במחשבה תחילה לפרשת בא: המצביא שקינא באנשים שבכו בחושך

הצמא צרב את גרונו והוא שיווע לבקבוק מים מרווה. מרחוק ראה בקתה בלב המדבר, שירך את דרכו בחום הלוהט והופתע לגלות חנות ומוכר. "שמא יש לך בקבוק מים למכור?", התחנן ההלך.

המוכר נענע בראשו לשלילה, אין לו מים.

"אולי תרצה לקנות ממני עניבה?", הציע המוכר.

ההלך סירב. מי צריך עניבה, הוא נחנק גם כך מצמא...

חמישה קילומטר נוספים עבר בכוחות אחרונים והנה לפניו קיוסק עם בקבוקי מים רבים. הוא כשל לעבר המוכר ובגרון ניחר ביקש לרכוש בקבוק.

בעל הקיוסק מיאן: "כאן מוכרים מים רק למי שקנה עניבה"...

* * *

בפרשתנו מופיע הפסוק המפורסם, שמובא בהגדה של פסח כשאלתו של הבן הרשע: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם". בהגדה של פסח מופיע התירוץ שעונים לבן הרשע: "לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו... אילו היה שם לא היה נגאל".

בספר "אור המאיר" לרה"ק רבי זאב וואלף מז'יטומיר, מבאר את שאלת הרשע: הרי הגאולה ממצרים כבר הייתה, נגאלנו ביד רמה ובזרוע נטויה. עכשיו הרי הכל בסדר. אם כן, מדוע ולמה תטרחו כל כך בעבודת הפסח ככל חוקותיו ומשפטיו. "מה העבודה הזאת לכם?" על העבר שהיה ונגוז. 

אנו נוסיף לתהות: בהגדה של פסח נאמר הפתרון לאותו רשע: "הקהה את שיניו ואמור לו... אילו היה שם - לא היה נגאל".

זה יכול להיות טוב ויפה למי שמאמין, למי שהעבר חשוב לו. אבל מי שטוען שהעבר אַיִן ומבחינתו הוא חי במאה הנוכחית – במה יִקהו שיניו כשנגיד לו "אילו היה שם לא היה נגאל"?

מצביא מפורסם היה נפוליאון בונפרטה. הוא יצא בסערה מצרפת וכבש שטחים גדולים מאירופה, בזמני השיא שלו שלט על מדינות רבות. במסעותיו הגיע נפוליאון עד לשערי ארץ ישראל, שם התרחש בין היתר המצור על עכו, מצור שנכשל לאחר 54 ימים ונפוליאון נסוג לאחור. לימים כתב בזיכרונותיו: "אם עכו הייתה נופלת בידי – הייתי משנה את פני העולם"...

בעכו, לפי חלק מהגרסאות, התרחש המעשה הבא: בליל תשעה באב התהלך נפוליאון ברחובות העיר ושמע קולות נהי ובכי יוצאים מאחד הבתים, הוא ניגש לראות האם הוא יכול לעזור ולהפתעתו גילה בית כנסת יהודי בו יושבים כולם על הרצפה, אפלולית עזה שוררת בו ונר אחד קטן מאיר באמצעו.

הוא שאל בלחש את אחד המתפללים מה אירע.

המתפלל יצא החוצה והסביר לגנרל ביראת כבוד: "היה לנו מקדש בירושלים, תפארת האומה, שם היה מרכז עבודת הבורא שלנו. הבית הקדוש לנו כל כך הוחרב על ידי אויבים ועל כך אנו בוכים".

נפוליאון נרעש: "מתי זה קרה? לא שמעתי על כך!".

המתפלל התנצל שלא הסביר בבירור: "זה לא מאורע טרי. זה אירע בערך לפני 1,800 שנה"...  

המצביא לא כלא את התפעלותו: "1,800 שנה חלפו ועדיין אתם מתאבלים?!".

הפמליה המלכותית סבה על עקבותיה ופנתה להמשיך במסלול המתוכנן, כשנפוליאון מפטיר לבני לווייתו בהערכה מהולה בקנאה: "עם שמחובר כל כך לעברו, שבוכה בשל מאורעות שאירעו לפני שנים כה רבות – הוא עם שיש לו תקווה. עם שברור לו שיש לו עתיד"...

ברוח מעשה זה, מבאר בעל "אור המאיר" את התשובה שאנו משיבים לבן הרשע וכיצד אנו "מקהים את שיניו" בה: גלות מצרים אינה מאורע שהיה בעבר ועתה הוא שייך להיסטוריה, שכן אף שנגאלנו ממצרים, אין זו גאולה מושלמת עד ביאת גואל צדק.

לבד מכך, גלות מצרים היא השורש לכל הגלויות, המקור לכל הצרות, וממילא היא גם התשובה והפתרון לכל תלאות החיים. כאשר יהודי לומד כיצד יצאו אבותינו ממצרים, כאשר הוא מעמיק במסרי הגאולה שנלמדים בפרשיות אלו, הרי שיש בידו המפתח והיכולת לצאת מהמיצרים האישיים שלו.

* * *

זו התשובה שאנו עונים לבן הרשע: "אילו היה שם", במצרים, "לא היה נגאל". משכך, אף בזמננו אינו יכול להיגאל כאשר הוא מתייחס להלכות הפסח "עבודה" מיותרת שזמנה תם. בקבוק מים יכול לרכוש רק מי שקנה עניבה.

בימים אלו שפרשיות הגלות והגאולה נקראות, יש לנו הזדמנות להיגאל מכל המיצרים האישיים.

להתבונן ולצאת לחירות.