תחרות הסיפור הקצר

תחרות הסיפור הקצר: אחד פלוס אחד

"לפעמים הקב"ה שולח לנו ניסיון, רגע כואב באמת, כדי שאם נצליח בו הוא יוכל לתת לנו מהשפע שמחכה לנו. אחותי, בואי נזכור לרגע שזה לא הם!" # תחרות הסיפור הקצר תשע"ד

| כ"ט ניסן התשע"ד |
אא

תגידו, מה הסיבה שהדמעות הזולגות מעיני מסרבות להיעצר?

באמת, זהו לא הנכד הראשון שאני מכניסה לבריתו של אברהם אבינו. אני כבר סבתא ותיקה ומנוסה, אבל משהו בתוך תוכי רוצה לפרוץ החוצה, ובכי התינוק במהלך הברית כאילו נתן דרור לבכי המשתפך ממני. כנראה משהו מתהומות לבי מזכיר עבורי נשכחות.

בעוד ניסיונותיי לנגב את הדמעות לא צולחים, אני שומעת ברקע את קולה של אחותי הנכנסת לאולם באותו רגע.

העפתי לכיוונה מבט, קיוויתי שתבין שקשר העין הממוקד והעכשווי הזה בינינו רוצה לסמל לה ולי מסר שאולי נשכח, אבל לא! קריצת העין השובבה שאחותי החזירה אלי אמרה עולם ומלואו. קיפלה בתוכה הבנה והזדהות, "אני איתך", אמרה בלא מילים.

ואם תרצו, התגובה המהירה שלה היא זו שתספר לכם את כל הסיפור... אתם מוכנים? קדימה, יצאנו לדרך...

שנתיים לפני...

טעם של ציפייה מתוקה עלה בפי. על ברכיי הייתה מונחת העוגה שאפיתי ברוב עמל. בעלי ואני היינו בדרכינו אל בית הארחה בפאתי הארץ. אחותי הצעירה חגגה באותו שבוע את נישואי בתה הבכורה והשבת, שבת חתן, הוזמנו לשמוח עמם.

תמיד אהבתי אירועים משפחתיים. בעיניי זו הזדמנות לעצור את השגרה הסוחפת ולהתפנות לחיזוק הקשר בין האחים וההורים. רגש ההודיה הציף אותי כל הנסיעה. חיכיתי בקוצר רוח להגיע אל המקום ולפגוש בבני המשפחה.

לו ידעתי איזה תסריט אצטרך לעבור שם, בוודאי לא הייתי ממהרת להגיע, אם בכלל. נו טוב, מה אתם חושבים, שמישהו גילה לי מה הולך לקרות שם?

בום בום בום... חשתי כאילו מטען רב עוצמה התפוצץ על ראשי. זה מה שהרגשתי באותם רגעים. בעלי קם לשאת דברים באחת הסעודות. בתחילה הכל הלך למישרין, דברי התורה שאמר התחבבו על הקהל ואני הבטתי בו, גאה על דיבורו הקולח.

לפתע נשאה הדרשה כיוון שונה, כאשר החל לדבר בשבח משפחות החתן והכלה, הוא ניסה להכניס בדיחה אחת או שתיים, ובמקום לקבל פרצי צחוק, קיבלנו מבטי זעם שמהר מאוד עברו להאשמות קוליות. בני משפחת החתן העליבו אותו וביישו אותו לעיני כל המשתתפים.

בעלי מיהר להתיישב. תוך מספר דקות נרגעו הרוחות, ולכאורה העניינים המשיכו כרגיל אצל כולם אבל לא אצלי. הלב שלי געש ורתח, רציתי רק לשאת רגליים ולברוח.

באומץ בלתי מוסבר המשכתי לחייך, אבל הכעס שעבר בתוכי סירב להירגע. בעלי נתן בי מבט מבין וניסה לסמן לי בידו שהכל בסדר. הוא גם הוסיף לומר לי אחר הסעודה, שבעצם זו הייתה בסך הכל אי הבנה, והוא בכלל לא מקפיד. באמת, ונחנו מה...

אבל אותי הדברים שלו רק קוממו, ועוד הוסיפו שמן למדורה. מה, הם לא רואים את אישיותו הנפלאה? איך הם יכלו כך לפגוע בו? ואיך יכול להיות שאף לא אחד מן הסובבים שם לב לבקש סליחה? או לפחות להביע תחושת השתתפות בצער? אין להם לב?

מעודי לא חיכיתי לצאת השבת כמו שהמתנתי בחוסר סבלנות באותה שבת חתן, ומיד לאחר ההבדלה נפרדתי במהירות מכולם, והלאה, הלאה לנסוע הביתה.

הרגשתי נורא. כל פעם שהעליתי בעיני רוחי את סיטואציית ההשפלה חשתי שהדם אוזל מפניי. מדוע עשו זאת? שאלתי בלבי שוב ושוב. באותם רגעים, אני מודה, דנתי אותם כרשעים גמורים ולא אכפת היה לי שאלו המחותנים של אחותי. אפילו כבר התחלתי לרחם על אחיינית שלי שהצטרפה למשפחה כמותם.

הגענו מאוחר הביתה, ומה שרציתי זה רק לנחות במיטה ולהרטיב את הכרית שלי בדמעות שחיכו כל השבת לפרוץ ולשטוף את הכאב שבער לו בלב.

למחרת בבוקר התקשרה אלי אחותי. לא הייתי צריכה לספר ולהבהיר. היא הבינה לבד. בעודה כואבת את כאבי, ניסתה לנחם אותי ולא הצליחה. היא שינתה גישה. "בואי נדון אותם לכף זכות", הציעה, אבל גם זה לא עלה בידה.

עניתי לה בזעם: "מה? מה את חושבת שקל לי למחול? הם אפילו לא ביקשו סליחה! תדעי לך שגם שכשהבת שלך תלד בן, אני לא אגיע לברית. לא רוצה לפגוש אותם לעולם!". הייתי נסערת, אבל אחותי שתקה מספר רגעים, היא נתנה לי לפרוק את אשר על לבי, ואז העלתה כיוון מחשבה שהצליח לרומם אותי מהכאוס שבו הייתי נמצאת.

"לפעמים הקב"ה שולח לנו ניסיון, רגע כואב באמת, כדי שאם נצליח בו הוא יוכל לתת לנו מהשפע שמחכה לנו. אחותי, בואי נזכור לרגע שזה לא הם! הם היו רק שליחים להביא לך את המכה, ואם תצליחי לעמוד מול האמת ולומר 'הריני מוחלת וסולחת' זו תהיה הזדמנות פז עבורך לבקש ככל העולה על לבך. שעת רצון היא זו. תנצלי אותה".

המילים המתוקות שלה החזירו אותי מהר מאוד אל המציאות. כן, אני כל כך מחכה לשפע שמימי, למילוי משאלת הלב הפרטית שלי, וכשיש לי עכשיו שעת כושר, אחמיץ אותה?

בן חמד יש לי, בגיל השידוכים. בגלל סיבה מסוימת, התעכבה מציאת בת זוגתו. כמה תפילות נשאתי עליו, כמה השתדלויות ומאמצים הפעלנו עבורו. כל כך רציתי לראות בחופתו, מקדש את כלתו, מקים את ביתו ומשפחתו. זה היה החלום וזו הייתה פסגת שאיפתי באותם ימים.

"אני מוחלת וסולחת להם, סולחת ומוחלת". לא קל היה לי לומר זאת, הרגשתי צריבה אחר צריבה בנשמתי אך אחותי לא ויתרה לי וביקשה שאגיד זאת בקול, וכמה פעמים, כדי לתת למחילה תוקף ומשמעות ועל מנת להחדיר אותה ללבי.

אחר כך בדמעות ביקשתי מבורא עולם שבני היקר והאהוב יינשא השנה בקלות, וברוב שמחה יזכה לבנות את ביתו. אחותי הצטרפה אלי בתפילה מעברו השני של הקו, ויחד קיווינו שנצליח לקרב את הישועה.

סיפרתי לכם על הקריצה של אחותי לעברי בברית. טוב, זו הייתה הקריצה השנייה שלה. מה הייתה  הקריצה הראשונה?

באותו בוקר שתיארתי לכם בהתחלה, שבו חגגנו את הברית של נכדי, בן בני, שהתקיימה בדיוק תשעה חודשים אחרי מועד חתונתו, שיתפה אותי אחותי. "את יודעת לאחר שסיימנו את אותה שיחת טלפון כואבת ונסערת בה התעלית מעל עצמך ונתת, אפילו, מחילה, ואז, ביקשת על נישואי ילדך". הנחתי את שפופרת הטלפון במקומה. ליד הטלפון נחו להם פלייר פרסומת בסגנון "קנה אחד קבל שנים" או "שנים במבצע". הבטתי בהם לרגע והרעיון פשוט ירד אל תוך מוחי.

קרצתי בעיני לבורא עולם. איזו קריצה חמודה זו הייתה. "אבא'לה", פניתי אליו. "אחותי ביקשה שבנה יתחתן, ואני מבקשת: תן לה עוד צ'ופר, שמקסימום שנתיים מהיום יוולד לו גם בן. באמת, הקב"ה, לא תעשה לה מבצע אחד פלוס אחד?".

דרגו את המאמר:

ממוצע 4 (83 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

48 ש"חלרכישה

מוצרים נוספים

זוגיות עם רגש - הרב מיכאל לסרי

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

מעבר לסגולה - הרב אליהו עמר

בית אמי - הרבנית בת שבע קניבסקי

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

שבויות

לכל המוצרים