לאישה

מיוחד לתשעה באב: דור של מנורות רחוב

משל מרגש שימחיש לנו קצת את המשמעות של חורבן בית המקדש, וגם: למה אנחנו לא מצליחים להביא את המשיח?

אא

משל מרגש ששמעתי מזמן, מתאר עולם שבו לפתע פתאום כבה אור השמש לבלי שוב, ללא שום התראה מוקדמת. ברגע אחד חשך על כל האנשים עולמם, תרתי משמע. בצערם כי רב, נאלצו לחשוב על פתרון יצירתי שיניס את העלטה שבה היו שרויים, ויאפשר להם לקיים חיים כסדרם עד כמה שאפשר. הפתרון נמצא בדמותן של מנורות. בהתחלה זה היה קשה מנשוא, שכן ההבדל הורגש מיד ומנורות נתלו בכל מקום אפשרי כדי לנסות להחזיר לעולם מעט מהאור שהועם בו. לאט לאט, אנשים החלו להתרגל אל המצב. אחד מאותם אנשים שחיו באותו עולם ובאותה התקופה, כבר הזדקן והיה לישיש מבוגר בעל משפחה ענפה, כשבאחד הערבים הוא טייל להנאתו עם אחד מנכדיו. כל הרחוב היה עמוס לעייפה בנורות ניאון שהתפזרו לאורך השדרה שבה טיילו, כדי להבטיח להם תאורה מספיק חזקה כל הדרך הביתה.

"סבא, תראה איזה יופי של מנורות!", קרא הנכד בהנאה. "תראה את זאת, ואת זאת, ואת זאת, תראה איך הן עומדות יציבות ולא נכבות! בכל יום נדלקות בסדר מופתי, אחת אחרי השנייה!", עוד הוא מביט בנורות הרחוב בהנאה גלויה, אנחה כבדה שנמלטה מפיו של סבו האהוב, הגיעה לאוזניו.

הנכד, הביט בסבו בפליאה, והבחין בדוק של עצבות המכסה את פניו. עוד הוא עומד משתאה מתגובתו של הסב, ומנסה להבין מה בדברים שאמר יכל לגרום לסבא צער רב כל כך, והסב מסביר לו: "אתה יודע מיין קיינד (ילד שלי –א.כ),אתה נולדת לתוך עולם שכולו מנורות. לכל מקום שבו תלך – תפגוש במנורות. בגדלים שונים, בצבעים שונים. את האור שלהן בלבד אתה מכיר. אבל אני נולדתי בדור אחר. בדור שלי היה כדור אש גדול, שהיה תלוי במרום, ולכדור הזה קראו שמש. השמש הייתה מאירה עלינו כל היום, ולא רק מאירה, אלא גם מחממת בקרניה הנעימות. האור שלה היה משהו יוצא דופן, שלעולם לא אוכל להסביר לך. הוא היה חודר לכל פינה ומאיר את העולם כולו. זה היה אור טבעי ומיוחד, חזק מכל מקור אור שעוד ימציאו בעולם... ויום בהיר אחד, השמש כבתה. ברגע אחד, נמלא כל העולם כולו בחשיכה גדולה, שמאז ועד היום לא הצליחו להאיר. האור שאתה רואה היום זה רק הבלחות קטנות של אור עצום, שהמילים שלי קטנות מכדי לתאר... לו רק היית זוכה לחזות פעם אחת באור השמש שאבדה לנו, אז היה כבה בעיניך אורן הזול של כל מיליוני מנורות הניאון שאתה מתפעל מהן... כבה באחת".

 

דור של מנורות רחוב

בדומה לאותו הנכד, גם אנחנו חיים בדור של "מנורות רחוב". גם אנחנו חיים תחת הרושם ש"נורות הניאון" שסביבנו הן האור החזק ביותר שיכולנו ליהנות ממנו, אבל זה רק בגלל שמעולם לא זכינו לחזות באורה של השמש.

קשה לדמיין את זה, אבל פעם היה פה אחרת. הגמרא מלאה בתיאורים שלפני החורבן: "מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה...ונפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (מסכת ברכות, ל"ב, ב'); "מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות" (מסכת סוטה, מ"ח, א'); "מיום שחרב בית המקדש לא נראית רקיע בטהרתה" (ברכות, נ"ט, א').

המשמעות של רק מקצת האזכורים על התיאורים הללו, מלמדים אותנו על שינויים שהיו החל מהפרטים הקטנים ביותר - כמו שלפירות שלנו היה טעם אחר - עד שהטעם שלהם היום מוגדר כחוסר טעם, לשמיים שלנו היה צבע אחר, ועד הדברים המשמעותיים ביותר – כמו העובדה שננעלו עבורנו שערי תפילה...

 

אז למה אנחנו לא מצליחים להביא את המשיח?

מטייל שטייל בתאילנד, חזה במחזה מוזר: פיל ענקי, ששוקל כמה טונות, קשור לאדמה בחבל דק של ברזל, הכרוך סביב למוט עץ ישן. בתמיהתו כי רבה, פנה למגדלו של הפיל ושאל לפשר הדבר, שהלא בתנאים הללו, ברור לכל שהפיל יכול להשתחרר בלי מאמץ מהשרשרת. הלה ענה לו, שמדובר בשיטת אילוף עתיקת יומין, שמתחילה עם לידתו של הפיל: בהיותו רך בשנים, קושרים אותו בשרשרת של ברזל, המחוברת לאותו מוט עץ שתקוע באדמה. בימים הראשונים, הפילון הקטן מנסה להשתחרר בכל כוחו מאימת הכבלים שבהם הוא מוחזק. הוא בוכה וצועק ומנסה בכל הכח – אבל הכבלים חזקים ממנו. זמן רב הוא מנסה, ולא מוותר, עד שיום אחד הוא כבר עייף מהמאבק שאינו מניב פירות ונכנע לכבלים שקושרים אותו. שנים עוברות מאז, הפיל גדל, מכפיל ומשלש את משקלו ומגיע למשקל של כמה טונות. הוא עדיין קשור באותם הכבלים, סביב אותו מוט עץ ישן, בדיוק כמו זה שאליו היה קשור בהיותו גור פילים קטן, אבל בתוך הראש, כבר טבוע חזק הניסיון הממושך שלא צלח. זהו, הוא שבוי בנפשו.

 בדומה לאותו גור פילים קטן – כך גם אנחנו. שנים שגדולים מאיתנו, ענקי רוח, מקובלים, מלומדי ניסים, ניסו להביא את הגאולה: האר"י הקדוש, החפץ חיים, הגאון מוילנא ועוד. כל מבט שאנחנו מסתכלים אחורה, כל ניסיון שכבר היה ולא צלח – גורם לנו לחשוב שקל וחומר, בדור הנמוך כל כך שלנו – ודאי גם לנו אין את הכוחות לכך. אבל לו היינו מעלים בדעתנו, שדווקא בגלל כל ההסתר – הכוחות שלנו גדולים מאין ערוך. לו היינו מבינים שדווקא בגלל שהמציאות מתחפשת כל כך בהסתר גדול כל כך – מוכרח להסתתר תחתיה אוצר בלום. אולי כל אלה שקדמו לנו זעזעו כל כך את החומות שמפרידות בינינו לבין הגאולה, ולנו נשאר רק לדחוף עוד קצת?

מי יכול לומר בוודאות שהתפילה אותה הוא התפלל רק אתמול בדמעות לשלום החיילים לא הצילה אחד מהם? מי יכול לומר ששמירת השבת שלו לא קירבה לנו את הגאולה ביום? מי יכולה לדעת איזה רעש גדול עשו בשמיים הרצונות שלה להתקרב לה', עוד לפני שהיא הצליחה ליישם אותם אפילו? אומנם "לא עליך המלאכה לגמור" אבל גם "אין אתה בן חורין להיפטר ממנה". לכן הדבר החשוב ביותר הוא שנמשיך לעשות. בלי לעצור, בלי להסתכל אחורה, בלי להתייאש. להמשיך להילחם דרך הדמעות, והתפילות, דרך אהבת ישראל והתחזקות בכף זכות ובהקפדה על כבוד בן אדם לחברו, דרך שמירת שבת וברכות, דרך כיבוד הורים וצניעות, דרך לימוד תורה ששקול כנגד הכל. אנחנו מצווים לעשות את שלנו בפשיטות ובתמימות, ללכת אחרי ה' בכל הכח. ולא להפסיק להאמין. מי יודע כמה אנחנו קרובים? אולי זאת לא קלישאה, אולי זה תשעה באב האחרון...

תגיות:תשעה באבמשיח

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה