דקלה יוספסברג

אני (לא) אהיה כמו אמא שלי

במידה ונחדל לשפוט את ההורים ונחזור "הביתה", להיות ילדים, הרואים אותם כ"מלכים", יחול השינוי מידית גם בחינוך הילדים. כיצד?

| א' חשון התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

חי'ה, בחורה שקטה במיוחד, שישבה באופן קבוע בכסא הצמוד אליי ודיברה בקול שקט, שכמעט ולא נשמע, רצתה להעלות בעיה עם כל הילדים. בעיה קבוצתית. "הילדים שלי רבים המון. צורחים ומרביצים... אני מרגישה בבית כמו בבית משוגעים". "ובחוץ?" שאלתי. "בחוץ הם ילדים נהדרים. אף אחד לא יודע מה קורה בבית.

"איך את מרגישה עם זה שהם בחוץ מלאכים ובבית "מלאכי חבלה"...?

"אני מרגישה" סיפרה חיה, אחרי "חפירה", "שאני לא מסוגלת להשתלט עליהם... אני פשוט לא יודעת לחנך אותם. לא יודעת להיות אמא..."

"כשהייתי קטנה גדלתי בבית של 11 אחים ואחיות. באיזשהוא שלב אמא שלי קרסה והתמוטטה מעומס עבודה ומתח נפשי וכמעט שלא תיפקדה. אנחנו, הילדים, לקחנו פיקוד ועשינו הכל בבית... כביסות, נקיונות, בישולים, טיפול באחים הקטנים... אני מרגישה שלא קיבלתי מאמא שלי חום ואהבה, לא הייתה לי "דמות אם" כמו שצריך ... תמיד הבטחתי לעצמי שלא אהיה כמו אמא שלי והנה, אני נמצאית שם ובגדול, גם אני, בדיוק כמו אמא שלי לא יודעת להיות אמא..."

"אז מה אפשר לעשות עכשיו?" שאלתי, "אמא שלך "קילקלה" אותך ועכשיו הכל אבוד... אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה... כנראה שתאלצי להמשיך ולהיות אמא "גרועה" כמו אמא שלך...".  

 

כיבוד הורים

מצוות כיבוד הורים, מהמצוות החשובות ביותר בעם ישראל, מאפשרת את המשכיות העם והעברת לפיד האמונה והמסורה מאב לבן, החל מיציאת מצרים ועד היום. מצווה זו מהווה שורש ובסיס לקיומו של עם ישראל. "בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמותם, שלא שינו את לשונם, שלא שינו את לבושם" (מדרש רבה במדבר, פרשה כ, פסקה כב) ", או במילים אחרות, עם ישראל נגאל ממצרים ובכל דור ודור, בזכות ההליכה הברורה אחרי ההורים - בזכות מצוות כיבוד הורים!

 

אבל מהו כיבוד הורים?

כיבוד הורים אמיתי, אינו, כפי שרובינו נוהגים לחשוב, צרוף של מעשים או דיבורים טכניים שעלי לעשות עבור הוריי; לדבר אליהם יפה, לבקר אותם, לסעוד אותם כשיזקינו וכו', אלא הוא העמדה הנפשית ממנה אני פועלת מולם.

במידה ואני מתנשאת על הוריי ושופטת אותם, את אורח חייהם, השקפת עולמם או התנהגותם – לא כיבדתי, כפי שמסביר ספר החרדים: "... ואם הכבוד בדברים או במעשים בלבד ולא בלב, הרי משוה אותם לו שהם נבזים ומאוסים כמוהו, רק מכבד אותם בפה מפני שהשם ציווה..." כי כיבוד הורים שווה בכל דבר ועניין לכיבוד השם בכבודו ובעצמו, מתוקף היות הוריי שותפיו של הקדוש ברוך הוא "שלושה שותפין יש באדם - הקב"ה ואביו ואמו" (נדה, לא, ע"א)

לכבד הורים, אם כן, פירושו להיות בעמדה נפשית לא שופטת ולא מתנשאת אלא בתחושה פנימית של "אני למטה" ו"הם למעלה", אני הקטנה והם הגדולים (וכן, זה נכון לכל ההורים, גם לשלי!).

שואל המדרש על יוסף הצדיק שבא להקביל את פניו של יעקב אבינו כשירד מצרימה, איך יתכן, שמלך גדול כיוסף יוצא לקראת אביו הזקן... "אלא ללמדך" עונה המדרש, "שאביו של אדם כמלכו" או כפי שממשיך ספר החרדים: "שידמה בליבו שהם גדולים ונכבדי ארץ, שזהו עיקר כבודם ומתוך כך ודאי יכבדם בדיבור ובמעשה" (פרק ט', עמ' קג)

ההורים, מנקודת המבט שלי, כילדה, הם כמו אדמו"ר נשגב וחשוב. אין לי את היכולת או הזכות לשפוט אותם ואסור לי לנסות, במחשבה, דיבור או מעשה, לחנך או לשנות אותם אלא לראות אותם כמלך ומלכה, כערך מוחלט.

-

לא רק בתחום הכלל עוברת מצווה זו כ"בריח התיכון" הלאומי. גם בתוככי האדם הפרטי, מאפשרת לנו מצוות כיבוד הורים, את "גאולתינו" כאנשים ענווים, מתוקנים ומאוזנים, ובעלי תחושה חזקה של ערך עצמי.

במידה ואנחנו מכבדים את הורינו, ממקמים את עצמינו במקומינו הטבעי, ונושאים אליהם עיניים "מלמטה", באופן טבעי וישיר אנחנו גם מכבדים את עצמינו, אוהבים ושמחים עם מי שאנחנו, כי אם אנחנו חושבים, חלילה, ש"בית הייצור" ממנו יצאנו ובו גדלנו, קרי הורינו, בעייתי, מקולקל, נחות או פשוט, באופן טבעי, נחשוב גם על עצמינו שאנחנו בעייתיים, נחותים ופשוטים. לא כן אם נכבד את הורינו, ונמקם את עצמינו במקום לא שופט, "מלמטה", ייראו לעיננו הדברים אחרת לגמריי, נראה גם את עצמינו כמכובדים, טובים ואהובים. קניין השלווה הפנימית, האהבה והערכה העצמית שכולנו מחפשים אחריהם בכל פינה, ראשיתו במצוות כיבוד הורים.

 

אני לא אהיה כמו אמא שלי

נשים רבות יגידו, כמו חי'ה, מתחילת המאמר, שהן "נשבעו" ביקר להן, עוד לפני שהתחתנו שהן לא יחזרו על השגיאות של ההורים... ואז מה קורה?

כמעט כולנו נעיד שאנחנו מגיעות לאותן התנהגויות! איך ייתכן? הבטחנו לעצמינו חזור והבטח שנתנהג אחרת... אלא שעצם ההכרזה הפנימית הזו והלחץ השיפוטי שמא "נחזור על טעויות ההורים" "מזמין" את אותה התנהגות...

בחוג שסיימתי לא מכבר העלתה לאה, (שם בדוי לסיפור אמיתי בפרטים מטושטשים) בעיה עם בתה הקטנה שבוכה בהיסטריה עד שהיא נחנקת ומפסיקה לנשום מה שמאוד מפחיד אותה. גם בתחילת החוג העלתה לאה בעיה עם בנה הבכור שמפחיד אותה כי הוא מסרב לאכול... שאלתי אותה האם היא מבינה שיש קשר בין שני המקרים "האם יש לך איזשהוא עניין אישי עם פחד מבעיות בריאותיות". לאה סיפרה שסבתא שלה עלתה מצפון אפריקה עם אמה ושלושת אחיה. כשחלתה האחות הקטנה, בת השלוש לקחה אותה הסבתא לבית החולים והרופא הודיע לה שהגיעה יום אחד מאוחר מדיי... ואכן אותה אחות נפטרה והסבתא נשארה באבלות כל ימיה... "גדלתי עם אמא שפחדה מכל דבר בריאותי קטנטן... עד היום, אני בקושי מספרת לה כשאחד הילדים מרגיש לא טוב כי היא נלחצת ומאיצה בי לרוץ מיד לחדר מיון... תמיד אמרתי לעצמי שאני לא אהיה פחדנית-היסטרית כמו אמא שלי..."

"והנה, הפלא ופלא, את נמצאית באותו מקום... כל-כך "החזקת" חזק את הפחד ופחדת להיות פחדנית - שהילדים, באופן לא מודע, זיהו את נקודת החולשה הזו שלך והצליחו להפעיל אותך היטב... לגרום לך להיות אמא פחדנית!

איך יוצאים מזה? מפסיקים לשפוט את אמא!

כרגע את שופטת אותה על הדרך הפחדנית והמוטעית שלה לגדל ילדים... אבל אם תכבדי ותגיעי ממקום לא מתנשא אלא "מלמטה", ולא תנסי להיות "אמא טובה יותר ממנה", לא תפחדי לפחד...

בשבוע שלאחר מכן סיפרה לאה בהתרגשות שהשבוע בחרה לראות את אמא שלה באור חדש ולא חששה להיות פחדנית ממש כמוה... נחשו מה קרה עם הילדים? הבן הבכור אכל באותו שבוע כמה פעמים, מה שלא קרה מתחילת החוג, והבת הקטנה שבוכה ונחנקת אמנם בכתה אבל לא עד כדי היסטריה שבה היא מפחדת שתיחנק...

 

לא לשפוט

לפני כשנה סיימתי חוג הורים מרתק לקבוצת נשים בוכריות ורוסיות, שמצוות כיבוד הורים, באופן מפעים, הייתה נר לרגלם. כולן ידעו לספר על כך שאמא ואבא היו עבורם "אלוקים" ושמבט קצר מאבא, על מעשה לא ראוי, הספיק "להעמיד אותן במקום" ולהתיישר. אחת הנשים סיפרה שעד שעלתה לארץ מבוכרה מעולם לא עלה בדעתה לומר "לא" להוריה או לחלוק על שיקול דעתם, אבל כשעלתה בגיל 12 לארץ, "הצלחנו" כאן "לקלקל אותה"... מבלי שאיש שוחח איתה על הנושא, החלה לחשוב על כך שהוריה טועים או לא מספיק מבינים/מתקדמים וכו'... השיח החברתי האופנתי והעכשווי היום, לצערינו, נוטה לשפוט לחומרה את ההורים ולחשוב שאנחנו טובים יותר, מבינים יותר, חכמים יותר...

ובאמת – מי שמנו לשופטות? כיצד אנחנו בטוחות כל כך שאנחנו טובות יותר? הרי כולנו נודה שהביטחון בסמכות ההורית של הורינו היה לעין שיעור חזק משלנו, כולנו נודה שהילדים שלנו מפונקים ומעיזים הרבה יותר משהיינו אנחנו מול הורינו... כשדיון במפגש על כיבוד הורים "מתלהט" כי נשים טוענות ש"ההורים שלי באמת לא היו בסדר", או ש"אצלי זה מקרה חריג"... אני עוצרת את הדיון "אני מתכוונת להיות פה, בע"ה, עוד עשר או חמש עשרה שנה, ולהעביר שיעור כיבוד הורים כזה לבנות שלכן... מה לדעתכן הן יגידו עליכן כאימהות?... ", מיד משתתקים קולות השיפוט וכולן יורדות "מהאולימפוס"...

"אל תדון אדם עד שתגיע למקומו" היא מצווה שכוללת גם את ההורים שלנו...  

-

חזרתי לחי'ה מתחילת המאמר.

חי'ה נראתה נסערת במיוחד. ולקחה על עצמה לחשוב אחרת על כל הילדות שלה(!). אם חי'ה לא תשפוט את אמא שלה ותבין שעשתה ככל יכולתה בנסיבות חייה, יתאפשר לה להתחיל שינוי. מאורעות ילדותה יהוו רק "פלטפורמה" ממנה תוכל לבחור להיות קורבן של מציאות או לחזק את הכבוד להוריה ומכאן את מידת הענווה והאמונה בהשגחה פרטית.

לא תאמינו, גם אני בקושי האמנתי, למפגש הבא נכנסה חי'ה, התיישבה... על הספה ממול והייתה נראית ממש בן אדם אחר. הקול שלה התחזק, תנועות הגוף נראו בטוחות יותר... "אחרי המפגש הקודם, לא הצלחתי להירדם כל הלילה... הבנתי שעד היום ראיתי את העבר במבט צר, אנוכי ולא מכבד. כל השבוע ניסיתי לראות אחרת את הדברים. להיות במבט "למטה" מול אמא שלי, עם כל מה שקרה".

באותו שבוע הילדים של חי'ה כמעט לא רבו ושקט חדש נכנס הביתה, השקט שמגיע כשאנחנו "חוזרים הביתה", למקומנו הטבעי. כשחיה "שיחררה" את ה"אני לא אהיה כמו אמא שלי" ובחרה לכבד את מקומה, באופן בלתי מודע כיבדה גם את עצמה כאמא. כשהיא הבינה שאמא שלה הייתה האמא הכי מדוייקת עבורה, הורידה את השיפוט גם מעצמה וחשבה שגם היא בעצם "יודעת להיות אמא".

בשבוע שאחר כך חיכיתי לראות שוב את חי'ה ולהתפעל מהשינוי המדהים אבל חי'ה לא הגיעה. כמה ימים קודם אבא שלה נפטר... התקשרתי לנחם אותה. "לפני כמה שנים חלה אבי והחלים, ועכשיו חלה שוב ונפטר במהירות. אני מרגישה שהוא ממש חיכה לי כדי שאזכה, ולו לשבועיים, לכבד אותו באמת" אמרה והשאירה אותי דומעת...

-

חג הפסח הוא חג האמונה "נשען" כולו על מצוות כיבוד הורים ומתאפשר בזכותה. מטרתו של ליל הסדר, בו נספר ביציאת מצרים, הוא "לקחת" מהורינו את לפיד האמונה ולהעביר אותו הלאה לילדינו. "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה'" (שמות, י', ב'). האם נזכה לקבלו ולהנחיל אותו לילדינו אם לא נחזור לשאת עיניים אל הורינו?

במידה ונחדל לשפוט את ההורים ונחזור "הביתה", להיות ילדים, הרואים אותם כ"מלכים", יחול השינוי מיידית גם בחינוך הילדים. לכבד את ההורים ולהיות "מלמטה" ייתן לנו "גב" חזק של שייכות להורינו, דרך שלשלת הדורות, עד אברהם אבינו, אדם ראשון ולקדוש-ברוך-הוא. במיקום נפשי כזה, תיבנה בנו ענווה, אמונה אמיתית ותחושה של ערך עצמי טוב, ומכאן יתאפשר לנו, באופן ישיר, להיות הורים מובילים ובטוחים יותר.

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.

דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (80 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

48 ש"חלרכישה

מוצרים נוספים

זוגיות עם רגש - הרב מיכאל לסרי

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

מעבר לסגולה - הרב אליהו עמר

בית אמי - הרבנית בת שבע קניבסקי

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

שבויות

לכל המוצרים