מה נספר לילד על השואה?

השואה מכה בנו כל השנה. כולנו מכירים ניצולי שואה ובני משפחות. כולנו שמענו, קראנו או צפינו בזוועות, אבל הילדים שלנו לא בדיוק יודעים. לא בטוח שמישהו סיפר להם, ולא בטוח שהם בעלי מוכנות לקבל את הסיפורים הללו.

האם לספר לילדים קטנים וצעירים על השואה? – שואלים אותי הורים שוב ושוב.

אבא אחד ביקש תשובה: "אמי היא ניצולת שואה, היא רוצה שנזכור. היא רוצה שנספר. אני מרבה לספר על תלאותיה, אבל הבן שלי בן 4 שנים, ואינני יודע אם זה מתאים".

אימא אחת ביקשה לשאול בעצתי: "הילד שלי בכתה א'. הוא רגיש בצורה נוראה לכל סיפור של סבל, איך אסביר לו מה קרה בשואה בצורה שלא יפחד כל כך?".

קשה להסביר דבר כל כך נורא באופן שלא יפחיד, אבל עוד יותר קשה לא לספר כלל, ואז הילד ישמע ממקורות אחרים וייבהל עד כדי חרדה.

אנחנו, ההורים, אמורים לתווך לילדינו את הקורה בעולם. לא נסמוך על אף אחד אחר שיעשה זאת במקומנו, גם לא נוכל לשלוט או לדעת מה בדיוק יספר המורה של הילד בכיתה, ואיך יגיבו הילדים ומה יענו.

ברור ובטוח שברגע שאנו נתווך את הדברים באופן הראוי, הילד יעכל אותם אחרת מאשר אם נשאיר אותם לשמועות ולספרים.

כל ילד שמבין חייב לדעת שהייתה שואה. אם לא ידע זאת מאתנו – ישמע זאת מהרחוב, ואין יודע באיזו צורה.

לילדים קטנים, הלומדים בגן, נספר על השואה כפי שהם שמעו בחנוכה על אנטיוכוס הרשע, בפורים על אחשוורוש או על המן ובפסח על פרעה. "פעם, לפני שנים רבות הייתה אומה רשעה...".

כדי לזכור את השואה נוהגים אצלנו כאן, במדינה, להשמיע צפירת זכרון. גם ילד בן 4 עלול להיבהל אם לא נכין אותו לכך (ישנם ילדים שלא יבחינו בין צפירה לאזעקה, בפרט במקומות מסוימים בארץ). נאמר לו: "אין מה לפחד מהצפירה! היא באה להזכיר שהיו ימים רעים, שבהם אנשים רעים עשו מעשים רעים לאחרים".

ילד גדול יותר לא יסתפק בזאת. הוא יוסיף וישאל ויבקש שנפרט. לילד כזה, שהוא על פי רוב בן 6 או 7 ולומד בבית הספר נספר מעט יותר. מעט ולא עוד.

נספר לו על האסון שפקד את העם היהודי, על סבא שלו, על סבא של אבא, שאולי עוד בחיים.

נספר על השכן שהוא מכיר, על הדוד הזקן או על המוכר בחנות הקטנה.

נכביר במילים על זה שניצל. נספר את חסדי השם שהביאו לכך (נתמקד יותר בקיים, ופחות במתים ובנרצחים), והעיקר, ניתן לילד לשאול ונענה באמת ובתמים.

מה ילד יכול לשאול?

"למה הם עשו כאלו דברים רעים?"

נסביר לו שככה זה בעולם, לא כולם טובים ולא כולם צדיקים. אנחנו מלמדים את עצמנו להיות צדיקים, אבל אחרים לא למדו זאת. גם נסביר לו שאנו יהודים ויש לנו תורה, לאחרים לא.

הוא ישאל, כנראה, אם האיש הרע ההוא יכול לעשות משהו גם לנו.

נסביר לו שאותו איש כבר לא חי. אנחנו מתפללים לה' שלא יהיו עוד אנשים כאלו בעולם.

הוא ישאל אם אותו אדם מבוגר: הסבא, הדוד או השכן, עצוב כל היום בגלל זה.

נסביר לו שקורה לפעמים שמקבלים מכה, אבל האם אנחנו בוכים כל הזמן? לא. יש גם דברים טובים בעולם, יש הרבה יותר טוב וצריך להסתכל עליו.

שימו לב שכמעט כל דבר שאנחנו מלמדים את עצמנו – נוכל ללמד גם את ילדנו, השאלה רק באיזה אופן מספרים לו ועד כמה מגלים לו.

לילד גדול יותר נוכל לספר יותר ועוד יותר. בגילו הוא גם יקרא ספרים בנושא, ואנחנו כבר לא נהיה ספקי המידע היחידים.

ככל שנדבר על הטוב, על הקיים, על התורה והמצוות שמחזיקים את העולם, ופחות נספר לילד הרך על החושך, כך הוא יקבל את הדברים בפרופורציה ולא ייכנס לדיכאון ולחרדה בעקבות הדברים.

צריך להיזהר מאוד מפני סיפורים  מפחידים מדי, מפני משפטים איומים, מפני תיאורים זוועתיים

ומפני סרטונים שלא יסורו מעיניו לעולם.

ישנם ילדים עדינים ושקטים שיתקשו לקבל את הדברים ויתחפרו בתוך עצמם, לעומתם יהיו כאלו שיצחקו על הדברים הנוראים שתספרו להם.

כשילדים אינם מצליחים לעכל ולהביע את הרגש הנכון, הם מגיבים באופנים שונים: מתכנסים לתוך עצמם, צוחקים או מפטפטים עם מישהו אחר. זה נורמלי. זו צורה של התבטאות ועלינו לקבלה.

בכיתה בוודאי הילדים שומעים על השואה, אבל כהורים זו חובתנו לספר לילד על מה שקרה בדור ההוא, כדי שיזכור הדור הבא את השואה ואיש לא יוכל להשכיחה לעולם.