובשחיתות.

ציון רבי יחיא בן ברוך (צילום: אהרון קליגר)

בפינת וורזאזאת, היכן ששכן תיפילזואת בעבר, קברו של רבי יחיא בן ברוך. קבוצת נערים מתחזקים שקועה בלימוד הלכה. "ברוך ה', יש מניין למנחה", מפטירים בני החבורה. "כבר כמה ימים שאין לנו עשירי". בבית הכנסת הצמוד מתאספת תפילה נרגשת, מתונה. התעלות. הדומייה מופרעת רק בהמהומיו של שומר המקום, שמדבר אל כלבו האימתני.

פרקי תהילים, ואנחנו בנקודה שהוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. איית בן חדו, כפר מבוצר, ממוקם ליד אפיק נחל וורזאזאת, לאורך נתיב השיירות העתיק בין סהרה למרקש וחופי האוקיינוס האטלנטי. טבורו במעלה גבעה שעליה בתי אדמה צפופים, והוא מוקף בחומות גבוהות שבפינותיהן מגדלי שמירה.

אנחנו ממהרים, לפני שתשקע השמש, בשביל עפר אל מבנה עצום ממדים. מודל של בית המקדש בקנה מידה כמעט אמיתי. הוא נבנה לפני 17 שנה עבור הפקת מחזה, וכיום נטוש. מרוקאי שהשתכן בו פותח לנו את דלתות הענק ומבקש כמה דרהאמים. אנחנו מדלגים מאולם לאולם, עולים ויורדים כננסים, והנשימה נעצרת. חלקיק מהפאר והיופי שאפיין את בית האלוקים. "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו", מבקש הראש, והרגליים מצטרפות אליו לריקוד ציפייה. בריחוק מקום מירושלים מתפתחת ביתר שאת התקווה לגאולה שלמה ולמשיח שיבוא בקרוב.

ציון רבי יחיא בן ברוך (צילום: אהרון קליגר)

החוויה הרוחנית מעודדת אותנו להתקדם עוד קצת, אל תוך מדבר סהרה, כדי להתנתק מהגשמיות, לחוש התרוממות רוח ולהתקרב אל הבורא. בה בעת מתחילות לצוף בנו מילותיו של הסופר אליהו כי טוב, שמקבלות ממד אמיתי לאחר שלושה ימים באטמוספרה הכה שונה: "כמה יפה הוא המדבר, שכל שמיו וענניהם ממעל, וכל גרגרי חולותיו מתחת, עם כל קוץ ודרדר, שמיר ושית שמסביב - הכול אומרים יחד עם שיר ושבחה לאלוקים עליון, ואין שם לא קול ולא בת קול שאינם של שירה. כמה נעימים הם הנקיקים והמערות אשר שם, שבשעה שהאדם נמצא בתוכם היקום כולו נעלם מן העין, וכל מלוא העין זיו השכינה בלבד. כמה ערב הוא הצימאון שבמדבר, ששם הוא הופך לצימאון לדבר אלוקים חיים. לה' צמאה הנפש, ואליו כמה הבשר, ואינו זז משם עד שתשבע הנפש כמו חלב ודשן משפתי רננות שהפה מהלל - כי טוב חסדו מחיים. וכמה שמחים הם מחשכי המדבר וצינת לילותיו, ששם נגלה האלוקים, והלילה נעשה אור. החושך לא יחשיך והלילה כיום יאיר".

לגלריית תמונות