היסטוריה וארכיאולוגיה

המקרא מול ביקורת המקרא

היהודים שומרי המצוות, אינם זקוקים להוכחות חיצוניות לאימות המסורת היהודית

שתף במייל
| י"ח שבט התשע"ד |
whatsapp
אא

עצם העברת התורה והמסורה מדור לדור, הכפוף לכללים קבועים היא ההוכחה הניצחת לגבי האותנטיות של התורה, מקורה ומסריה. ולמעשה שום ראיה חיצונית – היסטורית או ארכיאולוגית – אינה יכולה לבוא במקום הידיעה הברורה והמוחלטת, כי במשך אלפי שנים, דור אחר דור, מליוני אנשים מוסרים לצאצאיהם אינפורמציה מחייבת ומגבילה, לעיתים נוקשה, ובעיקר תובענית ברמה האישית ביותר.

וכל זה בהסתמך על אירועים שהתרחשו בעבר הרחוק. עם זאת ''הולך ופוחת הדור'' וכיום רבים הם הספקנים הזקוקים לחיזוקים והוכחות חיצוניות. ובמציאות המבולבלת והמבלבלת של ימינו לא נותרה ברירה אלא לחזור ולחזק את אשר היה ברור לדורות הקודמים.

בדורות האחרונים, עם התרחבות ההשפעה של ההשכלה הכללית, הלכו וגברו גם הקולות המכחישים את מסורת האבות מתוך מטרה לפרוק עול מלכות שמים מסיבות ''מדעיות'', בין היתר בדמות השיטה הידועה כ''ביקורת המקרא''. בעת האחרונה נשמע גם קולם של הארכיאולוגים. והגם שמדובר במספר קטן יחסית, הם זוכים לחשיפה מתוקשרת וקולנית הנובעת מהשקפת עולמם של אנשי התקשורת.

תמצית דבריהם מסתכמת בשלילת המציאות ההיסטורית המוצגת בתיאור המקראי, תחת האצטלה של מחקר ארכיאולוגי אובייקטיבי. לשם האיזון שבחשיפה הציבורית נביא כאן חלק ממסקנותיהם של חוקרים נוספים, ידועים ורציניים, מתחומי המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי [אף לא אחד מהם חשוד על מגמתיות דתית, בלשון המעטה). אין להסיק מן הציטוטים המובאים בזה, לגבי הסכמתנו לניתוחים ולפרשנויות שבקטעים אלה.

מטרתינו להראות כי גם בתוך הגישה הנובעת המשקפת ''ביקורת המקרא'' אין מנוס מהודאה באותנטיות התיאור המקראי, ולו גם באופן חלקי, בבחינת ''מעט המעיד על המרובה''. כדרכם של אנשים הכותרות מנוסחות כרצונם, אך קורא בעל עין בוחנת יסיר את המלל הרב, וימצא את האמת המקראית פורצת, בבחינת ''בעל כורחו יענה אמן''. מאמר זה עוסק בשתי תקופות, אשר הממצא ההיסטורי – ארכיאולוגי לגביהן אינו חד משמעי לכאורה. תקופת האבות ותקופת הכיבוש וההתנחלות בכנען.

הדים היסטוריים-ארכיאולוגיים לתקופת האבות

בסידרת ספרים שכותרתם ''ההיסטוריה של עם ישראל'', מוקדש כרך שלם [האבות] לזיהוי מוצאם, תרבותם ואמונתם של אבות האומה הישראלית. הסידרה בהוצאת עם עובד ובעריכת פרופ' בנימין מזר. למען הסר ספק, יש להבהיר כי גישתם של העורכים והכותבים אל הנושא, היא באופן מובהק שיטת ''ביקורת המקרא''.

בפרק ''תרבותם הדתית של האבות: האמונה והפולחן'' מוצגת בפני הקורא מערכת של ניתוחים בלשניים והיסטוריים. במסגרת סיכום פרק, מובאים גם הדברים הבאים: ''..המחקר המדעי התחיל להכיר, כי במסגרת הכללית של המסורות האלה יש סימנים ברורים של מהימנות. הן מכילות הרבה הנחות היסטוריות ואתנוגראפיות שאין להסבירן מתוך יחסי העמים בתקופה המאוחרת.

כמו כן משובצים בהן הרבה פרטים משפטיים, ביטוי ליחסי משפחה ומושגי קניין שבמציאות המאוחרת אין להם משמעות בסופו של דבר התברר כי המסורות על האבות, אין לראותן כהעתקה מלאכותית מן המציאות ההיסטורית – החברתית של ישראל בתקופת הברזל [י.ס: המאוחרת], אלא הן אוצרות זכרונות מהימנים ממצבם של השמיים – המערביים [ובהם שבטי העברים שקדמו לישראל] מתקופת הברונזה התיכונה, כלומר מהמחצית הראשונה של האלף השני לפסה''נ. הכרה זו מעלה את ערך המסורות גם כעדות למושגיהם הדתיים של האבות...''. בפרק ''האבות בארץ'' נדון נושא מלחמת כדרלעומר ושותפיו במלך סדום ובני בריתו, תוך נסיון בלשני לזיהוי אנשים ומקומות עם הממצא הארכיאולוגי – היסטורי: ''... סיפור זה, על קרב בין ברית של ארבע מלוכות מסופוטמיות ובין איחוד של חמש ממלכות הערים מדרום לים המלח, הוא מקרה יחיד במינו של מאורע היסטורי מדיני, הנוגע בחיי האבות, שניקבו בו שמות מדינות ושליטים מסויימים.

לצערנו לא נמצאה לפי שעה כל ידיעה חיצונית על אודות המלכים הללו ועל המלחמה ההיא. אבל דומה שהתגליות של השנים האחרונות משוות מידה של ממשות לסיפור הנדון, המעיין בשמות המובאים בפרשה הזאת שם לב לשמו של כדרלעומר.

אף על פי שלא נודע לנו מלך עילמי, ולא איש פרטי בשם זה, הריהו שם עילמי תיאופורי סביר, כדוגמת כתרלגמר (הדומה לכתרנחנת וכיו''ב). העיר – המדינה אלסר זוהתה כאלסרה או אלנסרה, בתחומי מארי. ואפילו בן שמו של אריוך המקראי התגלה בגנזי מארי בצורת ארוכ ARIWUK)) בן זמרלם, מלכה האחרון של מארי (סוף המאה הי''ח לפסה''נ).

הוצע לזהות את העיר – המדינה שנער עם שנחר, בצפון מסופוטמיה, בחבל ג'בל סנג'אר [במצרית: סנגר]: והכינוי גויים מקביל לאמן-מנד, מחנות פולשים מעורבים, שהתחילו לעלות בעת ההיא מצפון מזרח אל מסופוטמיה. שם מלכם של הגויים הללו, תדעל, הריהו השם החיתי תדחלי. ו

אף זה: במכתב משליח זמרלם אל אדוניו, מלך מארי, נאמר כי עשרה או שנים עשר מלכים נתנו יד לחמורבי, מלך בבל, וכמספר הזה של מלכים התייצבו לצד אויביו. בנסיבות כאלה דווקא מסתבר איחוד מלכים קטן, בראשות מלך עילמי, המגייס את גדודיו ויוצא איתם במסע מלחמה דרומה.

מן הראוי לשים לב לכך, כי רשימת בני בריתו של כדרלעומר מכילה רק שמות מתנגדיו בכוח של זמרלם, שעדיין עמד אז לימין אויבו הגדול של מלך עילם, חמורבי מלך בבל. ואם כך, כלום אין להעלות את ההשערה שכדרלעומר [כתרלגמר] הוא אולי נוסח עילמי של שם מלכה העילמי של לרסה, יריבו הגדול של חמורבי, הידוע לנו בשמו האכדי: רימסין, או קודמו ורדסין? ..

ויש ענין רב לעמוד גם על שמות אויביו של כדרלעומר שנוצחו במסע זה. שמותיהם מצפון – מזרח לדרום-מערב, הם: רפאים [בעשתרות], זוזים [בהם], אימים [בשוה קריתים], חורים [בהרי שעיר], ועוד היכו התוקפים ''את כל שדה העמלקי וגם את האמרי היושב בחצצן תמר'' [בר' י''ד ה-ז].

קודם שהתראו פנים עם מלכי חמש הערים בככר הירדן, פגעו רק בשבטים או בעממים, שמקומותיהם מתבררים מתוך הזכרת שמות ערים עתיקות. מכאן שפשיטת כדרלעומר חלה אחרי המהומה, שפקדה את אזורי עבר הירדן התיכון והדרומי, אבל לא זמן רב אחריה, כי על כן עדיין עמדה דרך המסחר בעבר-הירדן בשימושה.

אם נכונה ההנחה בדבר המצב הבינלאומי אז, חל המסע העילמי הנדון ברבע האחרון של המאה הי''ח, כלומר בימי חמורבי,אבל קודם שכבש את לרסה (1696 לפסה''נ בקירוב לפי הכרונולוגיה הקצרה). שתי הנקודות הכונולוגיות הללו תואמות''. אם המרקם המובא לעיל נכון, הרי לנו אימות עקיף להתרחשות אירוע המזוהה במקרא עם אברהם ולוט.

גם אומדן הזמן מתאים. ב''ההיסטוריה של עם ישראל'' כרך האבות נכתב כך: ''..חלקים מעטים במקרא ואולי אף לא אחד מהם, מצאו להם אותה מידה של סמך והארה בתגליות ארכיאולוגיות, כאותם קטעים בספר בראשית שעניינם סיפורי האבות. בעבר לא רחוק היו אותם קטעים מטרה חביבה לחיצי ביקורת המקרא הספרותית.

אולם היום מודים בדרך כלל כי הקטעים האלה הם במידה רבה בבואה אמיתית של הרגלים ומנהגים שהיו רווחים בתקופה הנדונה. אפילו תוכנם ההיסטורי, שהוא עניין פחות מעיקרו, זכה למידה של אמון... לפני כימי דור היה החומר לקוי או חסר כולו.

אבל בזמן האחרון מגיע לידינו מאתרים אחדים חומר גדל והולך של ראיות לעניין זה... די להדגיש כי הידוע עד כה מאשר בעיקרו את מהימנותו של תיאור הרקע במקרא. על כן יש יסוד מספיק להניח שעם הזמן יתבהרו גם יתר המקומות הסתומים...

"תעודות נוזי ''...מבין העדויות אודות ראשית תולדותיהם של האבות, אין שום עדות שווה בחשיבותה לזו הנמצאת בתעודות מנוזי... נמצא כי בכל אחד מאותם מקומות מסרה המסורת עובדות כהוויתן, גם אם אבד משמען המדוייק עקב נדידת הנפשות הראשיות ממסופוטמיה התיכונה... למשל, מאמצי אברהם להציג את שרה כאחותו [ברא' יב, י ואילך; כ, א ואילך] משקפי מנהג חורי שלפיו אחותו המאומצת של איש היא בנסיבות מסוימות גם אשתו. ועוד פרט חשוב: מבחינה חברתית ומשפטית היתה ''אחות'' כזאת מוגנת יותר מאישה נשואה אחרת.

את המעשה בשרה והגר [ברא' טז] מאירים עתה חוזי נישואים מנוזי, הכוללים את התנאי שאישה עקרה תבחר פילגש לבעלה...'' ובעניין יעקב, רחל והתרפים של לבן [שם]''... והנה גילו תעודות מארפח ומנוזי כי בנסיבות מסוימות יכול רכושה של משפחה לעבור לבעלה של אחת הבנות אם הלה קיבל מהמוריש את אלי הבית לאות כי העברה זו של הרכוש, שהיא יוצאת דופן באופייה, היא חוקית...

''ולסיכום נכתב ''...העובדות שצויינו כאן מחייבות שתי מסקנות שנודעת להן חשיבות בשטח רחב הרבה משל שאלת סיפורי האבות בלבד. ראשית, אין זה מתקבל על הדעת כי הסיפורים הנדונים הומצאו יש מאין, וזאת לא רק משום שהפרטים אמיתיים הם, אלא בייחוד משום שהמספרים עצמם לא ידעו בכל מקרה את משמעותם של הפרטים שסיפרו...'' ''... אילו לא נודע לנו מאומה על האבות מפי המסורת, היינו צריכים לשחזר באופן דומה מאוד את הרקע החברתי וההיסטורי, כפי שהוא משתקף בספר בראשית.

האבות היו אלה שייסדו את ראשיתה של המסורת המקראית. מסורת זו נשארה נאמנה, מאז ועד עתה, לא רק לזכרם של מייסדיה אלא גם לנשגבים שבאידאלים שלהם...

''בעניין יציאת מצרים באנציקלופדיה העברית, בהוצאת מסדה [תשי''ב – תשי''ח] תחת הערך ''יציאת מצרים'' נכתב כך [טור 188-187]: '' י''מ מבחינה היסטורית וכרונולוגית. מן החוקרים החדישים היו ששללו את היסטוריותו של עצם המאורע [גראף, ולהאוזן, אנגנל]. לעומת השערה זו קיימת ועומדת העובדה, שכל תודעתו ההיסטורית והדתית של עם ישראל טבועה במטבע של זכר י''מ: וכן כבר עמדו חוקרים אחרים על כך, כי אין להעלות כל הדעת שתציב אומה מן האומות בראשית הוויתה מעשה עמידה בשיעבוד ובמצוקה, אלא אם כן נתנסתה בכך בפועל...

במקורות המצריים אין פרשת י''מ נזכרת כלל אולם מכמה תעודות ניתן ללמוד על הרקע ההיסטורי הכללי של ישיבת העברים במצרים עבדותם בה ויציאתם ממנה. פפירוס אנאסתאסי [מן המאה ה-13] דן בנוודים מן המזרח, המבקשים בשנת בצורת להכנס למצרים 'אל הבריכות של פיתום כדי להחיות את עצמם ואת מקניהם'.

ממקורות אחרים ומתבליטים מהאלף השני [י.ס.: לפנה''ס] ידוע על שבטים שמיים שהיו יורדים למצרים למקח וממכר ואף לשם היאחזות, וכן מתוארים עובדי כפיה שמיים ומצריים, בשדה בבנין ובעשיית לבנים, המועבדים בהשגחתם של 'שרי מסים'.בתעודה אחת מסופר על רדיפה במדבר אחרי שני עבדים בני אסיה שנמלטו מפני אדוניהם... לדעה [י.ס. התומכת] בדבר י''מ – ובעקבותיה העליה לכנען – במאה ה- 13 לפסה''נ אפשר למצוא, אולי סימוכין בשרידים ארכיאולוגים ביישובי ההר בא''י (בית אל, לכיש) המעידים על כיבוש ושרפה במאה ההיא.

אף דרך העקיפין, שנאלצו ישראל – בדרכם לכנען – לעבור ממזרח לעבר הירדן, כדי לא לפגוע באדום, מואב ועמון, מצביעה על המאה ה- 13, לאחר שנוסדו ממלכות אלו בעבר הירדן, שהרי סקר ארכיאולוגי לא גילה שם יישובי קבע מרכזיים ורצופיים מתקופה קדומה יותר...

''באנציקלופדיה המקראית, הוצאת מוסד ביאליק – 1958: עורך ראשי מ.ד. קאסוטו, תחת הערך יציאת מצרים [טור 754] נכתב: ''... לא הגיעה אלינו שום תעודה מצרית, המעידה על ישיבתם של בני ישראל במצרים, אבל יש כמה תעודות מצריות הזורעות אור בעקיפין על המסופר במקרא.

ובכלל אין להטיל ספק בשיעבוד מצרים וביציאת מצרים, שהרי אין עם בודה מליבו מסורת של שעבוד בראשית התהוותו. האינציקלופדיה הנ''ל, מייצגת נאמנה להשקפת ביקורת המקרא. לכן, הדברים שלעיל שהינם אמירה כמעט חד פעמית, המצדדת בגישה המקראית, מתעצמים שבעתיים.

ב''ה היסטוריה של עם ישראל'' כרך 'השופטים' נדון נושא יציאת מצרים וכיבוש הארץ. בפרק 'ראשיתה של האומה' נכתב כך [עמ' 44]: ''...מן המקורות המצריים והמקראיים אנו למדים שזרם מהגרים מן המזרח ובכללם משפחות רועים, היה הולך ונקלט מאז ומתמיד בארץ הדלתה... אל נכון היה הריכוז הגדול של משפחות ישראל, רועי צאן ובקר, בארץ גושן: וכנראה אין גושן אלא השם השמי של חבל הארץ המשתרע משדה צוען [תה' עח, יב] הוא ארץ רעמסס [בר' מז, יא] בצפון ועד פיתום, שאותה יש לזהות בתל א-רטאבה שבואדי ת'מילת, בדרום.

כך מסתברת גם העובדה, כי העיר רעמסס מופיעה כתחנתם הראשונה של בני ישראל בימי יציאת מצרים, ואילו תחנתם השניה ונקודת המוצא של המסע היא סוכות, שכנראה אינה אלא ת'כו של המקורות המצריים [היום תל מסח'וטה], מצודת גבול חשובה במזרח ואדי ת'מילת, וסביבתה הקרובה, ממערב לאגמים המרים.

מכמה תעודות מצריות ניתן ללמוד בעקיפין על פרשה זו... במיוחד מעניינת הזכרת בנייתה של רעמסס, שבוודאי יש לזהותה בפר – רעמסס [בית רעמסס], עיר הממלכה החדשה של השושלת הי''ט, שהוקמה על ידי הב' בתחום צוען, בירתם הקדומה של החקסוסו. מעשה זה נשתלב במדיניותם של סתי הא' ובנו רעמסס הב' שביקשו להעביר את מרכז הכובד של השלטון הממלכתי המצרי צפונה.

אל קירבת דרכי התחבורה המובילות לכנען. בזה גם נפתח פתח לקביעת המאורע המרכזי בפרשת יציאת מצרים, המהווה ציון היסטורי חשוב במסורת ישראל, בראשית מלכותו של רעמסס הב' [1237-1304], שהעסיק עובדי כפיה רבים בבנייתה של בית-רעמסס בירתו...'' הגם שציטוט זה הינו חלק מדיון הנובע מהשקפת עולם הדוחה בדרך כלל את אמינות המתואר במקרא, ניתן להיווכח, כי בנקודות המרכזיות לענין אמינות המסורה באשר לאירועים המוזכרים, אין עוד ספק.

התחנות במסע בני ישראל במדבר

בהמשך הפרק הנ''ל נדון זיהוי מיקום התחנות של בני ישראל בעת יציאתם ממצרים. בנושא זה נכתב כך [שם עמ' 45]: ''...לפני מעבר ים סוף חנו בני ישראל לפני פי-החירות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון [שמ' יד, ב']. הציון האנאכרוניסטי 'דרך ארץ פלישתים' מכוון בלי ספק לקצה הדרומי של 'דרך הים', היא הדרך הראשית המובילה לכנען, שלאורכה מוצאים אנו בימי סתי א' ורעמסס הב' שורה ארוכה של מצודות, המסתיימת במגדול [אולי תל אל חור] ובסילה [תל אבו ציפה ליד קנטרה].

ואשר לבעל צפון, יש מקום להנחה, שאינו אלא המקדש של בעל צפון (הוא זיאוס קאסיוס של המקורות היוונים] שבלשון היבשה המפרידה בין הימה הסרבונית ובין הים התיכון...'' לסיכום נושא זיהוי מיקומן של תחנות אלו נכתב כך: ''...

מאלף במיוחד המקור, שנשתמר בבמדבר ל''ג, הכולל רשימה מפורטת של תחנות בצירוף רמזים למאורעות חשובים, מעין סיכום 'מוצאיהם למסעיהם' של בני ישראל רובן המכריע של התחנות, הנזכרות ברשימה מפורטת זו ובמקורות האחרים המקומות חניתם של בני ישראל, אל נכון נאות – מדבר בשטחים נרחבים, שעל פניהם התפזרו, אינן ניתנות לזיהוי, ומיעוטן מקומות ידועים בדרום הנגב ובערבה...'' למבקש אימות לתיאור המקרא בעניין תחנות המסע במדבר, מספיק גם זיהוי של חלק מן המקומות. עובדה המעידה על אמיתות הרשימה כולה.

הכיבוש וההתנחלות

נאמן לשיטתו, כותב פרופ' בנימין מזר ב''ההיסטוריה של עם ישראל'' כרך 'השופטים' [עמ' 47]: ''..אף על פי שאין להסיק מן המקורות המקראיים מסקנות ברורות על השתלשלות המאורעות ועל תהליכי ההיאחזות, ההתפשטות וההתנחלות של שבטי ישראל בעבר-הירדן המזרחי, שהיו בוודאי מסובכים מאוד ורבי עלילות ולבטים פנימיים, מצטיירת תמונה סבירה למדי של כמה תהליכים והתפתחויות, שקבעו את גורלם של אזורים אלה...''.

ובהמשך, כך [עמ' 49]: ''...בהפרדת המקורות הקדומים מן המאוחרים ובהבהרת תהליך הכיבוש וראשית היאחזותם והתנחלותם של שבטי ישראל בארץ – כל זאת על רקע תולדות התקופה בה התרחשו ותוך זיקה אל התעודות האפיגראפיות והמימצא הארכיאולוגי, שנתגלה בתלי הארץ, הנוגעים לעניין במישריןאו בעקיפין, מותר לומר, כי כיום מחולקות הדעות של החוקרים גם בבעיות העקרוניות וגם בפרטים.

ונעשו נסיונות שונים... לנתח את המקורות ולצרפם למסכת אחת, ולפרוש תמונה הגיונית ומסתברת של כיבוש הארץ על שלביו השונים. כנקודת מוצא לדיון על פרשת הכיבוש וההתנחלות משמשת אסטילת הנצחון של מרנפתח, הרי היא 'מצבת ישראל' משנתו החמישית של פרעה זה [1233 לפסה''נ, בקירוב] שבה נאמר בין השאר: ...נבוזה כנען בכל רע, לוקחה אשקלון, נלכדה גזר, ינועם היתה כלא היתה, ישראל הושם – אין לו זרע, ח'ורו היתה כאלמנה למצרים, כל הארצות שקוט שקטו.

מתעודה מצרית יחידה זו, שמזכירה את ישראל כחטיבה אתנית, יש להסיק, כי קיבוץ שבטי ישראל כבר נאחזו בכנען בימיו של מרנפתח... אשר לעדות הארכיאולוגית, מן הראוי להקדיש תשומת לב לעובדה, כי במחצית השניה של המאה הי''ג לפסה''נ חרבו ערים 'כנעניות' רבות – בכללן ערי מלוכה המוכרות מהתעודות המצריות, ממכתבי אל עמארנה וממקורות המקרא – ועל חורבותיהן הוקמו בדרך כלל יישובים דלים או אף יישובים ארעיים של נוודים למחצה.

גורל זה פקד את חצור, המרכז העירוני החשוב, שלפי עדות המקרא היתה 'ראש כל הממלכות האלה' היינו ממלכות הכנענים בצפון הארץ, שחרבה בידי בני ישראל ונשרפה באש [יהושוע יא] עקב המלחמות הרות הגורל במי מרום ובנחל קישון.

בחפירות חצור נתברר כי לאחר הירידה שחלה בעיר בשלב המאוחר של תקופת הברונזה המאוחרת [השווה שופ' ד, כד] היא חרבה כליל, על מצודת המלך והעיר התחתית הגדולה הצמודה אליה, בשלהי התקופה הנזכרת [סוף המאה הי''ג], ועל חורבותיה צמח יישוב של נוודים למחצה, אל נכון של בני נפתלי.

ראוי גם לציין, כי בסקר הארכיאולוגי במרכז הרי הגליל נתגלו שרידים מרובים של יישובי קבע זעירים, שהוקמו בידי מתיישבים חדשים בזמן המעבר מן המאה הי''ג למאה הי''ב. מתיישבים אלה הפריחו שטחי בור באיזור ההררי והמיוער הזה.

זהו בלי ספק מרכז היאחזותם הקדום של שבטי הצפון [חרושת הגויים של שופ' ד] שממנו פשט אל ערי כנען שבצפון הגליל ואל העמקים, שהיו מיושבים אוכלוסיה כנענית צפופה...

העלו החפירות והסקרים בהרי אפרים ובנימין תמונה דומה לזו העולה מן הסקרים בגלעד ובהרי הגליל, וכן בארץ יהודה, היינו שבזמן המעבר מתקופת הברונזה לתקופת הברזל, ובמרוצת המאה הי''ב, נוסדו יישובים מרובים, המציינים את ראשית ההיאחזות וההתנחלות הישראלית. קצתם קמו על חורבות הערים הכנעניות לאחר הפסקה קצרה [כגון בית אל] , או ארוכה [כגון מצפה, העי, שילה], ביישוב המקום, ורובם במקומות חדשים שלא היו מיושבים מקודם [כגון גבעת בנימין או רמה].

אל הנאמר יש להוסיף כי החפירות באל-ג'יב העלו שרידים המעידים על יישוב ניכר במקום גם בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת וגם, ובמיוחד, בתקופת הברזל, והוכיחו את זהותו של המקום עםגבעון, שלפי עדות ספר יהושוע היתה 'עיר גדולה. כאחת ערי הממלכה' [י,ב] ומרכז ערי החוי, שהשלימו עם יהושוע וקיבלו את מרותו...

בפנותינו אל השפלה, מן הראוי לציין כי בכמה תלים נתגלו הוכחות ברורות לחורבן ערים כנעניות בסוף תקופת הברונזה המאוחרת. עובדה זו בולטת במיוחד בתל בית-מרסם [ המזוהה על ידי אולברייט בדביר] בתל אל חסי [אולי עגלון המקראית] ובית שמש...'' ''...

בסיכומו של דבר ניתן, איפוא, לקבוע כי בשלב האחרון של תקופת הברונזה המאוחרת ובעיקר בסופה, היינו במחצית השניה של המאה הי''ג לפסה''נ, נהרסו ערים כנעניות רבות, ובכללן ערי ממלכה וערים מבוצרות, שעל חורבנן בידי שבטי ישראל יש לנו עדויות בספרי יהושוע ושופטים כמו כן נסתבר, שכבר בסוף המאה הי''ג, ועל כל פנים במאה הי''ב, התפתחו במידה גדולה והולכת התיישבותם והתנחלותם של בני ישראל במיוחד באזורי ההרים...

מן המחקר הארכיאולוגי ניתן, איפוא, להסיק במידה רבה של וודאות, כי הכיבוש הישראלי, שהיה מלווה מלחמות וחורבן ערים כנעניות, ותחילת ההיאחזות וההתישבות של שבטי ישראל, חלו בעיקר במחצית השניה של המאה הי''ג לפסה''נ...'' ''...

כפי שראינו מעיד המחקר הארכיאולוגי בתלי השפלה לא רק על חורבנן בשריפה של ערים מבוצרות בסוף תקופת הברונזה המאוחרת, אלא גם על היאחזותם של נוודי למחצה על חורבותיהן של הערים ההן...'' בפרק ''ההיאחזות וההתנחלות'' כותב יוחנן אהרוני [כרך השופטים עמ' 57]: ''...

בבית אל ובשילה נחרבה העיר הכנענית וכעבור זמן קצר נבנה יישוב ישראלי על חורבותיה. בעי, במצפה [תל א-נצבה] ובבית צור שביהודה נוסד יישוב ישראלי אחרי שהמקום היה שמם ימים רבים.

בני ישראל יסדו את גבעת בנימין [תל אל-פול] ומקומות אחרים בסביבתה, שטרם נחפרו, כגון רמה וגבע. בכל המקומות הללו מעידים השרידים על מעבר כללי ומהיר מחיי נוודים – למחצה ליי יישוב קבוע בסוף המאה הי''ג או בראשית המאה הי''ב...'' ''...אי אפשר לקבל דעת החוקרים, הרואים בכל תהליך ההתנחלות מעבר טבעי ואיטי ממרעה, להיאחזות בנאות הקיץ. סותרים אותה תיאורי המקרא, סימני חורבן שנמצאו בערים הכנעניות שנחפרו, וגם אותות היאחזות מהירה של רוב השבטים בפרק זמן קצר.

לפחות חלק משבטי ישראל פרצו בכוח, במשך המאה הי''ג, אל עבר-הירדן ואל חבלי ההר של כנען, תוך החרבת ערים שונות...''. בספר שכותרתו ''אילת והערבה'' [הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, בשיתוף עם רשות העתיקות, 1995], שעניינו מאמרים מתחומי מחקר שונים על איזור אילת וסביבתה, מובא גם מאמרו של יוחנן אהרוני, תחת הכותרת 'אילת ודרכי הנגב בתקופת המקרא'. יוחנן אהרוני, מבכירי הארכיאולוגים הישראליים, מציג במאמרו את הממצאים לגבי המצודות היישובים וקווי הדרכים שבנגב.

בין היתר הוא כותב כך [עמ' 78-77]: ''... הגילויים בתל-משוש ובעיקר במצודה הקדומה של באר שבע מטים עתה את הכף לעבר ההנחה, שרשת המצודות והיישובים הקשורים בהן שייכים לשבטי הנגב ובראשם לשבט שמעון. מכאן נובעת מסקנה היסטורית מפתיעה לגבי תקופת הכיבוש וההתנחלות: הנגב לא היה מיושב בימי הכיבוש והוא שימש כר נרחב להתישבות השבטים – כמו החלקים ההריים של הארץ, שאף הם היו מיושבים בדלילות. בשלב הראשון לא היה בכוחם של השבטים להתגבר על רוב הערים הכנעניות החזקות ובמיוחד על אלה שהיו בעמקים, ולפיכך נדחקו השבטים אל חבלי הארץ השוליים, בנגב מתגלה לעינינו תמונה מרשימה של לחץ התישבות אדיר, שלא ידע כל מעצור.

המתנחלים השכילו להתגבר בהצלחה לא רק על יער ועל טרשים, אלא גם על הקשיים של משטר המים החמור בנגב הצחיח...''. ניכר מדבריו, כי הגירסה המקראית להתרחשויות בעת כיבוש כנען, אינה בדיוק נר לרגליו. עם זאת גם ללא כוונה ולפיתומו, אנו מוצאים אישוש לתיאור המקראי. ''מחקרים בארכיאולוגיה של נוודים – בנגב ובסיני'' זהו שמו של ספר המהווה אסופת מאמרים של חוקרים על הנושא שבכותרת.

ד''ר רודולף כהן [ארכיאולוג, בעבר שימש כסמנכ''ל רשות העתיקות] סיכם במאמרו 'אתרי תקופת הברונזה תיכונה א' בהר הנגב' את מסקנותיו מן הממצא הארכיאולוגי. [עמ' 127-128]: ''... היבטים אחרים של תקופת הברונזה התיכונה א', בהם מנהגי קבורה ומבנה החברה, מורים על הופעתו של גורם אתני חדש באיזור.

קרוב לוודאי שמהגרים, אשר הרסו את המרכזיים העירוניים שהתקיימו בתקופת הברונזה הקדומה, היו נושאיה של התרבות החדשה שחדרה לאיזור, אך הגורם האתני החדש לא היה אמורי ואף לא קורגני, וממילא לא הגיע לכאן מצפון או ממזרח. דעתי היא, שהאוכלוסיה החדשה של תקופת הברונזה התיכונה א' הגיעה להר הנגב מסיני, במסלול דומה לזה שבו עברו בני ישראל ביציאת מצרים...

נראה שבהעמיקו לחדור לאזורים אלה, הרס הגורם החדש את יישובי תקופת הברונזה הקדומה ב', ובמקרים רבים נישל את אוכלוסיית המקום והתיישב במקומה...'' גם במקרה זה ברור, כי נקודת המוצא של החוקר – בנסיון להסביר את הממצאים הארכיאולוגים – אינה נובעת מן המקרא דווקא, אלא מן העובדות המתבררות מן החקירה הארכיאולוגית וחיבורן לנתונים היסטוריים ידועים.

סיכום

עך אף ריבוי הדעות והמחלוקות בין החוקרים, הנובע מהשקפת עולם אישית ולנוכח מיעוט הממצא החד משמעי, מסתמנת מסגרת חשיבתית ברורה באשר לאבני הדרך במתווה ההיסטורי של תולדות עם ישראל. גם החוקרים השוללים את אמינותו של המקור המקראי כעדות היסטורית אותנטית נאלצים להודות כי המקרא אכן מכיל ידע – מפליא לעיתים – לגבי ארועים שהתרחשו בעת ההיא, כולל פרטים מיוחדים בדיוקם.

אף שלא נמצאו ממצאים חיצוניים המוכיחים באופן מוחלט וחד משמעי את נוכחות בני ישראל במצרים ויציאתם ממנה, הרי שהדעה הכללית הרווחת בקרב רוב החוקרים – מכל הגוונים – היא שככל הנראה כך היה. המסקנות הנ''ל נכונות גם לגבי שלב הכיבוש וההתנחלות בכנען. נדגיש, שוב, כי כל המקורות המצוטטים במאמר זה, נבחרו בכוונת מכוון, מתוך כתבי מחברים המתנגדים – באופן בסיסי – לגישת המסורת היהודית באשר למקור המסורה, תכניה ואמינותה ההיסטורית.

מקורות: 'ההיסטוריה של עם ישראל' – הוצ' עם עובד. 'אינציקלופדיה עברית' – הוצ' מסדה. 'האנציקלופדיה המקראית' – הוצ' מוסד ביאליק. 'אילת והערבה' – הוצ' החברה לחקירת א''י ועתיקותיה. 'מחקרים בארכיואלוגיה של נוודים בנגב ובסיני' – הוצ' אוני' בן גוריון. 

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה