טורים אישיים - כללי
למי חסר היום בית מקדש?
בזמן שבתי הקפה בשינקין פתוחים, שוק הכרמל ושוק הפשפשים מספק לנו גוונים מרהיבים של תרבות, והעיר העתיקה בירושלים הפכה להיות עיר של כנסיות ומסעדות הגיע הזמן לשאול: למה בעצם אנחנו מתאבלים
- מאיר סופר
- ח' אב התשע"ד
טוב, זו אולי שאלה מידי מתריסה. האתוס של החורבן מלווה אותנו כבר 1940 שנה שכנראה שקצת קשה לנו להתנתק ממנו. אבל בכל זאת יפי הבלורית והתואר ניסו ליצור יהודי חדש במזרח תיכון חדש. אם זה הצליח או לא זו שאלה אחרת. אבל למי חסר היום בית מקדש עם כהנים וקרבנות וכל זה?
אגב, שלא נטעה. תשעה באב הוא לא יום אבל על חורבנה של מדינת ישראל הראשונה. הליך הגסיסה הממושך שלה התחיל בגמלא והסתיים בביתר. חורבן ירושלים היהרק עוד שלב באמצע. אבל זה בדיוק הדבר שנצרב בתודעת העם. לירושלים יוחדה תפילה מיוחדת בברכת המזון וברכה נוספת בתפילה הנאמרת שלוש פעמים מידי יום.
האגדה מספרת על נבוכדנצר שערך סיור ניצחון עם אפלטון על הריסות של בית המקדש. תוך כדי הליכה הם רואים את ירמיהו שיושב ובוכה על גלי האבנים המפויחות. אפלטון התקשה להבין את הסצנה הזאת. "אתה האדם החכם של היהודים, לא מתאים לך לבכות ככה על בנין שנחרב, יפה כמה שיהיה" אמר "אגב, כחכם אתה גם אמור להבין שלא יאה לבכות על העבר?" ירמיהו לא היסס: "ואתה האדם החכם שבגויים. בטח לאחר כל החקירות הפילוסופיות שלך נותרו לך עוד איזה ספק או שניים" "נשארו, בטח נשארו" אפלטון לא נשאר חייב "ואין סיכוי שבן אנוש יוכל לפתור אותן" ירמיהו בחר לאתגר אותו: "בא לך לנסות?" וכך מצא את עצמו אפלטון עומד ומסביר סוגיות פילוסופיות סבוכות לאדם היושב ומתאבל על גלי אבנים. ירמיהו הדהים את אפלטון, הוא השיב לשאלותיו אחת לאחת ופשט אותן. אפלטון נותר המום. "ובכן" אמר ירמיהו "את החכמה הזאת אני למדתי מהאבנים הללו. ועל שאלתך השנייה, שלא יאה לאדם כמוני לבכות על העבר, אני לא אענה לך. אתה פשוט לא תבין"...
ליל תשעה באב בכותל המערבי (צילום: פלאש 90)סיפור זה משתלב עם סיפור אחר, מצמרר לא פחות. שהתרחש דווקא בתקופת מרד החשמונאים. כאשר היוונים ביקשו להיכנס לבית המקדש הם עשו זאת על ידי משתף פעולה בוגד. הוא נכנס לבית המקדש והוציא להם מנורה של זהב. המפקד חיכך ידיים בסיפוק: "עכשיו תביא עוד אחת" לתדהמתו של המפקד הבנאדם פשוט סרב. המפקד הפציר: "לך תביא, ואני אעניק לך אתה במתנה" אבל הבוגד בשלו: זה לא הולך לקרות. היוונים נעלבים, מתעצבנים. קושרים את האיש לשולחן ובאמצעים הכי ברבריים הם מתחילים לנסר ממנו חלקי גוף. האיש לא נכנע. הוא צועק ובוכה, אבל לא מכאבים. הוא בוכה: "אוי לי שהכעסתי את בוראי!" וככה ממשיך אותו בוגד עד שהמוות גואל אותו מייסוריו.
מה קרה כאן?
מסתבר שהאיש חווה משהו. הכניסה הרגעית שלו לבית המקדש השרתה עליו רושם אדיר עד כדי כך שמתוך מעמדו השפל כבוגד הוא זינק לדרגת אדם שמוכן למסור את נפשו ולא להוציא חפץ מבית המקדש. בית המקדש לא היה רק בית שסימל וייצג. הייתה לו קדושה. הייתה לו עוצמה רוחנית. אפלטון לא הבין את זה. למרבה הצער, היום גם אנחנו לא מבינים אותה. כי אנחנו לא חווים אותה. אבל לפחות אנחנו יודעים. אנחנו מבינים שהיה לנו ביד משהו ענק, אדיר, ואיבדנו אותו. משהו בעל ערך רוחני ותרבותי שאנחנו כיום לא מסוגלים אפילו לשחזר, ובדיוק בגלל זה אנחנו יושבים על הרצפה ובוכים. לדבר הזה הייתה מכוונת הערגה של כל הדורות ולשם אנחנו מכוונים גם היום. והלוואי שנזכה.