סבא וסבתא שלי

100 שנים של אגדה: געגועים לסבתא מילי

ביקשתי ברכה. היא שפעה ברכות בכל תחום ובכל סוג, ולפני שהלכנו היא אמרה לבעלי: "נו, יהיה לך קשה לנהוג עכשיו עם כל הברכות..." – מילות פרידה לסבתא מילי, האישה הפשוטה שהייתה לאגדה

שתף במייל
| י"ז כסלו התשע"ח |
סבתא מילי
whatsapp
אא

את סבתא מילי הכרתי כשהייתי בערך בת 12.

לא, לא שהיא לא הייתה שם קודם, אני לא הכרתי אותה.

ביליתי בבית שלה המון בתור ילדה קטנה אבל לא מספיק הבנתי מי זאת סבתא.

כן. אהבתי מאד לאכול פרוסה מעוגת השמרים הבלעדית שלה, שאלפי מתכונים אחרים לא ישחזרו אותה. חמישה פסים מבריקים שיצאו מתבנית התנור שלה, במטבח שהיה בערך מטר על מטר, עם רצועת שיש צרה וקצרצרה.

נהניתי להתכבד במסטיק עגול וצבעוני מהקופסא שהייתה מונחת בארון הגבוה במטבח, (והוא היה גבוה מאד, בהתאם למסורת הבניה של פעם).

עד עכשיו אני יכולה להריח את ריח ה"נוקלאך", מאכל אטריות הונגרי שנעשה בעמל, במסירות, להרגיש בין שיני את הרכות של ה"כרעמזלאך", מעין לביבת תפוח אדמה ענקית שנעשית במחבת, ונהפכה לסמל של המטבח של סבתא מילי.

והיה את האורז הקצת דייסתי, ואת המרק הצח, שסבתא מילי הייתה מוציאה ממנו את הבטטות באמצע הבישול שלא "ילכלכו" את צבעו השקוף. עוגות הז'רבו העסיסיות, ואינספור מאכלים שנעשו באהבה, במסירות ובעמל.

והיתה סבתא שרק בגיל 12 בערך התחלתי להבין שיש בה משהו שהוא הרבה מעבר לאוכל מופלא.

עד אז, לומר את האמת, ראיתי אישה מקומטת וזקנה. הרבה שנים היו צריכות לעבור עד שקלטתי שיש אוצרות גנוזים מאחורי הפנים המקומטות.

 

פגישה עם מלאך המוות

לא לחינם היו לסבתא פנים כל כך קמוטות, על כל קמט היא שילמה מחיר כבד.

כשהייתה בת למעלה מ-20 התחילו התעללויות ביהודי הונגריה על ידי ההונגרים, עוד לפני כניסת הנאצים. כבר אז היה סבל פיזי, אבל בעיקר היה פחד, שמועות נוראיות שהגיעו מעבר לגבול על דברים נוראיים שנעשים ליהודי אירופה ותחושת בגידה וניכור מהידידים של אתמול ששמחו לאידם, וזאת הייתה רק ההתחלה.

כשהנאצים נכנסו הם לקחו את סבתא ומשפחתה לגטו, ואחר כך למפגש  פנים מול פנים עם מלאך המוות בחליפה הלבנה – עם מנגלה. שם, באושוויץ, היא ראתה את אמא שלה ואת אחיה הקטן בפעם האחרונה, וגם את אביה שאמנם נשלח לחיים אבל מת מאוחר יותר במחנה עצמו.

קעקעו לסבתא מספר על היד, לה ולשלוש אחיותיה.

שנים מאוחר יותר ישאלו אותה הנכדים והנינים הקטנים: "סבתא למה את לא מורידה את זה? מי עשה לך? זה כאב?".

כשאני שאלתי את סבתא אם זה כאב היא צחקה. "כאב? היה מקום לכאב באושוויץ?".

אבל סבתא שרדה את השואה ביחד עם שלוש אחיותיה, חני, שורי, ואטו, וביחד עם בת דודתה חני.

במחנה עקורים היא הכירה את סבא אלטר, ושם גם נולדה דודתי בת שבע.

אבא שלי נולד כבר בארץ.

"סבתא", הייתי שואלת אותה, "איך הצלחתם להישאר ולהאמין אחרי הכל? אחרי החורבן הגדול שראיתם במו עיניכם, לא היו לכם שאלות?".

"שאלות?", ענתה סבתא, "אין שאלות על רבוינו של עוילם".

 

אמונה

האמונה. האמונה של סבתא הייתה לפלא.

סבתא מעולם לא למדה במוסד יהודי מסודר. הם גרו בכפר קטן ונידח בין ערלים, עם עוד משפחה יהודייה אחת בעיירה. אבא שלה היה השוחט של כל העיירות בסביבה.

וסבתא למדה בבית הספר בין גויים. כשבגרה התחילה לעזור בניהול הבית. לשלוח לסמינר לא היה בכלל במושגים של אותו אזור נידח.

אבל סבתא ספגה את האמונה היצוקה שלה מהצורה היהודית של אבא שלה, ומהדמעות של אמא שלה.

ביום כיפור אחד קראה המטפלת הפיליפינית, שבה נעזרה בשנותיה האחרונות, לאמא שלי: סבתא בוכה בלי להפסיק.

אמא שלי נכנסה בריצה.

"נו, או, אוביני מלכייני!".

סבתא רק אמרה אבינו מלכינו. זאת הייתה הסיבה לבכיות.

וזה לא הייתה הפעם היחידה שסבתא בכתה בתפילה, הסידור שלה היה ספוג בדמעות, מתפורר ומצהיב מהתפילות הרבות שנרקמו בתוכו.

כשסבתא הגיעה לארץ היא שלחה מיד את סבא לקנות לה "צאינה וראינה" הספר שליווה את נשות ישראל במשך מאות שנים.

המוכר, בחנות ספרים קטנה אז בימי קום המדינה, כמעט התעלף. "'צאינה וראינה'?! יש עוד נשים יהודיות בעולם שרוצות 'צאינה וראינה'???".

אף אחד לא מסר לסבתא שיחות על צניעות, שיעורים במוסר, בהלכה באגדה או בחסידות, אבל סבתא קראה את הכל בקורות הבית היהודי שלה. היא ינקה את הכל בסעודות החג והשבת, שם בכפר הזעיר.

את הבכיות של תשעה באב סבתא הייתה מתארת בצורה פשוטה: "אמא הייתה מקריאה לנו מה'צאינה וראינה' וכולן היו יושבות על הרצפה ובוכות". פשוט מאד.

לא בטוח שהן ידעו בדיוק על מה הן בוכות. הן ידעו שהן בגלות, הן ידעו שבוכים.

סבתא נלחמה בעקשנות בלתי מתפשרת שילדיה יקבלו חינוך אמיתי, ובסביבה המתאימה. היא רצתה שהצאצאים שלה ייראו כמו אבא שלה, והצאצאיות כמו אמא שלה. היא ראתה צורת יהודי מהו.

סבתא נולדה לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, ב-1917.

היא חוותה עולם שמתהפך עשרות פעמים, היא ראתה מנהיגים קמים ונופלים, היא חצתה ימים ויבשות ועברה חוויות קשות ומטלטלות, אבל עדיין הייתה דבוקה באותה תפילה שאמרה אמא שלה, ושרשרת האימהות שמעליה מאז ימות עולם.

 

לחיות בכל רגע

סבתא הייתה אישה שהכי כיף בעולם לדבר איתה.

היא זכרה הכל, מה שאמרה לה ה"גויתה" שישבה לידה בבית הספר לפני תשעים שנה, ועם מי התחתן הבן של השכנים לפני חודשיים. היא תמיד ידעה לשאול איך בעבודה, ומה מצב העסקים.

היא לא הפסיקה לחיות.

באחת הפעמים שביקרתי אותה, כשהייתה בת תשעים ושבע בערך, היא הדהימה אותי כשהתעניינה איך אני... מכבסת מצעים. כמה מעלות?

היא גם רצתה לכבד אותי, להתייחס לעולם שבו אני נמצאת. אבל היא גם באמת התעניינה. גם בגיל 97 אפשר ללמוד משהו חדש על כיבוס מצעים...

הסירים שלה היו תמיד נוצצים, הם זכו לטיפול מסור של לימון וחומץ. המצעים מגוהצים, והרצפה צחה מרבב. סבתא חיה, כל רגע, כל שניה, והיא לא הפסיקה לעמול ולהשקיע, בכל תחום, בכל דבר.

כשהיו שואלים אותה סבתא "איך את מרגישה?", היא הייתה עונה: "עוד מרגישה".

כלומר: ברוך ה', אני עוד מרגישה, היתר לא משנה.

אבל יותר מהכל היה חוש ההומור שליווה אותה עד ימיה האחרונים ממש.

כשהיו שואלים אותה: "סבתא בת כמה את?", היא הייתה עונה בקריצה: "מעל תשע עשרה". גם כשגילה נשק ל-100...

כשהתקשרו אליה מהביטוח לאומי לשאול אם היא צריכה עזרה, היא ענתה להם בצחוק: "אני? למה אתם חושבים שאני צריכה עזרה?".

כשסבתא הייתה מאושפזת לפני שלוש שנים עקב נפילה בבית חולים, ניגש למיטתה מנהל בית החולים כדי לאחל לה "רפואה שלמה". בסיום השיחה הוא אמר לה: "רק שלא יהיו חולים!". אז סבתא ענתה לו בשנינות: "ואז, מאיפה תהיה לך פרנסה?".

סבתא הייתה מתעניינת בעבודה, בכמה התלמידות שלי מקשיבות, במזג האוויר, בצורה שבה כל אחת מבשלת את העוף, במצב הכלכלי, בחתונות שביקרנו בהם, בכל תינוק חדש שנולד, גם מחוץ למשפחה שלה.

סבתא חיה, סבתא רצתה לחיות כל שניה, היא לא החמיצה רגע.

סבתא שמרה על סבא, הבעל שלה, כמו על נסיך הכתר. האוכל היה מוכן על השולחן מיד כשחזר מהעבודה, החולצה תמיד מעומלנת, ואת הסוכר היא הוציאה לגמרי מהתפריט כשפעם אחת הסוכר של סבא חרג במקצת, בגיל 60. עד קרוב לגיל מאה הוא לא הכניס גרגיר סוכר לפיו, כי סבתא השגיחה על התפריט שלו בקפדנות שלא הייתה מביישת סוכן שב"כ קשוח.

סבתא עברה ניתוח להסרת גידול בגיל 80+ וסבא לא ידע מכך עד פטירתו! סבתא חששה לבריאותו אם ייוודע לו על כך, והוא לא ידע!

החכמה של סבתא הייתה משהו שלא בנמצא. בשנותיה האחרונות רצו הורי שסבא וסבתא יעברו להתגורר בדירה מולם, כדי להיות בסמוך אליהם. כשסבתא שמעה את זה היא מיד שאלה אם אמי (כלומר, כלתה) מסכימה למהלך, ורק כשנענתה בחיוב התרצתה.

במשך כל שמונה השנים שהיא גרה בדלת ממול, היא מעולם לא נכנסה אל בית הורי מיוזמתה! בימיה האחרונים היא הסבירה שעשתה זאת משום שהייתה מודעת למרחק הטבעי שחמות צריכה לשמור מכלתה!

 

100 שנים של אגדה

סבתא נפטרה בחג סוכות האחרון, אחרי מאה שנים גדושות ועמוסות בחיים.

היא זכתה לאריכות ימים גם בכמות, וגם באיכות, היא חיה וניצלה כל רגע.

מספר חודשים לפני מותה היא עברה ניתוח מסובך בהרדמה מלאה, ושוב הדהימה את כולם בהתאוששות הפלאית שלה, בגיל מופלג שכזה מטיפול רפואי פולשני.

היא חזרה לביתה למספר חודשים, ואז, מחלת הסרטן שקיננה בגופה הכריעה אותה.

בימיה האחרונים היא הדהימה את כל הסובבים אותה, כולל צוות בית החולים וכל המבקרים של החולים במיטות שליד בדיבורי האמונה, החכמה, וגם בחוש ההומור הצלול שלה, אותו לא איבדה לרגע.

חמישה ימים לפני פטירתה באנו להיפרד ממנה, ידענו שסופה קרוב ממש. ביקשתי ברכה. היא שפעה ברכות בכל תחום ובכל סוג, ולפני שהלכנו היא אמרה לבעלי: "נו, יהיה לך קשה לנהוג עכשיו עם כל הברכות...".

כשבקשנו ברכה על בן משפחה קרוב שכבר התברך ממנה בעבר היא אמרה בצחוק: "נו, כבר ברכתי אותו לפני כמה חודשים, עוד לא עזר?".

ביום כיפור האחרון, כשאבא שלי, הבן שלה, ניגש לומר לה שהוא הולך לתפילת נעילה, היא אמרה לו: "אה, אז תחזור מאוחר, יש גם תפילת מעריב, ואחרי זה קידוש לבנה".

גם בתוך הערפול, הצינורות, וסמי ההרגעה שהיא הייתה נתונה בהם – היא לא שכחה.

לפני שהתקדש היום היא ביקשה מאבא שלי שיביא את המחזור שלה: "לפחות 'יזכור' אני רוצה להגיד".

במוצאי חג ראשון של סוכות היא השיבה את נשמתה ליוצרה.

100 שנים של אמונה, בטחון, תפילה, דמעות, עמל בלתי פוסק, מסירות, אהבה, חכמה, צלילות, ושמחה הגיעו לסיומם.

בלוויה שררה תחושה בעיקר של הלם. היה נדמה שעוד רגע סבתא תקום ותגיד איזה בדיחה עם חוש ההומור החריף שלה ותגער בנו לחזור הביתה.

אבל סבתא נטמנה בין רגבי העפר לצד בעלה לו הייתה נאמנה כל כך.

סוף סוף התאחדה עם הוריה מהם נפרדה באכזריות בשנות העשרים שלה.

100 שנים של אישה פשוטה, שלא למדה בשום מקום אבל נהפכה לספר לימוד חי בשביל כל רואיה – הסתיימו.

100 שנים של אגדה.

* * *

כשפינו את הבית של סבתא חילקו בין הנכדים את החפצים המועטים שהיו לה.

שני דברים בחרתי לקחת: את הברכון של סבתא, עם האותיות הענקיות אותו קנו לה בשנותיה האחרונות, כדי שתוכל לברך גם כשראייתה קצת נפגעה.

וגם כמה מפות שולחן לבנות שבוהקות כאילו קנו אותן אתמול.

אולי זה מסמל יותר מהכל את הירושה של סבתא:

תפילה בלתי פוסקת, חיבור אמיתי לשמיים, וגם חיבור נכון ושלם לחיים.

שרק נזכה להמשיך את הירושה הזו הלאה.

ממני, הנכדה הצעירה ביותר, המלאה בגעגועים.

רוצים לספר עם סבא ו\או סבתא שלכם? שלחו אלינו טקסט, עד 700 מילה, פלוס תמונות, למייל egtail@gmail.com  הטורים הטובים ביותר יפורסמו כאן באתר הידברות.

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה