אוריין יסכה-שבת

למה אנחנו מחכים? למה אנחנו מצפים?

מי שמחזיק עצמו לעניות והוא מרוצה ממה שיש לו, ואוחז עצמו שהוא שמח תמיד, אזי הוא יפה תמיד כי הכל יפה ונאה אצלו ושמח לו מאד מכל מה שיש לו

| כ"ב תמוז התשע"ז |
(צילום: shutterstock)
אא

אנשים לוקחים כדור נגד כאבים ומחכים.

מתקדמים בתור לקופאית ומחכים.

יושבים, (או עומדים) בתחנת אוטובוס ומחכים.

שומעים קריין בג׳ינגל המתנה שמודה לנו על הסבלנות, ומחכים.

חיים ומחכים. והרי רובנו כל היום מחכים למשהו.

לפעמים שנים. עסוקים בלחכות ולחקות את החיים.

אבל בינתיים, רבותי, החיים.

מחכים לזכות בלוטו, בבעל, במשכנתא, במכרז בעבודה או בזרע קודש בר קיימא. וחיים.

בשביל לאין סוף, שכחנו את ההתחלה ואת כל החינם שכבר בורכנו בו לכתחילה. שבאנו עירומים ועירומים נשוב, אז מה עם כל מה שליקטנו במסלול שהרשות נתנה?!

ולמרות שאחותי-כלה, ענבל, תמיד אומרת שמקיבתו של אדם שבע אין להפיק דמעות, הרשו לי לגלות, שאין איש שאינו רעב. זהו טבעו של אדם. כולנו תמיד טועים ומרגישים בצום, ולכן זהו המקום להודות ולהודות... ככה, רק עד שהוא יגשים לנו את המשאלה. הרשו לי לאמת לדור הלייקים, שהחושך הוא לא הפלא הגדול, אלא האור הוא הוא החידוש!

כשילד נופל, הוא קודם כל מופתע, בוכה מהשיברון שיש קטיעה ברצף הזמן, נעלב, ואז מבין שהוא חייב לקום, וממשיך חלילה. ככה הרי לומדים ללכת. נופלים וקמים. וזה אך טבעי שיקום. אין מציאות שיגיד לעצמו: "אמממ.. לא! זהו. נשארים לשבת פה עד שבט שנת תשת"ט. עד שיחליפו את השלטון. עד שיבוא המשיח במקום. זהו. לא קם. שביתת ישיבה. ברוגז עם הרצפה"..

וזה כמעט בחוש הומור מדויק להפליא איך בעולם העשייה - זו השגרה. מה שרק מעצים את האירוניה שאנו, כבוגרים, במקום להכיל את התבנית החשובה כבר מינקותא, עדיין מתקשים לעכל ולצמוח מעל מבוכת "הנפילה" פעם אחר פעם. יתרה מזו, עם השנים אנו רק נחלשים: או משחקים תופסת עם הצדק, או מתבצרים במסיבת הרחמים העצמיים, ומפטמים את מפלצת ההתקרבנות בבלונים מנופחי אגו שהמציאות מנפצת לנו אחד אחרי השני. וזה עדיין מפתיע אותנו כל בזיון מחדש! כשנכשלים במבחן, נתקעים עם הזרת בדלת, משפשפים את הרכב, קנס בתמרור עצור וכד'.

 

רשימת הירידות לצורך עלייה – אין סופית

השריר בעולמו יתברך פעיל 24/7. חסרות דוגמאות קטנות? קל. אבל מה עושים כשהמכה היא הרת גורל, ומשבשת את הלב מלתפקד נכון? פיטורין – בום. גירושין – בום. כשמגלים אצל מישהו קרוב או בעצמך מחלה ח"ו רחמנא לצלן – בום. מחנק, או שגם אז הכל טודו-בום?

אז לרוב זה מרגיש כאילו גזלו מאיתנו. פרצו למקדשנו. שדדו אותנו מהחיים הטובים שהיו לנו עד כה. מהחלום שרקמנו. זה ממש כמו עוקץ כספי עצום משום מקום, באמצע החיים, ועוד על ידי מישהו שהיה כל כך קרוב וכל כך אהוב, עד כדי כך שאנו נשארים חסרי חמצן בחדר. משבר אמון. לא יודעים איך להמשיך מכאן ומה עושים עם כל המטען שהצטבר. איפה מרוקנים? איפה כפתור "סלח" או "מחל" או "מחק" את כל רגשות הסלידה. מרגישים כאילו עוד רגע מתפוצצים או מפוצצים. ואז קמה ההלכה וחורצת לעצור. אסור! יש כבד את אביך ואת אימך, ויש לא תשנא את אחיך בלבבך. יש לא תיקום ולא תיטור. ויש דבר כזה לשון הרע, אז צריך לידום ולשתוק, ולתת לבוגד את הזכות לתשובה. לתיקון. הרי גם הוא יהודי שנפל ומבקש לקום.

בפשט, זה הרבה יותר מורכב כשזה פוגע בבית שלך עצמך. קל להגיד, קשה לבצע. אז איך כן מחזיקים באמונה אחרי "אסון"? איך אוספים את השברים? איך משתחררים מה "איך קרה ועלינו הבגידה?" אומרים תודה.

לרוב אנו עומדים מהצד חסרי אונים, מתבוננים במגדל מקלפים שעמלנו עליו חודשים על גבי חודשים, ואיך הוא מקבל בעיטה "קטנה" ואוכלים את הלב כשהוא קורס ונהרס. כביכול אין מה לעשות. אין שליטה. אין כלום. תוהים מי יתבע את עלבוננו. "השם, איפה הצדק?" נזרק לאוויר, ובמקרה הטוב אנו כועסים, נרגעים וממשיכים, כמו אותו תינוק שנופל וקם, נופל וקם, ולא מתייאש, כי ככה לומדים ללכת. במקרה הפחות מאוזן – כוחי ועוצם ידי ושוברים כלים. תרתי משמע. כי איך העז ההוא במרומים "לשבש" לנו את מרוץ החיים הנוח והנעים... ואז בא דוד המלך ודורש מזמור לתודה? כן!

אז כדי שנצא עם מעט פרקטיקה - בואו נפרוט לפרוטות, נכניס שניה לרוורס ונדייק: זוכרים שגם לפני כן התלוננו? שניה לפני שהחורבן השתעל על מפתן יומנו – התרעמנו. התמרמרנו. ביקשנו עוד ועוד ועוד דברים שלטעמנו היה חסר. מה זה ביקשנו? רתחנו על החיסרון! שכחנו לזכור את כל הטוב שהעניק השם הטוב והרחמן, ובחינם.

ואתם לבטח מכירים את זה מעצמכם, את ההרגשה שממלאה אותנו באושר עילאי, להעניק לילד שמודה מכל הלב. פתאום יש חשק לתת לו עוד... ועוד... ועוד... עד בלי די. וכשהוא מתלונן?! בשנייה פג החשק, ורוצים לקחת גם את מה שנתנו, כי אינו מעריך.

 

ככה אנו מול אבינו בשמיים - ילדים כמהים לעוד

אבל לו היינו תמיד בהודאה על ה"עניות", אז לא היינו חושבים שכל העשירות לה זכינו היא כלום ומבטלים אותה. יוצא אם כך שכשאנו מקנאים במציאותו של אחר, אפילו במציאות הקודמת של עצמנו, מעבר לזה שזו כפירה לשמה בהנהגתו המושלמת של הקב"ה, זה יוצר בנו טרוניה על הקיים.

חז"ל מסבירים שעניות זה דבר מאד יפה לעם ישראל (חגיגה ט') – וחלילה לנו, שאנו מקבלים ברכה כזו מחז"ל? שנהיה עניים?

מסביר רבי נחמן – עיקר הנוי לעניות, היינו מי שמחזיק עצמו לעניות והוא מרוצה ממה שיש לו, ואוחז עצמו שהוא שמח תמיד, אזי הוא יפה תמיד כי הכל יפה ונאה אצלו ושמח לו מאד מכל מה שיש לו, והוא יודע שאין הוא ראוי לכלום ולא מחכה לאין!

הרב ארז משה דורון אמר שמי ששמח מהכי פשוט, מפשתן, ומחזיק עצמו לעני ואינו מתאווה למשי – אזי כשיבוא המשי – יהיה מבסוט. יתרה מזו הבנתי, שאם לא יבוא המשי לעולם, מאחר ולא חיכינו לו לכתחילה, לא נופתע איך לא היה משי עד עכשיו או איך נגמר לפתע, או איך לא יהיה שוב משי לעתיד לבוא וכך נהנה בכל מעודנו מהפשתן, כי עבורנו הפשתן הוא עשירות גמורה.

 

אדם צריך להשקיף נכון על חייו - שלא יהיה עני בדעת

"יאה עניותא לישראל". כדי שאדם יחזיק עצמו בקצה השני מהדרישה המתמדת, שלא יהיה תמיד בחזקת מתלונן וישגה לחשוב ש"מגיע לו", ואז משנבצר/נלקח ממנו דבר מה – אזי הוא לא מבין על מה יש לו להודות, כשבעצם ראוי הוא שיזכור שבא לעולם עירום מבטן אימו, ואז יוצא שכל תוספת היא מעלה הראויה להודיה, כי מאוצר מתנת חינם קיבלה.

לבסוף, כנגד תכלית העניות, כולנו עשירי תבל: בדיחה טובה. משקפיים לראות. שיער אסוף. עגילים. פיג'מה. רב-תו. ברכת אשר יצר. עוגה לשבת שהצליחה. חניה קרובה. פתק נחמד מהגן. פיצה בראש חודש. טושים ודפים, ומה לא! פתאום קולטים את הדברים שמלך מלכי המלכים עזר לנו בהם, ונזכרים בדברים שכן נענה לנו בהם בטרם "המעידה". לרוב אפילו לא ביקשנו וקיבלנו, ככה, מבלי משים... באמת, היינו מתביישים מאד מאד על כל אותם אוצרות שהעניק לנו הקב"ה ושכחנו לומר תודה. וכשזה מתיישב, אז יש פתאום כוח, להכל. למחול. ולהודות. ולגדול. לפתע רואים המון טוב!

 לעילוי נשמת ר' דוּוִיד בן שלמה יעקב שווארץ זצ"ל (י' תמוז ה'תשע"ג)

רוצים להגיב, להציע שירים בקדושה או לפנות ל- אוריין-יסכה שבת: hashemonly@gmail.com (נשים בלבד!)

רוצים להזמין את אוריין-יסכה שבת לערב נשי מרגש בביתכן? (ללא תשלום) חייגו לטל' 073-2221290 או במייל aviva@htv.co.il

הנקראים ביותר
הידברות שופס

אליהו שירי - אמונה - הכלי להשגת השפע

160לרכישה

מוצרים נוספים

הריני מאמין - מאיר גור ואליהו שירי

פאזל - הכותל המערבי - 250 חל'

כיצד ננצל מהכעס?

סט מעמד לחלה עם כיסוי חלה

א אידישע קאפ 2

שו"ת יביע אומר - חלק י"א

לכל המוצרים