סלפי - תוכן גולשים

"לכולנו יש את הרגע שבו אנחנו נדרשים להשתמש במרפקים. אפילו לי"

מאז שנכנסנו לדירה השכורה הבעיות עם בעל הבית התחילו: חשבונות חשמל אסטרונומיים, חוסר אמינות, סחבת בטיפול בתקלות ועוד. שמרנו על פרופיל נמוך לזמן מה, עד שהרגשתי שאם אני לא לומדת את השיעור הזה ומתחילה לדבר - אני פשוט לא אלמד אותו אף פעם, ותמיד אצא כשידי על התחתונה 

| כ"ז תמוז התשע"ח |
אא

עד לרגע הזה ממש, אני עדיין יכולה להעיד על עצמי כעל בעלת אופי 'חלש'. אני לא יודעת להזיז עניינים, בטח שלא לבנות בניינים ולמי שעד עכשיו היה ספק - אני האדם האחרון עלי אדמות שיודע להפעיל כוח מסוג כלשהו על מישהו אחר, אפילו כשאני יודעת שהצדק עמי. 

אבל היום - פשוט לא יכולתי 'לשתוק' יותר. 

אני לא יודעת אם זה קשור לעובדה שאני דתייה או לא, אבל מפעם לפעם אני רואה אי אלו התנהגויות מצד אנשים חילוניים סביבי - שאפילו שכשהייתי חילונית כמותם, לא ראיתי. בלי לקטרג חלילה על עם ישראל, אבל אחד הדברים שהכי קשה לי להכיל זה רמאויות מכל סוג שהוא. אפילו כשמדובר ב'שקר לבן' או במילים ששגורות על פינו אבל לא באמת מבטאות את מה שאנחנו מרגישים ברגע נתון, פשוט קשה לי לבטא. 

אז כמו שאמרתי, עד לרגע זה ממש - גם אני הייתי כל הזמן בצד של אלו שמקבלים סטירה, ומגישים את הלחי השנייה בראש מורכן. הלב צרח לצדק, אבל כלפי חוץ - סירבתי להעלות על דל שפתיי את המילה 'תביעה'. וכך זה נמשך, ובדרך נאלצתי לספוג לא מעט עלבונות והפסדים כספיים, אבל המשכתי להאמין שכך צריך להיות. 

אני דתייה, ואסור לי לתבוע. 

לא בבית משפט אזרחי בכל אופן. 

 

הסחבת התחילה כבר משעון החשמל שהיה צורך לעשות בנפרד 

אלא שהמקרה שאירע לפני כמה ימים - פשוט הצליח להרתיח אותי, ולראשונה בחיי הרגשתי שאני פשוט צריכה להפשיל שרוולים ולהשתמש במרפקים כדי להזיז הצידה את כל מה שעומד בדרכי להיות אדם ישר וטוב. 

זה התחיל מעכברים במחסן שעמד בחצר הבית שהשכרנו, המשיך לבלוני גז שנגנבו 'פתאום' מהחצר הפרטית, ונגמר ברצף כישלונות, עיוותים ורמאות לשמה של המשכיר. 

בעלי ניסה לשכנע אותי לעזוב את הדירה כבר בחודש הראשון אחרי שעברנו אליה, אבל אני לא אדם שעוזב דברים באמצע. "יהיה בסדר", אמרתי לו. "תהיה רגוע. סיכמנו עם בעל הבית שהוא ידאג לסדר את הכול, וזה מה שיהיה".

אלא שלדאבוני, זה בדיוק מה שלא היה. 

הסחבת התחילה כבר משעון החשמל שהיה צורך לעשות בנפרד, ובעל הבית דחה אותנו בחיוך חדש מדי חודש - מה שעשוי להסביר את סכומי החשמל האסטרונומיים שקיבלנו. אבל אני המשכתי להגיד לבעלי: "יהיה בסדר, אל תדאג".

בחודשי החורף הקרים התכרבלנו בשמיכות כי בדירה אין מזגן, ועל התנור - די התקמצנו. 

בקיץ, אותו סיפור. אנחנו צמודים למאוורר בתקווה להקל במעט על החום הנוראי. 

הילדים הם אלו שסבלו הכי הרבה, אבל לימדנו אותם להסתפק במועט ולחיות בצנעה. כשיש - יש, וכשאין - אין. הם מבינים את זה עד כמה שאפשר. 

 

פעם אחת בלבד שמתי שיעורי תורה תוך כדי עבודות הבית, וזה הספיק לי

כשבמו עיניי ראיתי איך בעל הבית זורק את האשפה שלו לחצר שלי כי ככה 'קל יותר' להגיע לפח הזבל במקום לרדת שלוש קומות - לא יכולתי לשתוק. הערתי לו בעדינות שמצאתי שקית זבל בחצר האחורית, ושאלתי אם הוא יודע מאיפה זה הגיע - בתקווה שהוא יחסוך ממני את חוסר הנעימות, ואולי 'יאשים' בזה את אחד הילדים. 

אבל לא רק שזה לא קרה - בעל הבית אפילו לא טרח להתנצל. הרגשתי שאני פשוט יוצאת מדעתי באותם רגעים. "אז מה, את רוצה לריב איתו עכשיו בגלל שקית אשפה? תפסיקי, אל תהיי קטנונית. תוותרי", אמרתי לעצמי בפעם המיליון ואחת, ומצאתי את עצמי שותקת. 

כששמנו שירים דתיים באיזה יום שישי אחד כדי לקבל את השבת בשמחה - הוא מיד דרש להנמיך את הווליום. כשעשינו ניסיון על תוכנית רדיו על אותו ווליום בדיוק - לא שמענו ממנו מילה. 

פעם אחת בלבד שמתי שיעורי תורה תוך כדי עבודות הבית, וזה הספיק לי. "לא מסוגל לשמוע את הדבר הזה שהם שמים למטה. אני משתגע, לא סובל את זה", שמעתי אותו אומר לאשתו בקול רם מדי, והנמכתי מיד. 

אבל היום, הוא פשוט עבר כל גבול. 

"אני מצטער, כנראה שלא ניתן יהיה לעשות שעון חשמל נפרד", הוא אמר לנו. "הבית הזה יותר מדי ישן, ואני לא מתכוון להפסיד כדי להשכיר אותו. זו הוצאה גדולה מדי ואין לי את הכסף לזה עכשיו". 

בעלי ואני ישבנו ועשינו חישוב מסלול מחדש. 

הגענו למסקנה שחשבונות החשמל עולים לנו ביוקר, ואין סיבה שנמשיך לשלם סכומים אגדיים שכאלה על לא כלום. הודענו לבעל הבית שאנחנו רוצים לעזוב תוך חודשיים, אבל הוא רתח מזעם. 


הרגשתי שאם אני לא מדברת עכשיו, אני פשוט אף פעם לא אלמד את השיעור הזה 

לא היינו מוכנים לארטילריה שהגיעה מצדו: "אין לכם זכות לעזוב, תמצאו לי דיירים במקומכם, אני אתבע אתכם, אתם רמאים".

כששמעתי את המילה הזו, פשוט לא יכולתי לשתוק יותר. "אנחנו רמאים?", צעקתי לעברו. "אנחנו כאן חצי שנה ומעולם לא חזר לך אף צ'ק, אנחנו חיים כאן כמו סרדינים בקופסה כדי לכבד את אורח החיים שלך, אנחנו משלמים סכומי חשמל לא הגיוניים בגלל שאין לנו שעון נפרד ואנחנו רמאים?".

בעלי עמד מהצד, והיה בהלם כששמע אותי מדברת כך. "אתה תתבע אותנו? על מה בדיוק? על שורת הבטחות מצדך שלא קויימו, על זלזול באורח החיים שלנו ועל הבטחות אינספור מצדך לשים שעון חשמל נפרד מהרגע שנכנסנו לכאן? אם ידעת שאתה לא הולך להשקיע, אז למה השכרת את הנכס לכתחילה?".

הרגשתי שאם אני לא מדברת עכשיו, אני פשוט אף פעם לא אלמד את השיעור הזה. 

אנשים ימשיכו לזלזל בי, אנשים ימשיכו לעשות דברים לא הגיוניים, ימשיכו לרמות... ובגלל שמישהו צריך לשלם, גם הפעם זו תהיה את. מוכנה? "ממש לא", אמרתי לעצמי בלב, וגמרתי אומר להגיע גם לבית המשפט אם צריך, כדי שהצדק ייצא לאור. לא רציתי להגיע לשם, אני לא אדם כזה. אבל הרגשתי שמשמיים מכוונים אותי לשיעור הזה, ארצה או לא ארצה. 

אז את הלב כיוונתי גבוה גבוה לבורא עולם, ואמרתי לו: אתה עדי שאני לא רוצה להגיע לזה, שאני האחרונה שאכנס עם יהודי לדין ודברים שלא בדרך התורה. אבל כשאין ברירה - אז פשוט אין. ואז התחלתי להודות. "תודה על הצער שהסיפור הזה גורם לי, תודה שאני לא יודעת כלום, תודה שאתה בוחן אותי עכשיו, תודה שהמבחן קשה וכואב".

 

בעל הבית נסוג מהתביעה בלי להסביר מדוע 

אתם אולי לא תאמינו, אבל בעלי ואני עד עכשיו לא יכולים להירגע ממה שקרה היום. 

פחות משבוע עבר, והיום בעל הבית התרכך קצת - למרות שבהתחלה, על פי חילופי הדברים בינינו, היה ברור שפנינו מועדות לבית המשפט. אני יודעת מה גרם לו לשנות פאזה - גם בגלל שהיה לנו קייס לתבוע אותו בתביעת נגד, ואולי הוא חשש מזה. אבל גם ובעיקר בגלל שאני לא עזבתי את בורא עולם בניסיון הזה. 

כל הזמן דיברתי אליו, סיפרתי לו, הודיתי על מה שמצער אותנו וביקשתי לעתיד. 

וחזרתי על המשפט שלמדתי מאליהו שירי באחד השיעורים שלו: "ברוך השם, אני מתמקדת בטוב ובשפע שבחיי. רגשות התודה מתחזקים אצלי יותר ויותר - תודה".

היום בעל הבית הודיע לנו שהוא נסוג מהתביעה שתכנן להגיש כלפינו, והרגשנו שזה בכלל לא הוא. זה בורא עולם - שאין עוד מלבדו!

הנקראים ביותר
הידברות שופס

כסא האושפיזין המפואר - לבן קרם

250 ש"חלרכישה

מוצרים נוספים

כסא האושפיזין המפואר - בורדו

ולבקר בהיכלו - ימים נוראים

חובות הלבבות עם פירוש "לב טוב"

בחסדך בטחתי - הרב יגאל כהן

מעבר לסגולה - הרב אליהו עמר

כסא האושפיזין המפואר - כחול רויאל

לכל המוצרים