"אני מגמגמת, אך לא זקוקה לרחמים שלכם. מקסימום לקצת סובלנות"

לכבוד יום המודעות הבינלואמי לגמגום, אושרה סער - סטודנטית וסייעת לרופא שיניים מספרת על ההתמודדות שלה עם הקושי לבטא את המילים, ומבקשת מכם רק דבר אחד: "אני לא צריכה שתהיו הפה שלי, כי אני יודעת בדיוק מה אני רוצה לומר. כל מה שאני צריכה מכם הוא סבלנות. אל תתחילו לצחוק באמצע השיחה, ואל תעירו לי. התגובות הארסיות שלכם, הן אלה שגורמות למילים לא לצאת".

סער החלה לגמגם בגיל 12, ומאז התופעה נמשכה. "לפעמים זה יכול להיות סיוט לא קטן", היא מודה ומוסיפה שזה קורה בפרט כשהיא מקבלת מהסביבה פידבקים שליליים כמו צחוק או תגובות פוגעניות אחרות. התחושה הקשה הזו הביאה אותה להסתגרות בתוך עצמה פנימה, וככל שהתבגרה, כך הלכה הבעיה והחריפה. "כנערה הרגשתי תמיד שיש מוצלחות ממני, ולכן העדפתי להיות לבד ונמנעתי ממצבים חברתיים", היא משחזרת. "כשהסתכלתי על הבנות האחרות מהצד - קינאתי בהן על הצורה הפשוטה שבה הן הצליחו להוציא את המילים. כשלא הבינו משהו, הן שאלו. כשמשהו לא מצא חן בעיניהן, הן אמרו. כשהן רצו משהו, הן דרשו, וכשמישהו הטריד אותן, הן צעקו. אבל אני? אני שתקתי".

אך היום - לא עוד. לדבריה, אושרה למדה על בשרה שמילים זה כוח, והיא החליטה להיאבק. "כל יום, כל דקה וכל מילה - זה מאבק. אתם יודעים מה זה לחשוב כל הזמן על מה שאתה עומד לומר, ולשאול את עצמך כמה זה באמת חשוב לומר את זה? מה זה לסנן בקביעות את המחשבות שלך שרוצות מקום לביטוי?".

יש לכם מושג, איך בתוך כל הכאוס הזה, מתחילים לעשות סדר? אז אחרי שחשבתם, ואתם באמת, אבל באמת רוצים להבין קצת יותר את ההתמודדות של אושרה ושכמותה, יש לה אפילו טיפ נפלא בשבילכם: "תקשיבו למילים, ולא לצורה שבה הן נאמרות. ומעל לכל - תהיו סובלניים. תכל'ס, זה גם מה שיגרום לכולנו להרגיש טוב יותר".