משלי

"מלוה ה’ חונן דל וגמלו ישלם לו"

ביאור הפסוק: "עצלה תפיל תרדמה ונפש רמיה תרעב" (משלי י"ט, י"ז). עצות משלמה המלך, החכם באדם

| ב' תמוז התשע"ז |
אא

אדם שעוזר לדלים ועניים בגופו ובממונו, נחשב כאילו הלווה לקב"ה. ובנוסף, יקבל מה' תשלום על מעשהו הטוב שעשה.

 

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ"[1]  ברגע אחד האלוקים ברא את העולם כולו על כל ברואיו ויצוריו, כולל את כל העולמות ומרחבי הגלקסיות הנראים כאין סופיים. מובן מאליו שהוא ברא את כל משאבי הטבע ובתוכם הכסף והזהב. אם יבוא מאן דהו ויאמר לנו שה' צריך הלוואה, דבר זה היה מצטייר בעיננו כמגוחך. וכי לבורא חסר משהו? או צריך משהו? ובכל אופן בא הפסוק ואומר שכן, יש אפשרות להלוות לה'. והיאך? ע"י שאדם נותן מרכושו לעניים ולנזקקים, אזי זה כאילו הלווה לה'. מדהים לא?

בפסוק זה בעצם בא שלמה ללמדנו, שלא תחשוב שאם נתת לעני מכספך אזי הפסדת וכעת אתה חסר את אותו ממון. אלא לא כן, תחשוב שהלוות לקב"ה והוא בוודאי יחזיר לך את ההלוואה, שכן הוא לא מוגבל בתקציבים ואין לו הפתעות של סוף חודש! אתה תקבל חזרה את כספך ע"י דרכים שהבורא יזמן לך, אך יתירה מכך דבר זה יחשב לך למצווה גדולה ששכרה בצידה: גם לתת לעני ולעשות עמו חסד, גם לקבל את כספך חזרה וגם לקבל על כך שכר נצחי. ממש עסקה משתלמת שאין כדוגמתה.

 

מחיקת חובות

בספר דברים[2], ישנה מצווה מיוחדת במינה, והיא מצוות שמיטת חוב המתבצעת במוצאי שנת השמיטה. כלומר אדם שיש לו חוב לאחר ולא הספיק לפרוע את חובו ובינתיים הגיעה שנת השמיטה, הרי שחובו נמחק והוא ואינו חייב להחזיר לחבירו כלום.

נתאר לעצמנו, חודש לפני שנת השמיטה מגיע עני לאדם מסוים, ומבקש ממנו הלוואה. לא סכום קטן, אלא סכום גדול מאד, בלתי מבוטל. הלה מתחיל לחשב; "אני יודע שהוא עני, ובקושי מסתדר, ויש לו עוד  חובות רבים במקומות אחרים. ובנוסף על כך הנה מתקרבת שנת השמיטה, ואם עד אז הוא לא יחזיר לי את חובי, ומן הסתם שהוא לא יחזיר לי את חובי, אזי החוב יתבטל. ואם כן זו בכלל לא הלוואה, אלא הוא בעצם מבקש ממני מתנה. ומדוע שאתן לו מתנה כ"כ גדולה הרי גם לי יש משפחה אשה וילדים ועלי לדאוג להם. נראה שבהחלט לא כדאי לתת לו"

והנה באה התורה ואומרת : "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־יִהְיֶה דָבָר עִם־לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָֽרְבָה שְׁנַֽת־הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵֽינְךָ בְּאָחִיךָ הָֽאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵֽטְא: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָֽל מַעֲשׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶֽךָ:"[3]  כלומר שלא תחשוב מחשבות רעות מסוג זה ותעשה חישובים כאלו או אחרים על כך שכספך עלול לרדת לטמיון. דע לך שאם לא תתן, עבירה יש בידך. התורה מצווה אותך לתת לו בחפץ לב ובזכות זה אתה תראה באופן מוחשי את ברכת ה' בכל מעשה ידך בכל אשר תעשה.

אכן דבר זה נראה די תמוה, עד היכן מצווה התורה את עם ישראל להאמין ולהיות דבקים בבורא העולם. תמיהה זו הייתה מאז ומעולם; כבר במדרש[4] מופיע דיאלוג, בין אחד משרי הרומאים הבכירים לבין רבן גמליאל: אותו שר שאל את רבן גמליאל, כתוב בתורתכם "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" וכי יש מציאות שאדם יבזבז את נכסיו על אחרים שיתכן אפילו שאינו מכירם, ולבו לא כואב לו על זה? והרי אין לדעת מה ילד יום אולי הוא ירד מנכסיו ויגיע למצב שיצטרך לעזרת הבריות הוא בעצמו, ואם כן איך יכול לתת לעני בחפץ לב? אכן אותו שר שאל שאלה גדולה!

ענה לו רבן גמליאל, אם יבוא סתם אדם ויבקש ממך הלוואה, האם תתן לו? אמר לו, וודאי שלא אתן. המשיך לשאול רבן גמליאל, ואם הלה ייתן לך משכון כנגד ההלוואה, האם עכשיו תלווהו? אמר לו כן, הרי אני מכוסה ואיני מסכן את רכושי כי יש משכון בידי. המשיך לשאול רבן גמליאל, נניח שאינו נותן לך משכון אבל הוא מביא לך ערב, ואתה בודק ומוצא שהערב הזה צריך ערב בעצמו כי מצבו די דחוק, האם תלווה לו? בשום פנים ואופן! ענה השר. ואם הערב שיביא הינו ראש העיר או דוכס גדול ונכבד, האם תלווהו? אם כך הם פני הדברים בהחלט שכן! ענה.

אמר לו רבן גמליאל, והלא הדברים קל וחומר הם: ומה כאשר אדם חשוב שהוא סה"כ בשר ודם, ערב, אנשים יהיו מוכנים לתת את כספם. אזי אם הערב, הוא מי שאמר והיה העולם הבורא יתברך, לא כל שכן שילוו לו? שהרי נאמר 'מלווה ה' חונן דל'.

 

הוא דואג לבן שלי

ובאמת צריך להבין, מדוע נשתנתה מצווה זו מכל שאר המצוות? והרי לא מצינו ביטויים והבטחות שכאלו בשאר חוקי התורה. למה מגיע שכר כ"כ גדול למי שעוזר וחונן דלים? ההסבר לכך הוא שהדבר דומה לאחד מגדולי העשירים שבנו סטה מדרך הישר ומהחינוך המעולה שהעניק לו אביו. האב בחכמתו הבין שכדי למנוע את התדרדרות המצב יש לנקוט בדרך קיצונית ביותר על מנת להבטיח שדבר זה לא ישנה שנית. מה עשה? גירש את בנו מביתו לתקופה מסוימת, כך הבן יעריך את כל מה שקיבל בביתו ויתחרט על מעשיו. במשך כל אותו הזמן שהבן שהה מחוץ לביתו, ביודעו שכעת בנו יקירו רעב וצמא, אמר לעצמו האב; אשרי מי שיכניס את בני לתוך ביתו ויתן לו פת לחם כדי שיאכל וישתה. מי שיעשה זאת הרי שכל רכושי שלו הוא!.

 כך גם הבורא, שמשיקולים שמימיים הידועים לו, היה עליו להוריד לעולם זה אדם חסר כל, וזאת לטובתו של אותו אחד. ואם כן כמה ישמח הבורא על שאחרים דואגים לבנו? האם הבורא יישאר חייב לאחד כזה? וודאי שלא[5].

 

משכיל אל דל

"אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'"[6] אמנם לפי גודל שכר המצווה כך גדל הקושי לקיימה: דוד המלך אמר 'משכיל אל דל' כלומר צריך לחפש, לא קל לגלות מיהו דל באמת כי בדרך כלל הנזקק האמיתי מתבייש לפנות לציבור לבקשת עזרה ונאלץ לחיות בדוחק רב עם משפחתו. גם לאחר שכבר נמצא אחד שכזה, לא תמיד הוא מוכן לקבל. יש לפעול בתבונה יתרה וביצירתיות כדי להעביר לו את צרכי מחייתו. ואם אדם הצליח לעשות כן מגלה לנו דוד המלך 'ביום רעה ימלטהו ה'' כאשר יקלע הלה לצרה, ה' ימלט אותו מאותה צרה כשכר על שעזר לדל!

 

סבל שאין כדוגמתו

ייתרה מכך, כיון שגודל החסד שאדם עושה תלוי בגודל של הנזקק לאותו חסד. ככל שאדם נזקק יותר וחסר יותר, כך גדלה זכותו של זה שגומל עמו חסד. וידוע שהסבל הגדול ביותר שיכול אדם לסבול בעולם הזה הינו סבל העוני, עד שנאמר במדרש[7] שאם ניקח את כל הייסורים שיש בעולם ונשים אותם מצד אחד של המאזניים ובצד הנגדי נשים את סבל העוני, הרי שהם יהיו שווים. מבהיל! אם כן מה הפלא שכאשר אדם עוזר למי שהוא עני ותומך בו שכרו רב עד אין קץ, הרי בכך הוא גואל אותו מייסוריו הכבדים מנשוא ונותן לו נחמה פורתא.

 

לוקח את התפקיד

יתרה מכך, מגלה לנו שלמה סוד: מי שדואג לזון את העניים, כביכול לקח לקב"ה את המצווה שכן זהו תפקידו של הבורא לדאוג למחסורם של כל הבריות "נותן לחם לכל בשר"[8] ואם כן, על הבורא לשלם גמול לאחד שכזה[9]. נמצאנו למדים מפסוק זה שמי שצריך ישועות בכל נושא יהיה אשר יהיה, אם יזון עני הזקוק לכך באמת, אזי משמים לא יישארו חייבים לו וסביר להניח שהלה יקבל את ישועתו.

 

בלי לבייש

גם כבר כאשר אדם רוצה ליהנות את העניים מכספו, עליו לעשות זאת בחכמה ולנהוג עם העניים באופן שלא תהיה להם בושה.

כמובן שלא דומה עני אחד למשנהו ועם כל אחד יש לנהוג כפי מצבו, יש שבושתו מרובה ויש שבושתו מועטת. המדרש מספר[10] על חכם אחד שפגש אדם אמיד שירד מגדולתו, שכעת הוא חי מן היד לפה ומתבייש היה לקחת מן האחרים למרות שהיה זקוק לכך נואשות. משהבחין בכך אותו חכם אמר לעני, הנה, קח לך כלי יקר זה. כמובן שהוא סירב, "אני לא צריך טובות של אחרים" הוא אמר. "חלילה, אין זה בתור צדקה, פשוט קיבלתי מידע ממקורות אמינים שאתה עומד לקבל ירושה גדולה מחו"ל לכן אני נותן לך חפץ זה כהלוואה, ולכשתקבל את הירושה תחזיר לי". הלה הסכים. לאחר תקופה, רצה הלה להחזיר את הלוואתו. אמר לו אותו חכם, אל תחזיר לי, נתתי לך במתנה, כי כבר קבלתי את ערכו של הכלי ממקום אחר, לכן אל תדאג ולבך אל ינקפך.

חשוב שלא לתת למקבל הרגשה של נזקק, אלא להשתדל למנוע ממנו אי נעימות ככל המתאפשר. אותו חכם השכיל לעשות זאת, הוא גרם לעני להרגיש טוב עם עצמו בנטילת הצדקה וחסך ממנו את הרגשת אי הנעימות שבדבר.

 

כבוד אחרון

דל נוסף שעליו מדבר שלמה בפסוק זה, מתייחס לאדם שמת וכבר אינו בין החיים. מרגע שאדם מת הוא התדלדל מהרכוש, מחייו, ומקיום המצוות. מעתה ואילך אין ביכולתו לעזור לעצמו כלל. אלו שדואגים לצורכי קבורתו וללוותו בדרכו האחרונה אל בית החיים, הרי שהם בגדר של חונן דל. קל וחומר אם הם נוקטים בצעדים רוחניים המועילים לעילוי נשמתו של הנפטר. מעשים אלו מראים על הכבוד שיש לייחס לאנשים שהרי "בצלם אלוהים עשה את האדם"[11] וכבוד לבשר ודם מתוך כוונה זו, דינו ככבוד לבורא עולם[12].

 

הדל האמיתי

על שלמה המלך נאמר[13] "וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּֽה". כפי שהוזכר כמה פעמים בחיבור זה, שהדל האמיתי הינו מי שדל מן החכמה, 'דדא לא ביה מה ביה'[14], כלומר מי שאין לו חכמה, מה בעצם יש בו?!. לכן אדם שמלמד את הבריות חכמה ומאלפם דעת, דעת התורה, הינו חונן הדל באופן הנעלה מכולם, שכן הוא העשיר אותו בקניין רוחני ונתן לו דבר נצחי שילווה אותו לעולמי עד - את ידיעת התורה, דבר שמהווה למעשה את ההון האמיתי בעולם הנצח. 'וגמולו ישלם לו' בנוסף יקבל שכר לא רק על שלימדו תורה, אלא גם על שהציל נפשו מרדת שחת. 

לרכישת הספר על מפתחות "משלי" – הקליקו כאן

 

[1] בראשית א א

[2] פרק ט"ו

[3] שם

[4] מדרש תנאים דברים פרק ט"ו

[5] אליהו זוטא (איש שלום) פרשה ה

[6] תהילים פרק מ"א ב

[7] שמות רבה (וילנא) פרשת משפטים פרשה לא

[8] תהילים קל"ו ל"ה

[9] ויקרא רבה (וילנא) פרשת בהר פרשה לד

[10] ויקרא רבה (וילנא) פרשת בהר פרשה לד

[11] בראשית ט ו

[12] שבת נ ב

[13] קהלת פרק יב

[14] נדרים מא א

דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (89 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

הגדה לפסח עם פירוש הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

הגדה לפסח "ברוך יאמרו" - הרב ברוך רוזנבלום

הגדה עומדת

ערכת יודאיקה "בני מלכים" לפסח

הגדה של פסח - חבורת תריג

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם בקומיקס 1 - חיים ולדר

לכל המוצרים