תיקון הדבש

"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַהשם לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַהשם, קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַהשם, וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹח" (ויקרא ב, יא–יב).

אחד מדיני הקרבנות הוא, שאסור להקריב בבית המקדש שאור ודבש. "שאור" זהו שם כולל ללחם חמץ. ואכן כמעט כל הלחמים שהקריבו בבית המקדש היו 'מצות' ולא חמץ. "דבש" זהו שם כולל לפירות האילן (רשב"ם על התורה).

אולם התורה מדגישה, שהגם שבדרך כלל אסור להקטיר שאור ודבש, יש פעם אחת שבה מותר להקריב שאור ופעם אחת שמותר דבש. מתי? בקרבנות ה"ראשית" – "קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם להשם".

מה פירוש "קרבן ראשית"? קרבן ראשית הוא קרבן שתי הלחם שמקריבים בחג השבועות. השם "ראשית" ניתן לו מחמת העובדה שזהו הקרבן הראשון שמקריבים בבית המקדש מן התבואה החדשה שנקצרה בשנה זו. "קרבן ראשית" נוסף הוא קרבן הביכורים – כשאדם מקריב בחג הביכורים את ראשית פרי אדמתו. התורה קובעת שרק ב"קרבנות ראשית" אלו, ניתן להקריב שאור ודבש.

האם בהלכה זו טמון מסר כלשהו? אכן כן! ה"כלי יקר" בביאורו לפסוק זה, וכן האדמו"ר מסלונים בספרו "נתיבות שלום", מבארים משמעות דין זה על דרך המוסר: 

מדוע נאסרה בדרך כלל הקרבה של שני מינים אלו – שאור ודבש?

"שאור" הינו לחם העשוי מבצק שתפח. השאור מרמז על יצר הרע בכלל, ועל עניין הגאווה בפרט. חז"ל כינו את יצר הרע בשם "שאור", היכן? התלמוד במסכת ברכות (דף יז) מצטט את החכם רב אלכסנדרי, שהתפלל מידי יום – "ריבונו של עולם, רצוננו לעשות רצונך, אלא ששאור שבעיסה מעכב". פירוש, כשם שבכוח שאור מועט להתפיח עיסה גדולה, כך יש בכוח היצר הרע שבתוכנו להסיט אותנו מדרך הישר. אם כן, "שאור" מסמל את היצר הרע באופן כללי, ואת מידת הגאווה באופן פרטי. הגאווה היא אם כל חטאת. כאשר ה"אגו" של האדם מנופח הוא פוגע בשני, אינו מוכן להטות את אוזנו לאנשים הרוצים ללמד אותו, וממילא עלול גם לא להתחשב במצוות התורה.

ה"דבש", מסמל את מתיקות העולם הזה ואת תאוותיו.

שימוש לא נכון בשני עניינים אלו – גאווה ותאווה – עלול להוציא את האדם מן העולם.

לכן כותבת התורה, שאם אדם רוצה "להקריב קרבן", זאת אומרת, אם אדם רוצה להתקרב לבורא, עליו להיזהר מאוד מיצר הרע, מגאווה, ומתאוות העולם הזה המתוקות כל כך.

אולם, התורה גם מסייגת את דבריה ומבהירה, שאל לו לאדם להינזר ולהיות פרוש מעניינים אלו באופן מוחלט, שהרי הם הכרחיים למציאות החיים. האדם זקוק לכבוד עצמי ולהערכה מהסביבה, בלעדיהם אין טעם לחייו. כך גם לגבי תאוות – האדם אינו יכול להתקיים בפרישות מוחלטת מכל הנאות העולם. בורא העולם טבע באדם את התכונות האנושיות, והוא אינו קורא לו לדכא אותן בצורה לא בריאה ולא מציאותית. לכן כותבת התורה "קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם", אפשר ואף צריך להשתמש בהנאות עולם הזה, אולם לא למטרת עצמן, אלא בתור "ראשית והתחלה" לעבודת השם.

ומביא ה"נתיבות שלום", שגם אם אדם עושה מעשים של התקרבות לבורא מתוך שיקולים של כבוד, מעמד וכדומה, למשל, הנותן צדקה כדי שכולם ידעו שהוא נדיב – אומרת התורה, שגם התנהלות כזו יש לה מקום בתור התחלה וראשית... לאחר זמן, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

רבי שמשון רפאל הירש מוסיף רעיון נפלא בטעם האיסור להקריב שאור ודבש, רעיון שמרבים לדבר עליו בימי הפסח, שאז התורה מצווה את כולנו שלא לאכול שאור וחמץ שבעת ימים:

שאור מסמל עצמאות. העיסה תופחת מאליה, בכוחות עצמה. המצה לעומתה מסמלת עבדות וחוסר עצמאות, שהרי לא נותנים לה רגע מנוחה ולא מניחים לה "לנוח" ולתפוח. בחג הפסח – חג העצמאות היהודי – אנו מחדירים לעצמנו באמצעות המצה, שקנינו את חרותנו לא בכוחות עצמנו, אלא בחסד השם עלינו. אותו רעיון מתקיים גם בבית המקדש. כשאנו מקריבים קרבנות לבורא בבית המקדש – מקום השראת השכינה, אנו צריכים להחדיר את האמת הזו בכל שעה, לא רק פעם בשנה. שם, הלחם שנקריב בפני הבורא לאות השתעבדות, יהיה תמיד מצה. רק בחג השבועות – חג מתן תורה – מאפשרת התורה להקריב חמץ. לאמור, רק בשכר קבלת התורה וקיום מצוותיה, זוכים אנו לחרות רוחנית וגשמית.

אותו רעיון נכון גם ביחס לדבש. פירות האילן מסמלים את קניין הארץ ואת בעלותנו עליה. אין זה מן הראוי להראות בעלות עצמאית בבית המקדש. רק בחג הביכורים, יום מתן תורה, ניתנת לנו האפשרות לבטא זאת. לאמור, שרק בזכות קיום התורה נזכה להמשיך לשבת בארץ, ליהנות מפֵּרותיה ולשבוע מטובה.