הרב ארז משה דורון
הגבול הוא השמים
מדוע ציוותה אותנו התורה לשבת בסוכה דווקא בזמן זה, כאשר מזג האוויר הופך סגרירי, ומדוע על הסכך לכסות את רוב קרני האור? הרב ארז משה דורון, במאמר מקיף ועמוק. כל מה שרציתם לדעת על סוכות
- הרב ארז משה דורון
- ז' כסלו התשע"ד
זמן שמחתנו
החורף בפתח, וכבר נזכרים בתחושה המתלווה להתכנסות הביתה, לישיבה מול התנור החם, בין הכתלים המגנים בפני הקור והרטיבות. זהו גם זמנם של יבולים רבים - להיאסף אל מקום שמור ומוגן.
ודווקא כעת מצווה התורה - "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כ"ג מ"ב). דווקא כעת נאמר לנו - "המתינו מעט... אל תיכנסו עוד אל ביתכם, צאו החוצה ובנו שם סוכה ארעית, זמנית, כזו שאינה יכולה לשמש מגן בפני הגשם והצינה".
שם תשבו, תאכלו ותישנו שבעת ימים. שם, דווקא שם, תשמחו בשמחת החג (וכמובא בהלכה: "כמו שהוא דר בביתו כל השנה, כן תהא עתה עיקר דירתו בסוכה, שיכניס לתוכה כליו הנאים ומצעים הנאים, ואוכל ושותה, ולומד ומטייל וישן בסוכה, ואפילו אם מספר עם חבריו - יספר בסוכה"). (קיצור שולחן ערוך סימן קל"ה סעיף א').
לכל אחד משלושת הרגלים, הלא הם החגים המיוחדים לעם ישראל, נתנו חז"ל שם אחר. חג הפסח נקרא "זמן חירותנו", חג השבועות נקרא "זמן מתן תורתנו", וחג הסוכות נקרא "זמן שמחתנו".
במה התייחד חג הסוכות שזכה לתואר "זמן שמחתנו"? הלא גם בשאר החגים קיים הציווי: "ושמחת בחגך" (דברים ט"ז י"ד)? ואם מצד חשיבותו, נראה, לכאורה, שדווקא בחג השבועות, בו קיבלנו את התורה המיוחדת לנו מבורא עולם, דווקא אז היה עלינו לשמוח ביותר.
"וסוכה תהיה לצל יומם"
אלא שפני הדברים כך הם.
בפסח - יצאנו מעבדות מצרים. מהי, למעשה, עבדות?
עבדות אינה כרוכה, בהכרח, בייסורים ובסבל. ייתכן מצב בו יחסו של האדון לעבדו יהיה חיובי ומתחשב, אולם דבר זה אינו מוציאו מגדר עבד. עבד הוא אדם שרצונו משועבד לאחר, שאינו עומד ברשות עצמו. לפי ביאור זה, מובנת יותר הוראתם של חז"ל: "לעולם יראה אדם את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", וכמאמר הגמרא: "אכתי (עדיין) עבדי אחשורוש אנן (אנו)" (מסכת מגילה י"ד).
אף אנו משועבדים, ורק למראית עין נראים כבני חורין. אדונים רבים לנו, השולטים על רצוננו ועושים בנו כטוב בעיניהם, הלא הם קניינינו הגשמיים, הרגלינו, נטיות גופנו, מידותינו, אופיינו, ומעל הכל - אנשים אחרים, שכדי להיות נאהבים על ידם, רצויים או מכובדים, אין אנו מתנהגים כפי שראוי לנו לנהוג.
עבדים אנו משום שפעמים מועטות מאד מתגלה בנו הנחישות לאמר "לא" החלטי להרגל, לנטייה, לתאווה, לזולת... כך אנו מאבדים, לעתים קרובות, את הקשר עם עצמנו באמת, עד שאין אנו יודעים עוד במה מדובר כשמורים לנו "צאו ממצרים", השתחררו מן השעבוד המר לכל אותם אדונים.
ובכן, בפסח, זמן חירותנו, השתחררנו מן התלות המבישה בקניינים, בדעות נפסדות, בהרגלים, ובאנו אל המדבר הגדול והריק. שם, באותו מדבר, בנו אבותינו סוכות, ושם, דווקא שם, ללא משען ומבטח גשמי, זכו לשבת ב"צל האמונה" (כפי שמכנה הזוהר את הסוכה), וחזו בהתגלויות מופלאות ובהנהגה ניסית שלא כדרך הטבע.
כאז כן עתה, מצווה עלינו הבורא בחסדו, לצאת בכל שנה מ"מצרים" הפרטית שלנו, מן ה"מיצר" המשעבד של התלות בקניינים גשמיים, ולשבת בסוכה. דווקא בתקופה שבה הזמן הטבעי גורם התכנסות אל הבית, מורה לנו התורה - צאו! ומבלעדי יציאה כזו - אי אפשר לקבל תורה. אי אפשר לזכות לאותה חירות שביכולתה של התורה להעניק.
זהו עניין התואר המיוחד "זמן שמחתנו", הניתן על ידי חז"ל לסוכות דווקא. גם לעבד יש שמחות קטנות, אך רק מצב בו נמצאים הכרתו ומעשיו של האדם ב"סוכה", משוחררים מתלות באדונים עריצים, הוא המצב שמעורר שמחה אמיתית. כשם שהסוכה ארעית, כך ארעיים גם כל חיינו, ואין מקומנו הקבוע בעולם הזה.
ידיעה זו לבדה היא היא המשחררת אותנו מן ה"שמחות" וה"מצוקות" הקטנות של חיינו הגשמיים, ומרימה אותנו אל על, לחדווה אחרת, ל"סוכה תהיה לצל יומם מחורב, ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" (ישעיהו ד' ו').
כך כותב בעניין זה רבי נתן (ליקוטי הלכות סוכה ו' סעיף ז'): "ועל כן, סוכה מרמז על חידוש העולם (לעתיד לבוא), כמובא בספרים שסוכה מרמז על עלמא דאתי (העולם הבא), כי עולם הבא מכונה בשם סוכה, כמו שכתוב "וסוכה תהיה לצל יומם". על כן אמרה התורה: 'צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי', לרמוז על חידוש העולם, שאין קביעות לעולם הזה, רק ה' יתברך חידש את עולמו (דהיינו, בראו יש מאין), ועתיד לחדש עולמו (דהיינו, להפכו לעולם שונה לחלוטין, זך, מדומם ונצחי)".
עוד הוא מוסיף וכותב (ליקוטי הלכות, חזקת קרקעות ג' סעיף ט'): "הן בחינת סוכה, שאז עיקר השמחה בחינת 'זמן שמחתנו', כי סוכה היא בחינת עולם הבא, כמו שכתוב 'וסוכה תהיה לצל יומם', שזה נאמר על עלמא דאתי (על העולם הבא)... היינו, שבאלו הימים, אחרי ראש השנה ויום הכפורים, אנו זוכים לישב בסוכה ולשמוח בתכלית השמחה, כי אנו זוכים עכשיו להמשיך בחינת עולם הבא, שהוא בחינת סוכה בעולם הזה. זהו עיקר השמחה, כשזוכים להמשיך (את) העולם הבא (ולטעום משהו מ"טעמו" גם) בעולם הזה. על כן אז הוא זמן שמחתנו, כי זה עיקר השמחה, כשמרגישין העולם הבא – כבר עכשיו".
מחיצות הנפש
אמנם, כדי לחוש את אותה שמחה עליונה, צריך "הכלי" אותו אנו מצווים כעת לבנות, דהיינו הסוכה, להיות שלם ומתוקן כראוי, כי אם אין הסוכה נבנית כהלכתה, אין כח באורות הרוחניים הללו להאיר בנפש היושב בצילה.
"בעניין דפנות הסוכה, יש הרבה חלוקי דינים ואין הכל בקיאין...", כותבת ההלכה (קצור שולחן ערוך סימן קל"ד, סעיף ב'). "על כן, צריכין לעשות דפנות שלמות וחזקות, שלא יהא הרוח מניע אותן". בעניין הסכך היא מורה (שם סעיף ה') "צריך להניח סכך, עד שתהא צלתה מרובה מחמתה, (דהיינו שהסכך יטיל על קרקע הסוכה צל יותר מאשר תאיר מבעדו השמש), שאם הייתה חמתה מרובה מצלתה, פסולה מן התורה. לכן צריכין להזהר להניח כל כך, שאפילו כשיתייבש תהא צלתה מרובה".
כדי להיות שרוי תחת צל ו"השראת" העולם הבא המרומז במצוות סוכה, כדי לרומם את מצב התודעה והתפישה, ולו למשך שבוע אחד בשנה, למקום אחר וגבוה יותר, צריך, ראשית כל, לבנות מחיצות.
דפנות הסוכה - המחיצות המפרידות בינינו לבין העולם, צריכות להיות "שלמות וחזקות, שלא יהא הרוח מניע אותן".
אדם שסובל מ"עודף פתיחות", שאין לו גבולות ומחיצות, שרוצה לגעת בכל ושהכל יגע בו - אין לו "דפנות" כלל, והוא משולל אפשרות להתוודע לאור הרוחני האמיתי. אך, גם אדם שיש גבולות לחייו, שלא הכל מתיר לעצמו, עדיין אין בכך די, שכן "רוחות" רבות נושבות בעולם, רוחות תאווה ואנוכיות, כפירה ובלבול. כולן חפצות לטלטל איתן את האדם, להסעיר את נפשו כרוח סערה, ולבסוף להשליכו ככלי אין חפץ בו אל תהום הריקנות.
על כן, נחוץ והכרחי, לשמור את נפשו וכל אשר לו, להציב בפני העולם מחיצות, שלא יתנו לכל דבר הבא מן החוץ להיכנס אל הנפש ולטלטלה. מחיצות אלו צריכות להיות "שלמות וחזקות, שלא יהא הרוח מניע אותן".
מחיצה - מפרירה תמיד בין מה שבפנים לבין מה שבחוץ.
בפנים, היינו מה שיהודי מורשה להיחשף לו - הן המצווה וההיתר. בחוץ, מה שהוא מצווה - לשמירתן, להתרחק ולהסתייג ממנו - הוא האסור.
בפנים - מצווה, בחוץ – עבירה, ומחיצה חזקה צריכה להפריד ביניהן. "כי דפנות מחיצת הסוכה מורה על גבול הקדושה, ולשם צריך להכניס כל כלי תשמישו ואכילתו ושתייתו ושנתו וכל שאר צרכיו, כולם צריכים להיות בתוך הסוכה דווקא, דהיינו בתוך גבול הקדושה, ולא יצאו מגבול הקדושה ולחוץ, היינו בחינת חוץ לסוכה. "אבל אין לה שיעור למעלה (דהיינו, שיכולה להתפשט לרוחב כמה שנרצה), כי אדרבה, כל מה שמתרחבת יותר, כדי להרחיב גבול הקדושה, מה טוב". (ליקוטי הלכות, סוכה א', סעיף א').
על כן, מהווה מצוות הסוכה דווקא שמירה גדולה על האדם ועל כל אשר לו, הן בעולם הזה והן בעולם הבא, כי האוסף דעתו וקנייניו אל תוך גבול הקדושה - משאיר, ממילא, את האויב והאורב - בחוץ.
"ובזאת הסוכה הקדושה אנו יושבין, והסוכה מגנת עלינו ושומרת אותנו מכל השונאים והרודפים הרוצים להרחיק אותנו חס ושלום (מן הקדושה), כי על ידי כח הסוכה אנו בטוחים בה' יתברך, שנהיה סמוכים ודבקים בו יתברך תמיד לעולם ועד, ואין שום דבר שירחיקנו ממנו יתברך" (ליקוטי הלכות, יורה-דעה, הלכות ספר תורה ב' סעיף ח').
גבול לשמים
מחיצות הסוכה מלמדות על יחסינו כלפי העולם הזה לגבולות, ואילו הסכך מלמד על יחסינו כלפי העולם הרוחני - העולם הבא. יחס זה מרומז, כאמור, במילים: "צריך להניח סכך, עד שתהא צלתה מרובה מחמתה".
גם כלפי מעלה אין אנו "מתפרצים". גם שם מסוכן שיהיה הכל "פתוח". מתוך ענווה, והכרת מוגבלותנו, אנו מצמצמים גם את האור הבא מן השחקים. רוצים באור השמש, אך במידה. מרשים לה רק להסתנן בקווים דקים מבעד לצל הסכך. "צלתה מרובה מחמתה" - יותר צל מאשר אור, יותר גבול מאשר התגלות. גם בזה אנו בונים כלים מדויקים ומתאימים להכיל את השפע האלוקי.
"כי הסוכה היא צלתה מרובה מחמתה, שזהו בחינת צמצום המוחין (הדעת) שהם בחינת "חמה", וזהו עיקר תיקון הקדושה לעשות צמצום אל ריבוי האור, כי "ריבוי השמן גורם כיבוי הנר", ועיקר השבירה (דהיינו, נפילת מצב העולמות למקום ירוד ונמוך בו אנו נמצאים), הייתה על ידי ריבוי האור (כמובא בקבלה, שלא היו די כלים בתחילת הבריאה להכיל את האור האלוקי הגדול, ולכן, כביכול, "נשברו" העולמות ונפלו ממעלתם). על כן, עיקר תיקון הקדושה על ידי הצמצום, וזה בחינת התיקון של כל המצוות לעשות צמצום וכלי אל האור, וכל אחד ואחד כפי אשר זכה לעשות מצוות בזה העולם, כן נעשין מהם לבושין, שהם צמצומים וכלים, אשר בהם יזכה לקבל האור הגנוז והצפון (לעתיד לבוא), שאי אפשר לקבלו כי אם על ידי כלים...
...וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ש"לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה".
"חמה", זה בחינת אור השכל (האלוקי), שהיה גנוז וצפון עד אז, ועל ידי ריבוי האור (הדעת הרוחנית) שיתגלה אז - צדיקין מתרפאין ורשעים נידונין, כי הצדיקים יתענגו מזה ויקבלו חיות ורפואה מזה, כי בשביל זה יגעו וטרחו כל ימיהם בעבודת ה', היינו כי על ידי המצוות שעשו והכינו בעולם הזה. על ידי זה זכו לעשות כלים ולבושין, ועתה זוכין לקבל בתוך אלו הכלים והלבושין את האור הגדול.
...אבל "רשעים נידונין בה", כי הם "נכווים" על ידי האור הגדול, מאחר שאין להם כלים במה לקבלו, מחמת שלא עשו מצוות בעולם הזה" (ליקוטי הלכות סוכה ג' סעיף ו').
במופלא ממך אל תדרוש
לרוחב הסוכה, כפי שציינו, אין גבול, רק שיהיה האדם מוקף מחיצה, אך לגובה - יש, וכמו שאמרו חז"ל "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה (בערך שנים עשר מטר) - פסולה".
וטעמם: "למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת ארעי, אלא דירת קבע (מפאת הגובה הרב), ואנן סוכה דירת ארעי בעינן" (ואנו מעוניינים דווקא בדירת ארעי - שזה עיקר ענינה ומצוותה של הסוכה). טעם נוסף נתנו לדבר: "למעלה מעשרים אמה - לא שלטא ביה עינא". כלומר, שלמעלה מעשרים אמה אין עינו של היושב בסוכה "שולטת", דהיינו, מבחינה בלי מאמץ בסכך, ואנו חפצים שהסכך יהיה ניכר ונראה לעין.
האיסור להגביה את הסוכה למעלה מעשרים אמה, מרמז על האיסור לחקור ולהתעמק במה שאינו נתפש עבורי, דהיינו שעדיין הוא "גדול עלי" ואיני מסוגל לקלטו ולהבינו.
והוא מבאר (ליקוטי הלכות סוכה א' הלכה ב'): "ולמעלה מאלו העשרים אמה - לא "שלטא ביה עינא" (לא שולטת "עין השכל" והתבונה), ואסור לכנוס לפנים ממחיצתו להסתכל לשם, ועל כן אסור להגביה הסכך יותר למעלה מעשרים אמה כי "במופלא ממך אל תדרוש" (מסכת חגיגה י"ג).
כי אי אפשר להסתכל כי אם בשכל המקיף הסמוך אליו, ומי שנכנס לפנים ממחיצתו הוא יוצא מגבול הקדושה. על כן, הסוכה פסולה לגמרי אם היא גבוהה למעלה מעשרים. זה שאמרו רבותינו ז"ל: "למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת ארעי אלא דירת קבע, ואנן סוכה דירת ארעי בעינן", כי הסוכה, צריכה להיות דווקא דירת ארעי, דהיינו, שלא יטעה חס ושלום, שכבר זכה לשלמות הדעת, מאחר שזכה לאיזה השגה (והבנה רוחנית), כי "גבוה מעל גבוה שומר" (קהלת ה' ז'), ו"לגדולתו אין חקר". על כן, אסור לקבוע דירתו בסוכה זו, כי אם שתהיה דירת ארעי לפי שעה (דהיינו), להשתדל ולטרוח בעבודת ה' לזכות להשגה אחרת, ו"לצאת מסוכה לסוכה" - כי "תכלית הידיעה שלא נדע" (שהדעת הרוחנית שהאדם קונה אסור לו "להיתקע" בה, אלא לדעת שעדיין יש עוד הרבה להשיג, להבין ולהתעלות, עד שיחוש שאינו יודע כלום, ואז יתעורר ביתר שאת ללמוד ולהשיג יותר). מי שאוחז בבחינת התכלית הזאת, אזי "סוכתו", דהיינו השגתו, היא בבחינת דירת ארעי תמיד, כי מתייגע תמיד להשיג יותר, ובזה תלוי שאינו הורס (את גבולותיו) לעלות אל ה', להיכנס לפנים ממחיצתו, מאחר ששפל בדעתו ואוחז בבחינת התכלית שאינו יודע כלום. איך יבוא להסתכל עוד יותר למעלה ממנו? רק מייגע להשיג (השכל) הסמוך (והשייך) אליו, ובזה תלוי קיום דעתו, כי זה עיקר התכלית, וזוכה להשיג תמיד השגות חדשות.
אבל, מי שרוצה להסתכל למעלה ממחיצתו, מחמת שסובר שהוא יודע כבר השגתו יתברך, שמתפאר שמותר להכנס לפנים, בוודאי דירתו "דירת קבע", כי אינו מתייגע לצאת מסוכה לסוכה, ואזי הוא קלקול הדעת לגמרי, כי מי שסובר שהוא יודע משהו בהשגתו יתברך אינו יודע כלל, ועל ידי כניסתו לפנים ממחיצתו הורס דעתו לגמרי, כי יוצא חוץ מגבול הקדושה, ועל כן סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים פסולה, מחמת שעושה דירתו דירת קבע".
כל הלכות הסוכה, אם כן, עוסקות בעניין הגבולות כלפי העולם, כלפי "השמים", וכלפי מה שלמעלה מתפישתי. והנה, דווקא הענו, השפל בדעתו והמוכן להגביל את עצמו, בונה כלי לאור הלא מוגבל והאין סופי של ה'. לעומתו, החפץ להרוס את גבולותיו בגאוותו, ו"לתפוש" בדעתו את האין סוף, "הורס" את כליו, ונמצא ריק וחסר מכל אור.
בתוך הגבול - מאיר האין גבול. החפץ באין גבול "בלי כלים", מוטל דווקא הוא בשביו המר של הגבול.
נטילת לולב
שדה הנשמות
כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ה סעיף א'): "דע, כי יש שדה, ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונאים מאד, וגודל יקר יופי השדה וגידוליו אי אפשר לספר, אשרי עין ראתה זאת, ואילנות ועשבים הם בחינת נשמות קדושות הגדלים שם" (כמובא בתיקוני הזוהר י"ב כ"ח).
מבין כל הנבראים מכונות הנשמות דווקא "צמחים". אמנם, יסוד האדם מן העפר, אך זה בעיקר במה שנוגע לגופו (שעל הגוף הלא נאמר "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"), אבל במה שנוגע לנשמה, דווקא יסוד הצומח הוא השולט בה. עפר הוא דומם, ומורה על העדר השתנות. הצומח, לעומתו, מלמד על שינוי, שזוהי מהות הנשמה. עולם הצומח הוא מן השינויים המרהיבים והמדהימים ביותר בבריאה כולה. מזרע קטן ואטום מתגלים כוחות נעלמים. הוא יונק מים ומזון באמצעות שורשיו, מוציא גבעול ירוק אל השמש, מרים עלים אל השמים, גדל לעץ או פרח, מגלה צבעים וריחות, ונושא פירות בהם הוא מחייה ומיטיב לזולתו.
כל הרבגוניות המדהימה הזו נמצאת גם בנשמת האדם. גם לה יש שורשים. גם היא זקוקה למים ומזון שיגדלו אותה. אם תטופל כראוי, תתנשא אל השמים אף היא בחיות צבעונית ופורחת, עד שתזכה, מפירותיה, להעניק ולתרום לזולת ולעולם כולו.
עניינו של האדם - שינוי, התפתחות וצמיחה. אולם, בהשתנות טבע "אדמת הנפשות" יצמיח כל מקום וכל מצב נשמות אחרות לגמרי - אלו עצים ואלו עשבים, אלו קשים לגדול ואלו קלים וענייניהם רבים...
מתוך עולם הצומח, מצביע הקדוש ברוך הוא בתורתו על ארבעה מינים, המייצגים ארבעה מצבים בנשמות ישראל.
אתרוג - יש בו טעם וריח, מייצג את הצדיקים הגמורים.
לולב - שיש בו טעם ולא ריח, מייצג את העוסקים בתורה אך לא במצוות.
הדס שיש בו ריח ולא טעם, מייצג את העוסקים במצוות אך לא בתורה.
וערבה - שאין בה לא ריח ולא טעם, מייצגת את הרשעים, הריקים מטוב מכל וכל.
דווקא עתה, בחג הסוכות, לאחר יום הדין של ראש השנה ויום החסד של יום הכיפורים, לאחר העבודה הרוחנית של תחילת השנה, שיש בה היטהרות וזיכוך לקראת השנה כולה, הגיע הזמן "לאחד" ולחבר יחדיו את כל נשמות ישראל.
אתרוג, לולב, הדס וערבה - ניטלים יחדיו, ובשמחה, להורות כי ראש לכל, ועל מנת לשמוח אנו זקוקים לאחדות. אחדות שלא מתבוננת במעלת האדם או במצבו, אחדות של כל החלקים וכל המצבים שאי מי מנשמות ישראל עשוי להיקלע אליהם.
לגעת בשורש
כאן חשוב לציין, שמצוות נטילת לולב (כמו כל המצוות כולן), אינה רק סמל. בקיום המצוות אנו פועלים פעולה ממשית במציאות, ואלו אינן רק תזכורות למסר אישי או לאומי כזה או אחר.
בעולם הגשמי - מפוררים ומנותקים הנבראים זה מזה. אבן היא אבן, עץ הוא עץ ואדם הוא אדם. הקשרים ויחסי הגומלין שביניהם - מוגבלים, ולרוב בלתי נראים לעין. בעולם הרוחני, לעומת זאת, כל הנבראים קשורים ומחוברים. גם כאלו שבגשמיות נראים כמנותקים לגמרי. גרגיר חול בקרקעית האוקיינוס, הכוכבים הנעים במסילותם, עץ מלבלב בארץ מרחקים, פרפר מרחף לפי תומו, והאדם - כולם, אחוזים ונוגעים זה בזה בחוטים נעלמים, משפיעים ומושפעים.
מבאר הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) בספרו "דרך ה"', שישנן שתי סוגי השפעות: השפעה טבעית - שהיא מערכת הקשרים הטבעית שבין היצורים כולם, הפועלת ומונעת על פי חוקים קבועים, חוקי טבע שחקק בה הבורא. והשפעה בחירית - שהיא יכולתו של כל יהודי ויהודי להשפיע (אפילו בניגוד לחוקי הטבע) על הבריאה כולה.
משאנו נוטלים בידינו אתרוג אחד, שלשה בדי הדסים, לולב אחד ושני בדי ערבה, אין אנו עוסקים במעשה סמלי, אנו נוגעים כעת, על פי צו הבורא, ב"חומרים" מסוימים בבריאתו. ב"הפעלתם" באופן מסוים ובזמן המיועד לכך בלבד, אנו "נוגעים" ומשפיעים על שורשם - על אותו כח השולט על עולם הצומח, וכך, באמצעות מצוותנו, אנו חוזרים וגורמים להשפעה חוזרת על כח הצומח בשרשו העליון.
תתחבר!
עתה, בצו הבורא, אנו נעשים שותפים לו בקריאתו וברמזיו, אותם הוא שולח תדיר אל לב בניו. כותב רבי נחמן (שיחות הר"ן נ"ב): "מכל הדברים צועק כבוד השם יתברך, כי מלוא כל הארץ כבודו... כי כבודו צועק תמיד וקורא ומרמז לאדם שיתקרב אליו יתברך, והוא יקרב אותו ברחמים, באהבה ובחיבה גדולה".
ומהי קריאתנו בנענוע הלולב?
תתחבר! גם לך יש קשר לקדושה ולעם ישראל! גם אתה יכול להיות צמוד ל"אתרוג" ולהיכלל עם הצדיקים. כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות, בציעת הפת ו', סעיף ק"א): "וזה בחינת הארבעה מינים שנוטלים בידיים בסוכות ומנענעים בהם לכל צד, שכל זה הוא בחינת הרמזים... והעיקר מרמזין לכל אחד שלא יתייאש, רק ישתדל להיות נכלל בתוך הקיבוץ הקדוש (של ישראל) ששואבין ממימי הדעת, ממעייני הישועה"
"תתעורר"
אך קריאתנו אינה רק "תתחבר!", שכן מלבד חיבור ארבעת המינים אנו מנענעים אותם לארבע רוחות השמים, וכן למעלה ולמטה, כלשון חז"ל (מסכת סוכה ל"ז) "מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו".
כאן, מצטרפת קריאה אחרת והיא: "מי שלא תהיה, היכן שלא תהיה, לאיזה צד ורוח מרוחות העולם שהושלכת ונפלת - אל תתייאש!". "ארבע רוחות השמים - שלו! שמים וארץ - שלו". הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום, ואפשר לחזור ולהתקרב אליו בכל מצב, כלשון רבי נתן (ליקוטי הלכות, שבת ז', סעיף נ"ז): "וזה בחינת הנענועים, ובכל צד מוליך מכנגד ליבו ומחזירו, זה בחינת "רצוא ושוב" (תנועת הריצה - התקדמות ועלייה, והשיבה - נסיגה והתרחקות), והוא מוליך ומביא מעלה ומוריד. זה בחינת הבקיאות הנ"ל (שאדם צריך להיות "בקי" בכל המצבים, ומכל ההתנסויות, חשוכות או מאירות, לבקש ולמצוא את קרבת ה'), בחינת "אם אסק שמים - שם אתה, ואציעה שאול הינך", להורות שה' יתברך נמצא, מנחה, ומסייע ביד כל אדם גם אם מקומו, פיזית או נפשית, ב"סוף-העולם" ממש.
"וזה בחינת הנענועים, בחינת "הקיצו ורננו שוכני עפר, כמו שמנערין אחד משנתו, מעוררין ומנענענין אותו כדי שיקיץ, ועל זה מרמזין הנענועים, כי מנערין ומנענעין כל השוכני עפר, שיקיצו משנתם (הרוחנית) ויעמדו לעבודתו יתברך, ואל יתייאשו כלל, כי עדיין ה' עימם, "כי מלוא כל הארץ כבודו".
קריאה זו, כמובן, באה דווקא מתוך שמחה ולא כתוכחה, כי רק במצב של "זמן שמחתנו" ניתן ואפשר לקרוא ולעורר את עצמנו ואת זולתנו לחיים ולתיקון רוחני.
הבה ננצל ימים נפלאים ונשגבים אלו, לחוש מאוחדים ומאוגדים, כאחים לאב אחד, ונזכה להתרוממות רוחנית וקרבה לה'.