היסטוריה וארכיאולוגיה

בחזרה אל העבר

הכירו את הממצאים הגאולוגיים מאזור ים המלח, ניתוח משפטי של חוקי התקופה ההיא והקבלתם למסופר בספר בראשית, ושמות עתיקים שנמצאו בכתבי בני קדם

שתף במייל
| י"ד שבט התשע"ד |
whatsapp
אא

פסח הוא זמן שבו אנו מנערים את האבק מעל ספרי ההסטוריה המתארים את התהוות עמינו בימי קדם. זה אף הזמן המתאים ביותר לפרוס מעט מן הידוע לחוקרים כיום מתוך מחקריהם הרבים אודות התקופה שקדמה ליציאת מצרים – תקופת האבות.

ממצאים גיאולוגיים מאזור ים המלח, ניתוח משפטי של חוקי התקופה ההיא והקבלתם למסופר בספר בראשית, שמות עתיקים שנמצאו בכתבי בני קדם, תגליות ארכיאולוגיות ועוד, מאמתים שוב את הראליה המקראית הקדומה והמדוייקת הידועה לנו במסורת מאז התהלכו אברהם יצחק ויעקב בארץ כנען ופעלו בה.

אחד ממעשי ההונאה הגדולים בהסטוריה שהחזיקו מעמד זמן רב, התרחש בשנת 750 לספירה לערך. הכנסיה הנוצרית דאז הגישה תביעת בעלות על איזורים שונים במערב איטליה. כתב התביעה התבסס על מסמך מתנה שניתן לכנסיה כ- 300ש שנה קודם לכך על ידי הקיסר המפורסם קונסטנטין.

התביעה אכן התקבלה, ועברו כמעט כ- 700 שנה עד שהחלו לחשוד שמשהו בה לא כשורה, בשנת 1440 הוכיח ואלה, חוקר איטלקי, שהמסמך שהוצג ע''י הכנסיה לא היה אלא זיוף, ההוכחה היתה מאוד פשוטה, בתוך המכתב ששלח כביכול הקיסר, הופיעו התייחסויות שלא היו יכולות להיכתב לפני שנת 700 לספירה, כגון התייחסות לאזורים שונים באיטליה שנקראו בשמם רק מאות שנים לאחר מות קונסטנטין, ובכל זאת במסמך הופיעו בשמם העדכני.

במסמך אף הופיעו בניינים ברומא שלא היו קיימים בזמן שהמסמך ''נכתב'' כפי טענת הנוצרים. רק בשנת 1929 השיב הוותיקן את הקרקעות הגזולות לידי ממשלת איטליה ומאז נגנזה פרשיה זו ושקעה באפילת ההסטוריה. סיפור זה הוא דוגמא אחת מיני אלף לכך שאין אפשרות לתאר מאורעות שהתרחשו לפני מאות שנים בלי ''לשתול'' מרכיבים מן ההווה בסיפורי העבר וללא החדרת ההווי החברתי והתרבותי של הכותב, סגנון לשונו והניבים המיוחדים לה ולהעתיקם אל אותם מאורעות רחוקים אשר הוא מנסה לתאר בלשון ההווה.

כמובן שהאפשרות הקשה שבעתיים היא, לתאר תרבות הקודמת בזמן של מאות רבות של שנים, תוך ידיעת מנהגים ייחודיים ומקומיים, חוקי מדינה, ניבי לשון, ואופי סוציולוגי, שחלפו ופסו מן העולם ולא נותר מהן זכר זמן קצר לאחר תקופתם. בשונה מסיפורי הקורות של עמים קדמונים בזמן העתיק נתייחד התנ''ך בכך שכיום לאחר מאה שנות מחקר מקיף בתחומים רבים, הוכח שסיפורי ספר הספרים מעוגנים בחזקה בקרקע המציאות הריאלית של זמן התרחשות המאורעות, אין ולא היתה כל אפשרות לכתוב על תקופות אלו בריבוי פרטים ומנהגים כה עשיר בידע ודיוק גם זמן קצר לאחר מכן, מה עוד שמדע הארכיאולוגיה הינו בין המדעים הצעירים יחסית (כמאתיים שנה) ובוודאי שלא היתה תרבות של חשיפת וחקירת העתיקות בזמן הממלכה המאוחדת בארץ ישראל, דבר שהיה מאפשר להם ''לשחזר'' את תקופת האבות ושעבוד מצרים על סמך הממצאים הארכיאולוגים.

כיום עולה חקר התנ''ך בקנה אחד עם מסקנות המחקר ההיסטורי, הגיאוגרפי, הסוציולוגי, הארכיאולוגי ועוד מחקרים רבים שצמחו מתוך ידיעת ארצות המקרא בעשרות השנים האחרונות.

גם החקירה הפילולוגית גילתה המצאותם של ניבי לשון המיוחדים לתקופת המקרא המופיעים בתנ''ך כל אחד בתקופתו ולא שימשו לאחר מכן. בסקירה זו נביא כמה דוגמאות מן המדעים שהוזכרו לעיל ומעוד מדעים נוספים, ננסה לגעת מעט בכמה תקופות מן המקרא וניווכח כיצד צפים סיפורי התנ''ך ועולים אל פני השטח, והפעם מתוך מקורות חיצוניים.

אזור ים המלח

בספר בראשית פרק י''ד אנו עדים למלחמת העולם הראשונה בהסטוריה, בה קואליציה של ארבע מדינות עורכת מלחמה ארוכה מול חמש מדינות מנגד. כשההכרעה נראית קרובה, מתאר המקרא את מנוסתם המבוהלת של המפסידים: ''ועמק השידים בארות בארות חימר וינוסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה, והנשארים הרה נסו'' (פרק י''ד, פסוק י').

האם היתה זו אכן מנוסה כה מבוהלת עד שמלכי סדום ועמורה לא הבחינו בבור אליו הם נפלו, או שמא קרה שם משהו אחר? מסתבר שתופעות גאולוגיות שונות שאירעו לאחרונה באזור ים המלח שופכות אור חדש על סיפור זה. בעשור האחרון נפערו מאות בורות המהווים סיכון לנפש ולרכוש, המשבשים את מהלך החיים באזור ופוגעים בפיתוח ובבניה.

דיווחים ראשוניים על הופעה של בורות באזור נתקבלו כבר לפני כעשרים שנה, מתחילת שנות השמונים, אולם בשנות התשעים מספרם גדל במהירות – כיום מספרם נאמד בכאלף בורות. מדובר בתהליך דינמי. בורות חדשים נפערים כל הזמן. עומק הבורות מגיע עד 11 מטרים, וקוטרם עד כ- 25 מטר. בורות פעורים כיום כמעט לכל אורך חופו המערבי של ים המלח, מלבד בחלקו הצפוני ביותר. בצדו המזרחי של ים המלח בירדן, נמצאו בורות רק בחלק הדרומי ביותר.

במהלך השנים אירעו מספר מקרים בהם הופעת הבורות גרמה נזקים כבדים ברכוש ואיימה איום ממשי לפגיעות בנפש. מפעילי החניון של עין גדי נאלצו לסוגרו מחמת הבורות הרבים שבשטח, בורות שמהווי סכנה ממשית לחיי אדם. בשנת 1997 נפלה לבור פעור כזה עובדת ונפצעה. היא ניצלה בזכות טלפון נייד שהיה ברשותה בעזרתו הזעיקה עזרה.

מקרה דומה אירע במטע התמרים של קיבוץ עין גדי, אחד העובדים נפל לתוך בור ונפצע. ההנחה הבסיסית היא כי היווצרות הבורות קשורה לירידת מפלס ים המלח, שהרי זה הגורם העיקרי שהשתנה בשנים האחרונות, שינוי בולט. ירידת מפלס כזו גורמת לשינויים במערכת הגיאו-הידרולוגית- מים, מי תהום, קרקע ותת קרקע – שבקרבת הים.

שינויים גיאו הידרולוגיים אלה יכולים, בסופו של תהליך, לגורם להיווצרות בורות. כפי שנראה בהמשך, בזמן שהתקיים ישוב מפותח באזרו ים המלח (תקופת אברהם ולוט), היה הצד הדרומ של הים במצב של שפל בדיוק כמו בימינו, שפל זה גרם אחריו לשפל במי התהום דבר שגרר אחריו המסת שכבת מלים הנמצאת מתחת לפני שטח החוף, וממילא גרם ליצירתם הפתאומית של ה'בורות הנפערים' תחת רגלי מלכי סדום ועמורה הנדהמים. מחקר גאומורפולוגי מענין נערך לאחרונה ע''י ד''ר יואל אליצור וד''ר עמוס פרומקין בהר סדום וסביבתו, את תמצית הממצא מביא ד''ר אליצור בחוברת ''על אתר'' (גיליון ז', בהוצאת מכללת הרצוג): ''בשתי המאות האחרונות אנו עדים לשינויים רציניים במפלס ים המלח.

בעשרות השנים האחרונות התערב האדם בתהליכים הטבעיים והגביר אותם, אבל התהליכים קיימים בעיקרם גם בלעדיו. שינוי המפלס משפיע באופן דרסטי על קו החוף ובעיקר על האגן הדרומי של ים המלח. כאשר המפלס יורד אל מתחת ל- 400 מ' מתחת לפני הים, כל האגן הדרומי מתייבש, וכשהוא עולה, החלק הדרומי שב והופך לים.

בראשית המאה התשע עשרה היה המפלס נמוך כמעט כמו היום. האגן הדרומי היה אז רדוד או יבש למחצה ונוסעים חצו את ים המלח ברגל או ברכיבה על גבי גמלים. בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים היה המפלס גבוה מאוד וים המלח הגיע בדרום עד אזור נאות הכיכר. הסלע שעליו סימן הרופא הירושלמי מסטרמן את פני ים המלח מטעם הקרן הבריטית PEF בראשית המאה העשרים, נמצא היום הרבה מעל הכביש.

לאור זאת מניחים החוקרים שגם בימים קדומים היו תנודות במפלס יום המלח. פרוקמין ואחרים פיתחו שיטות לתיארוך מפלסים קדומים של ים המלח, בעיקר על פי איתור חלקי צומח שנישאו על פני המים ונתקעו בפינות שונות, וקביעת זמנם בעזרת פחמן 14. לדיון המקראי חשוב המצב באלף הראשון ובאלף השני לפנה''ס.

ככלל, מסקנת החוקרים שעסקו בתחום היא שבחצי הראשון של האלף השני לפנה''ס היה המפלס נמוך בערך כמו היום – למטה מ- 400 מ' מתחת לפני הים. בסביבות שנת 1500 לפנה''ס עלה המפלס והיה גבוה במיוחד (380-375 מ' מתחת לפני הים).

בין 1200 ל- 1000 לפנה''ס ירד שוב המפלס, ולמרות תנודות שונות נשמר בדרך כלל המפלס נמוך עד סוף האלף הראשון. כאן מצטרפים נתונים ארכאולוגים: מצודה ומעגן לסירות מהתקופה הישראלית ב-ג ומימי הבית השני נחשפו בחופי ים המלח רק בימינו, עם ירידת המפלס. עיון תנ''כי מקביל מורה על התאמה מפליאה.

הביטוי ''עמק השדים הוא ים המלח'' (בראשית י''ד, ג) מדבר כנראה על האגן הדרומי של ים המלח והוא מלמד שבתקופת האבות ( 2000-1500 לפנה''ס) היה כאן עמק יבש, בעוד שבתקופת כתיבת התורה (1500-1200 לפנה''ס) היה כאן ים. בנביאים ובכתובים שוב מוצאים אנו ''גיא המלח'', כלומר עדות למפלס נמוך בין 1000 ל- 500 לפנה''ס. זאת ועוד, ניתוח פרטים אחדים במפת גבולות השבטים בספר יהושוע מלמד לדעתי גם הוא על מפלס גבוה של מי הים, כלומר ניכרת התאמה בין נתוני פרקי הנחלות לבין מצב המפלס של מי ים המלח בשנים 1200-1500 לפנה''ס.

הגיאולוג גיאורג אדם סמית בספרו ''הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ הקודש'' כה התפעל מן התופעה הגיאולוגית המיוחדת במינה של ים המלח עד שכתב: יתכן שיש על פני איזה כוכב לכת אחר משהו הדומה אל המצוי כאן בעמק הירדן, אבל בכוכב הלכת שלנו אין דומה לכך – אין כל חלק אחר בכדור ארצנו, שאינו מכוסה מים, שיהיה נמוך יותר מ- 100 מטר מתחת לפני הים'' הוא מסכם.

בספרו ''התנ''ך כהסטוריה'' כותב ורנר קלר:

''עמק הירדן הנו רק חלק של קרע גדול בקרום כדור ארצנו. בנתיים נחקר בדיוק תהליך הקרע הזה. הוא מתחיל הרבה מאות ק''מ לפני גבולות ארץ ישראל בצפון, למרגלות הרי תאורוס, באסיה הקטנה, בדרום הוא נמשך מן החוף הדרומי של ים המלח דרך שממת הערבה אל מפרץ אילת ומסתיים מעבר לים סוף שבאפריקה.

בנקודות רבות של שקע ענקי זה יש להצביע על סימנים של פעילות וולקנית חזקה. בהרי הגליל, בהרי עבר הירדן המזרחי. בחופי נחל יבוק, במפרץ אילת נמצאות אבני בזלת שחורה ושפכי לבה. עם הקרקע של כל הבקע הכביר הזה, העובר בדיוק כאן, שקע יום אחד גם עמק השידים, עם סדום ועמור יחד למעמקים! התאריך של מאורע זה ניתן להיקבע באורח גיאולוגי בדיוק יחסי.

ודאי הוא שהדבר קרה מיד לאחר שנת ה- 2000 לפנה''ס! ''כנראה היה זה בשנת 1900, בערך, לפנה''ס, כשאירעה השואה של מהפכת סדום ועמורה'' – כותב המלומד האמריקני ז'אק פיניגאן. ''בדיקה קפדנית של התעודות הספרותיות הגיאולוגיות והארכיאולוגיות, מביאה לכלל מסקנה, כי 'ערי הככר' (בראשית יט, 29) שנהרסו שכנו באיזור זה, שהוא שקוע עכשיו מתחת למים שעלו לאט בחלק הדרומי של ים המלח, והריסתן נגרמה על ידי רעידת אדמה, שנתלוותה, כנראה, בהתפוצצויות, ברקים, פריצת גזים טבעיים והתלקחות אש כללית''.

שנת 1900, הוא זמנו של אברהם אבינו!

אף בלנקנהורן, אבי הגיאולוגיה הארצישראלית, סובר שדרום ים המלח הוא יצירה אלוביאלית מיוחדת ונוצר ע''י התבקעות האדמה והצפתו (של החלק הדרומי) במימי ים המלח. (ZDPV 19 [1896] P.52) ממש כמו המסורת היהודית כפי שמביא רש''י (בראשית פרק י''ד, פסוק ג'): ''עמק השידים הוא ים המלח – לאחר זמן נמשך הים לתוכו'', והמקור לכך הוא המדרש (בראשית רבה מ''ב, ה', והיבקעות האדמה מתוארת שם נע א' ד').

ממצאים מתקופת האבות

זמנם של האבות מתוארך למן המאה ה- 19 לפנה''ס ואילך, לפי החשבון המסור בידינו נולד אברהם אבינו לפני 3815 שנה. עקב מרחק הזמן הרב נטו החוקרים ''החדשים'' מלפני מאה שנה לפקפק באמינותם של הפרטים הידועים לנו סביב האבות ומנהגיהם, וכי מה יותר קל מאשר לבטל במחי יד מסורת מדויקת העוברת מדור לדור בדייקנות מדהימה ללא כל שינוי, רק בגלל שעדיין לא נמצאו ממצאים מקבילים במחקרים השונים שנערכו בתקופתם? כיום כשאנו יודעים הרבה יותר מהם, רעיונותיהם נשמעים משוללי יסוד ואף מעלי גיחוך.

לשם המחשה נתבונן בשתי דוגמאות. דוגמא ראשונה: בדור מאוחר יותר מזמן מתן תורה איש לא היה מעלה בדעתו את האופי השלטוני בזמן האבות כפי שמתואר בספר בראשית. מחקרים מקיפים השוו את אורחות החיים העולים מן הספר הזה אל הממצאים מן החצי הראשון של האלף השני לפנה''ס, כמות המקבילות כפי שנראה להלן, היא רבה מאוד, התיאורים משקפים את המצב בתרבותי והחברתי שהיה מוכר רק בארצות המקרא, ושקשה מאוד למצוא לו מקבילות בתקופת המלוכה, מחבר מאוחר בשום אופן לא היה יכול לנחש מציאות חיים שכזו, וקוראיו לא היו מבינים על מה הוא מדבר.

דוגמה שניה: השמות שהיו רווחים בזמנים חדלו מלהופיע לאחר זמנם וכן עברו שינוי בצורת ההיגוי והחלפת האותיות (כגון ע=ח, ש=ס ועוד). החוקר ק''א, קיטשו מהמכון לארכיאולוגיה וללימודי המזרח באוניברסיטת ליברפול מביא בספרו על המזרח העתיק והמקרא, ששיטת הבריתות (הקואליציה בין ארבעת המלכים נגד החמישה) היתה קיימת רק בין השנים 2000-1750 לפני הספירה, אך אל לפני כן ולא לאחר מכן, ניצחונו הסופי של חמורבי (=עמורבי=אמרפל) על הקואליציה של רימסין, שהיה בנו של כדור-מבוך מלך עילם, שם קץ לתקופת הקואליציות, ולסיכום כותב קיטשן שמלחמת קואליציות, יזומה ע''י קואליציה מוספוטמית שבראשה עומד מלך עילמי בעל שם עילמי מובהק (כדרלעומר) מתאימה במיוחד למאה השמונה עשרה לפנה''ס, ולא לתקופה מאוחרת יותר.

החוקר ז. ייבין אף הוא מצביע על רימסין כעל מועמד אפשרי לזיהויו הסביר של כדרלעומר המקראי, ומוסיף שהסיפור בבראשית פרק י''ד מכיל שמות ופרטים רבים, שלא היו עולים על דעתו של שום סופר מאוחר יותר. אף החוקרים ו''פ אולברייט (מתקופת האבן עד הנצרות) מ''ד קאסוטו (פרוש על ספר בראשית) א''א ספייזר (בשחר הציויליזציה), וי''מ גרינץ (ייחודו וקדמותו של ספר בראשית), הוכיחו שהמסורת הגנאולוגית שבספר בראשית מקבילה בדיוק לגנאולוגיה השמית מערבית מאשור ומבבל בתקופתו של חמורבי.

בספר קדמוניות (א. מרכוס עמוד 73) האריך רבות אודות הממצאים מתקופת מלכים אלו: ''הנה נמצא בלונדון לוח על ידי פנחס שומר עקד הלוחות, ממלחמת אמרפל במלכי עילם ונצחונו, בצד האחד ובצד השני שמות הנלחמים נגדו: כדרגמל (כדרלעומר) אריוכו (אריוך) תיידעל (תדעל) אבל שם אמרפל נקרא שם – בשם חמורבי, ובלוחות אחרונות נקרא שמו עמורבי עד שנסתפקו החוקרים אם הוא אמרפל זה הנזכר בתורה, עד שנמצא חותמת אשר נכתב רפל במקום רבי, [א''כ היינו עמו-רפל] עיין האממעל די אלט איזראליטעש איבערליפרערונג 106, ושם הערבי של אמרפל היה עמורבי, אך אנשי שנער אין להם אות ע' כלל על כן כתבו במקומו פעם אות א' פעם אות ח', כדרכם בכל מלה מלשון אנשי שם במקומות אין מספר, וגם שם רבי הפרוהו בלשון שנער ''רפל'' פירושו כמו רפש פירושו בלשונם ריבוי ברוחב. ו

הנה נמצא שיר גדול איך הרשע כרלעומר מלך עילם כבש את בבל עיר אמרפל והחריב את כל בית בבל ובית נבו בבורסיף וכבש גם את תדעל בן גזא, עד ארץ רבת, בחדש סיוון ותמוז, ונראה כי כיבוש כדרלעומר היה קודם לנסיעתו למלחמה, וכאשר נשברו המלכים, מרד בו אמרפל ונצח אותו ואת עוזריו.

והנה כתיבת שם אמרפל הוא אצל אממעל (193) אחת מן הראיות המכריחות כי הסיפור ההוא כבר נכתב בימי מלכי צדק, בירושלים. בכתב הנשתוון אשר נודע היום ממכתבי מצרים הנמצאים בתל אמרנא אשר מלכי מצרים כנען ובבל השתמשו בעל ההיא בכתב ולשון בבל באגרותיהם, כי אם היה נכתב בלשון וכתב כנען היה נכתב שמו הערבי ובעברי באות ע' וגם רבי במקום רפל ולא נמצא שם זה – אמרפל – למלך הזה כי אם בזמן ההוא דווקא, וכל מה שנמצא בימים האחרונים, לא נקרא כי אם בשם חמורבי או חמורגז. [גם שם שנער לא נמצא מן הזמן ההוא והלאה] כי אם בזמן אברהם אבל אח''כ הסב את שנער לסומיר ומאז והלאה חתמו כל מלכי שנער בשם מלכי סומיר ואכד, ולא נשתמשו עוד בשין ימנית כי אם בשין שמאלית או דמך, וכן שם אשרו לא נמצא כי אם בזמן אברהם אבל אח''כ נעשה ממנו אסר, על כן תמצא כל מלכי אשור בתנ''ך כמו שלמנאסר פלאסר, אסר חדון, אסר במקום אשור כאשר מוכח מן המכתבים, ואפשר ששם סומיר הוא זמרי (בירמיה כ''ה כ''ה) ''ואת כל מלכיזמרי ואת כל מלכיעילם'', כי אנשי אכד בצפון בבל אשר היו קרובים לעברים הקדמונים היה המבטא שלהם שנער ואנשי דרום בבל סומיר (שראדער 119).

אריוך מלך אלסר, מכתבים רבים נמצאו למלך הזה בחורבות לרסא, בתחתיות ארץ אשר נטמנו שם מעת החרבה העיר בימי אמרפל, ולא נזכר שם מלכי עילם האלה בספר המלכים אשר למלך בבל האחרון, כי לא מלכו בבבל ונכרים היו, ושנואי נפש בבל ומאז היתה מדינת עילם, והשם לרסא הוא אלסר, כי כך נמצאה חותמת: עבד השמש בלאסר.

בספר ''עבר הירדן המזרחי'' (עמ' 123) כתב הארכיאולוג נלסון גליק: בבראישת (יד, ה-ז) מסופר על מלכי המזרח ובראשם כדרלעומר, שכבשו את כל עבר הירדן, מעשתרות והוא בקצהו הצפוני, ועד איל פארן בקצהו הדרומי, ומתוך שתפשו אחת לאחת את כל הערים הבצורות שעל דרכם, שכן אלה ניסו כנראה להעמיד חזית מאוחדת בפני האויב. העובדות הארכיאולוגיות מתאימות לחלוטין למסורת ספרותית זו.

סמוך לשנת 1900 לפנה''ס בא כליון גמור על כל המבצרים והישובים הגדולים שבארץ בתוך התחומים שחקרנו, עד כדי כך, שתרבותם המיוחדת לא קמה עוד לתחיה. המכה אשר הוכו היתה נצחת כל כך, עד שחורבנן היה חורבן גמור. ערי הארץ לא נבנו עוד, וחלק גדול של עבר הירדן הפך מקום חנייה ליושבי אהלים, שכליהם היו עורות כלים ולא חרס בר קיימא, כפרים ומבצרים שכל כליהם היו עורות כלים ולא חרס בר קיימא, כפרים ומבצרים של קבע לא היו עתידים לקום עוד על פני הארץ עד ראשית תקופת הברזל...'' במארי שעל הפרת התיכון נמצאו כ- 25,000 לוחות חימר כתובים בניב בבלי אכדימהמאה ה- 18 לפנה''ס, ובהם נמצאו שמות מקראיים כגון אברם וישמעאל, אישרלים (ישראל?), יעקב, לבן, בנימין, זבולון, לוי, ועוד רבים (אברהם מלמט תשנ''א 1991-) באבלה שבצפון סוריה נמצאו כ- 18,000 לוחות חימר ואף בהם הוזכרו השמות אברם, ישמעאל, ישריה, יורם, דבורה, מיכה ועוד.

חוקי המדינה

י.מ. גרינץ בספרו ''יחודו וקדמותו של ספר בראשית'' (ירושלים תשמ''ג עמ' 64-51) הביא במרוכז עבודות של חוקרים רבים המראים שלחוקים ולמנהגים מקובלים בספר בראשית, יש מקבילות מובהקות בחוקי חמורבי (=אמרפל), בחוזים מנוזי ובחוקים אשוריים וחיתיים, ולעומת זאת אין להם שום מקבילה בחוקי תורת משה ולא בישראל של ימי השופטים והמלוכה, דבר המוכיח שזמן כתיבת סיפורי האבות הוא סמוך לזמן שארעו ולא בזמן השופטים והמלוכה שכן אז היה על הכותב האנרכוניסטי לשזור בסיפור את חוקי ומנהגי זמנו.

א. אימוץ עבד או בן בית כיורש חוקי מופיע כחשש של אברהם (בראשית ט''ו, ג) וכמעשה של יעקב (באפרים ומנשה, שם מ''ח, ה), ואין לו זכר בישראל בדורות הבאים. לעומת זה הוא היה רווח בבבל ובנוזי.

ב. נשיאת שתי אחיות בחייהן (רחל ולאה) נאסרה במפורש בתורה ובהדגשה (ויקרא י''ח, יח).

ג. גם 'נישואי אחות' מכל סוג שהוא נאסרו במפורש בתורה (בראשית כ', יב; בניגוד מפורש לויקרא י''ח, ט; כ', יז; דברים כ''ה, ה-י).

ד. הייבום של יהודה בתמר (בראשית ל''ח) נאסר אחר כך בפירוש (ויקרא כ', יב; דברים כ''ה, ה-י).

ה. העברת הבכורה מהבן הגדול לצעיר על פי בחירתו של האב, לפי בחירתו כמו בהקדמת אפרים למנשה, או בגלל חטא (כבד) שחטא הבכור כלפיו, כמו בפרשת ראובן, וכן ויתור על הבכורה בברכתו של האב כמו במקרה של עשו.

לתופעות אלה אין כל זכר בדורות הבאים, והכתוב בדברים (כ''א, טו-יז) אוסר על האב לקפח את הבכור במקרה שהוא בן השנואה.

ו. מתן שפחה (מארץ אחרת!) לגבר על ידי אשתו למען 'תיבנה ממנה', החשש מפני גירושה או מכירתה של השפחה לאחר מכן, ואף הדין ששרה תובעת מאברהם להחזיר את הגר לעבודתה (''חמסי עליך'' [בראשית ט''ז, ה]).

ז. בני השפחות יכולים להיחשב כבנים יורשים אם האב יקראם ויחשיבם כבניו, כמעשה יעקב בבני בלהה וזלפה, אך הם לא ייחשבו כך אם האב שלל זאת מהם כמעשה אברהם שנעשה על פי הכרעת ה' בזכות שרה (בראשית כ''א, ט-יג).

ח. כללי המשא ומתן של אברהם עם בני חת על שדה המכפלה וסימון השדה על העצים שבגבולו סביב תואמים במיוחד את החוקים החיתיים. א''א ספייזר מביא מכתב מ-קטנה , עיר חשובה בצפון סוריה ובו ''מקבילה מאלפת, בנוסחה ובלשונה, למשא ומתן של אברהם עם עפרון...''

ט. שקילת הכסף: ''וישקול אברהם לעפרון את הכסף'' באנציקלופדיה ''עולם התנ''ך'' (עמ' 147) נכתב: לפני המצאת המטבעות, היתה המתכת (נחושת, כסף או זהב) משמשת כאמצעי תשלום, ויהיו מחשבים את הערך לפי מידת חישוב של מתכת בעלת משקל קבוע, ולפיכך משמע הפועל שקל במקרא אף בהוראת שילם''...

י. ההתאספות בשער העיר: שער העיר שימש בעולם הקדמון מקום התאספות למשפט, ושם היו מושיבים את השופטים, כיוון שכל ענייני המשא ומתן היו מתנהלים שם.

יא. העמדת גל בתור מצבה יש לה מקבילה בחוזה שבין מלך חת למלך קלקליה.

יב. שים ידך תחת ירכי [בראשית כ', ו') נמצאו מקבילות לנוהג זה (משה שז''ר, מפרדס התנ''ך עמ' 129).

יג. הערבון שנתן יהודה חותמת פתילים ומטה: אלו היו חפצים אישיים שעל פיהם אפשר לזהות את בעליהם, על פי הירודוטוס היו נכבדי בבל נושאים חותם ומטה מגולף (אנצ' עולם התנ''ך עמ' 214).

יד. בנוסף לניתוח הכולל מוסיף ק''א קיטשן עוד פרט חשוב ומעניין – מחירו של עבד. בסיפור מכירת יוסף נקוב הסכום 'עשרים כסף' (בראשית ל''ז, כח) כמחיר שנמכר בן יוסף לאורחת הישמעלים על ידי סוחרים מדינים.

והנה, קיטשן מצא שבתקופה הקדומה היה מחירו של עבד במסופוטמיה בין עשרה לחמישה עשר שקלי כסף. ואילו במחצית השנייה של האלף השני הגיע מחיר העבד לשלושים ואף לארבעים שקלי כסף. באלף הראשון לפנה''ס האמיר מחיר העבד לחמישים שקלים, והגיע עד תשעים ואפילו עד מאה ועשרים שקלים בתקופה הפרסית.

אם משפחת האבות יצאה ממסופוטמיה במאה השמונה עשרה לפנה''ס, היא לקחה איתה לא רק שמות ומנהגים אלא גם את מחיר העבד שהיה מקובל אז בארץ מוצא האבות רק במאה השמונה עשרה לפנה''ס, במשפטי חמורבי (=עמורבי) ובתעודות משפטיות ממארי, היה מחירו של עבד 'עשרים כסף', כמו בספר בראשית.

הרב יואל בן נון ממכללת הרצוג הוסיף על כך הערה (''על אתר'' עמ' 53) שאכן בזמן כתיבת התורה – במחצית השניה של האלף השני לפנה''ס כשהיה מחיר העבד כ- 30 שקלים, אנו מוצאים שכך מחיר העבד והאמה אף בתורה – ''כסף שלושים שקלים'' (שמות כ''א, ל''ב). בדוגמאות נוספות (שם) הוא מראה איך הטענות של ''מבקרי המקרא'' המלומדים לא רק שלא מהוות בעיה כלל, אלא אף טופחות על פניהם כהוכחות מוחצות נגד טיעוניהם: הגמל: גדול הארכיאולוגים של ארץ ישראל לפני שני דורות, ו''פ אולברייט, טען שביות הגמל התחולל רק במאה השתיים עשרה לפנה''ס, ופלישת המדיינים לארץ ישראל בימי גדעון היא הביטוי המובהק לשינוי הגדול באופי הנוודות.

מנוודות חמורים שהייתה צמודה לאזורי הספר, אל שבטי גמלים הנודדים בעומק המדבר ומתפרצים בעצמה רבה משם בשעת כושר לעומק היישוב החקלאי המאורגן: והיה אם זרע ישראל ואלה מדין ועמלק ובני חקדם ועלו עליו. ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ...

ובאו כדי ארבה לרב ולהם ולגמליהם אין מספר... (שופטים ו', ג-ה). מכאן הסיקו אולברייט (בזהירות) ותלמידיו (בוודאות) שהגמלים המופיעים בספר בראשית בתיאור חיי האבות (בראשית כ''ד, י; ל''ב, ח; ל''ז, כה) הם התוצאה של אנכרוניזם, שמצביע על כתיבת הדברים בתקופה מאוחרת.

לדעתם, יש לאחר תיאור זה למאה העשירית לפנה''ס, לימי הממלכה המאוחדת או אפילו מאוחר יותר. להשערתו של אולברייט על ביות המוני של גמלים במאה השתים עשרה לפנה''ס יש תימוכין מקראיים מובהקים:

1. בני ישראל (עשרת האחים) ירדו למצרים לשבור בר ומזון על גבי חמורים (בראשית מ''ב, כו-כז; מ''ג, יח,כד; מ''ד,ג; מ''ה,כג). בפרט מעניין הניסוח: ''...ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו'' (שם מ''ג, יח), אשר מצביע על חשיבותו של החמור בתור אמצעי התחבורה הרגיל והחיוני.

2. בני ישראל (העם) יצאו ממצרים עם חמוריהם. קדושת הבכורות חלה ביציאת מצרים על בכור האדם, על בכור הבהמה הטהורה שהוקדש לקרבן ועל פטר חמור שנפדה בשה (שמות י''ג, ב, יב-טו). ברור, אם כן, שהחמורים היו שותפים פעילים ביציאת מצרים, אך לא סוסים וגמלים.

3. ציון חשוב נמצא בשלל מלחמת מדין (במדבר ל''א), שנזכרו בו צאן ובקר וחמורים (''אחד ושישים אלף'', שם, לד), ולא נזכרו בו גמלים. זאת בניגוד מובהק לאלפי הגמלים של המדיינים בימי גדעון (שופטים ו', ה; ז' יב; ח', כא,כו).

4. מלחמת השבטים ראובן וגד נגד שבטי הגר ('ההגריאים')בימי שאול, שהתנהלה בעומק המדבר ממזרח לגלעד (דה''א ה', ט-י יח-כב), כבר נערכה על בסיס של נוודות גמלים נרחבת, ובשלל נמנו: ''גמליהם חמישי אלף וצאן מאתים וחמישים אלף וחמורים אלפים, ונפש אדם מאה אלף'' (שם ה', כא).

ההשוואה לשל מדין שבספר במדבר מאלפת, וברור שמלחמת מדין בתורה והסיפור עליה קדמו לביות ההמוני של הגמלים בעבר הירדן המזרחי, כלומר, קדמו למאה השתים עשרה לפנה''ס. אבל אולברייט טעה במחשבה שלא קדם לשלב זה ביות מצומצם בעשרות בודדות, לצורכי שיירות המסחר של הסחורות היקרות ביותר.

בתעודה מאללח', מן המאה השבע עשרה לפנה''ס, נזכרה מנת מספוא אחת לגמל. הדרך הראשית מארם נהריים לסוריה ולארץ כנען עברה בחלב (=ארם צובא), כמה עשרות ק''מ ממזרח לאללח', והמאה השבע עשרה לפנה''ס תואמת את זמן האבות. אכן, אולבריייט בסוף ימיו תיקן את דבריו במקצת ובמהדורה העברית של ספרו מתקופת האבן ועד הנצרות, אשר תרגם י''מ גרינץ, נאמר: כללו של דבר, ביותו הממשי של הגמל לא קדם לסוף ימי הברונזה, אעפ''י שביות חלקי וספורדי אפשר שמצוי היה כבר כמה מאות שנים לפני כן (עמ' 96).

אולם חוקרים רבים עדיין מלמדים תאוריה מיושנת כ'נימוק מכריע' ל'איחורו' של ספר בראשית, כביכול. כשם שהראינו את התאריך המאוחר ביותר האפשרי (TERMINUS POST QUEM) למלחמת מדיין שנזכרה בתורה (במדבר ל''א) לפני הביות ההמוני של הגמל, בניגוד למלחמות גדעון ושבטי עבר הירדן מול המדיינים ושבטי הגר בתקופת השופטים, כך צריך להוסיף שהתורה מזכירה במלאכת המשכן (שמות כ''ה-ל) רק 'עצי שיטים' האופיינים לסיני ולנגב, ועם מריעות עזים ועורות תחשים (שמות כ''ה, ה; כ''ו, יד; במדבר ד') אשר חיים באוקיינוס ההודי ובים סוף.

היש ניגוד חריף יותר בין המשכן במדבר לבין ירושלים של ימי המלוכה, שלא נזכרו בה יריעות אוהן ולא כיסוי עורות ושארמונותיה מלאים עצי ארזים וברושים מן הלבנון (מל''א ה'-ז'; ישעיהו ב', יג; ירמיהו כ''ב, ו-ז)?! בירושלים זו של נביאי ומלכים הסתובבו סופרים, מזכירים, רעי המלכים ויועציהם (ישעיהו ג', ג; מיכה ד', ט'; מל''א ד') ונשים מטופחות (ישעיהו ג', טז-כד), ואילו במדבר לא היו תופעות מעין אלה, ואכן לא נזכרו. על כל אלה חל הטיעון היסודי שהבאנו לעיל: הנביאים והסופרים בימי הבית הראשון לא היו 'חוקרי מקרא והיסטוריה', בעלי ידע מקיף על תחשים ועל עצי שיטים במדבר; הם קיבלו זאת במסורה כתובה''.

לשון המקרא – לשון ייחודית

ולסיום, אי אפשר לדלג על המחקר הלשוני הרב והמקיף שנעשה בעשרות השנים האחרונות, החוקר א' הורביץ חקר באופן מקיף את כל ההיבטים המופולוגיים, המילוניים והתחביריים בטקסטים העוסקים בכוהנים שבתורה, והשווה אותם ללשונם של טקסטים העוסקים באותם נושאים בספרים המאוחרים שבמקרא בעיקר יחזקאל, עזרא ודברי הימים, המסקנה הייתה חד משמעית: מבחינה לשונית אלו הם עולמות שונים לגמרי.

הוכחה נוספת שניתן להבחין בה בבירור היא השפעת השפות הארמית והאכדית על הלשון של ספר יחזקאל (מ.גרינברג במבוא לספר יחזקאל) והשפעת הארמית על ספרי שיבת ציון כולם בצורה חד משמעית (א.בנדויד, לשון המקרא ולשון חכמים א' ת''א תשכ''ז) ולעומת זאת לשון התורה נקיה מכל השפעות אלה, והיא העברית המקראית הקדומה שדיברו בה לכל המאוחר בימי בית ראשון, ואף איש לשון לא יכול לפקפק בכך.

במחקר נוסף, מראה ד''ר י. אליצור (''הבור והבאר – ריאליה וארכיאולוגיה והמחקר הלשוני''- ''לשוננו'' נא' תשמ''ז) שבתורה כמעט ואין את המושג בור במשמעות של איסוף מי גשמים ובדרך כלל בור הוא חפירה או בית כלא, ולעומת זאת בנ''ך המשמעות השכיחה של בור הוא מקום לאיסוף מים.

קיצוני יותר הוא המצב באשר ל- באר, בתורה מופיעה המילה עשרים ושמונה פעמים במשמעות של חפירה אל מי תהום, ובנ''ך אפילו לא פעם אחת (מלבד פעמים אחדות שהוא מופיע כמטאפורה למקור נביעת מים – ''באר חפרוה שרים'' וכדו').

משמעות הממצא היא ברורה, התורה נכתבה במציאות שבה חיו בני אדם בחרן ובארץ כנען (מחוץ לחלקים ההרריים שבה) על מי בארות, ואילו ספרי הנביאים והכתובים, נכתבו בזמן שמקור המים העיקרי היה הבור המטוייח ובמילים אחרות התורה מתאימה לאלף השני לפנה''ס, והנ''ך לאלף הראשון.

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה