אמונה וביטחון

אין יהודי שאינו מאמין בבורא העולם

מהי אמונה? האם יתכן להיות יהודי ולא להאמין בה'? ומהי משמעות השאלה "נשאת ונתת באמונה"?

| כ"ה סיון התשע"ז |
(צילום: shutterstock)
אא

אשרינו, מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו, ומה יפה-מאוד ירושתנו, שזכינו לחיות תחת כנפי השכינה, וברגש אנו צועדים לאור "האמונה".

"האמונה" הינה נושא רחב ממדים ועמוק מני ים, ומאידך – יסודי ביותר: מעיקרי היהדות, ואולי העיקרי שבהם, שהרי כבר אמרו חז"ל (מסכת מכות כ"ד ע"א), וז"ל: "בא חבקוק [הנביא] והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק ב' ד'): 'וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה'", ע"כ [הערה: יש טועים ואומרים, מתוך תמימות: "איש באמונתו יחיה" – והיא טעות גמורה!].

אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסים, ושמים וארץ יריעות, וכל בני אדם לבלרין [סופרים] – אין מספיקין לכתוב את גודל חשיבות יסוד זה; ואעפ"כ, ננסה בעזהי"ת להבין ולתמצת עניין זה, מתוך דברי תורתנו הקדושה ומדברי רבותינו.

ראשית, יש לבאר מהי "אמונה":

האמונה הינה תכונה נפשית ויסודית, הטבועה בנפש האדם – מעצם היותו "אדם", המורכב מגוף גשמי ונשמה רוחנית. מהאמונה שואב האדם את הכֹּח להתמודד עם ניסיונות אין ספור במהלך חייו, ובלעדיה – האדם אבוד, כפשוטו, נכאה לבב וחסר-ישע ותקווה. האמונה היא זו שהשיבה את עם-ישראל לארץ מולדתו, לאחר כמעט אלפיים שנות-גלות מרות מלענה, אע"פ שהיה שבור ורצוץ בגופו, מכיוון שמעולם לא נטש אמונתו [אירוע שאין דומה לו בכל ההיסטוריה האנושית].

למעשה, כל אדם, בלי יוצא מן הכלל, מפתח לעצמו בדמיונו, אמונה בְּיֵשׁוּת רבת עוצמה, מחשיבהּ לערך עליון – בראש סולם עדיפויותיו, אוחז בה ומנתב את כל מסלול חייו והחלטותיו בהתאם לאמונתו: ברגעי שמחה, שאון וסער, ובמיוחד ברגעי עצב, יגון וצער, ויתכן שיהיה מוכן למסור נפשו עבור אמונתו.

(צילום: shutterstock)

המאמינים באמונות שונות נחלקים למגוון רחב של סוגים: יש המאמינים במנהיג בעל כריזמה מיוחדת, יש המאמינים ברעיון או במפלגה פוליטית, יש המאמינים בכח כספם, רכושם או מעמדם, יש המאמינים בבעלי חיים או בפסלים ועוד סוגים רבים אחרים של הבל וריק. לכן אין זה מן הנמנע שברגעים קשים, כאשר יתאכזב האדם מאמונתו – יחליפהּ באחרת, ויבוז לקודמתה. אלא שכל אלה הן למעשה דרגות שונות בעבודה-זרה, הואיל ואין לאדם להאמין אלא בבורא העולם, יתברך שמו.

אבי אבות האמונה הצרופה בבורא העולם יתברך, החלוץ ופורץ הדרך לעבודת הבורא, בעוצמה אדירה שלא היתה כמותה, הוא אברהם אבינו ע"ה, ובאמת, האמונה בקב"ה מוזכרת לראשונה בתורתנו הקדושה, בהקשר לתיעוד אמונתו של אברהם אבינו ע"ה בקב"ה (בראשית ט"ו ו'): "וְהֶֽאֱמִן בה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָֽה". וזכה, וקראו הקב"ה בכינוי ייחודי (ישעיה מ"א ח'): "אַבְרָהָם אֹהֲבִֽי". ולהבדיל, גם אומות העולם כינוהו בשם ייחודי: "אברהם העִבְרִי", על שם היותו בודד במערכה, ונגד כל העולם כולו [הואיל וכל העולם כולו היה מעבר אחד – עובדי אלילים, ואברהם אבינו ע"ה, מהעבר השני – עבד ה']. כינוי זה מלווה אותנו, עם-ישראל – בניו, לאורך כל ההיסטוריה,  עד היום.

כבר בגיל שלוש הכיר אברהם אבינו ע"ה את בוראו, מכח גדלותו וחריפות שִׂכְלוֹ, שנאמר (נדרים ל"ב ע"א): "ואמר רבי אמי בר אבא: בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו"! ע"כ. ולא נטש את אמונתו בבוראו לעולם. ולא זו בלבד, אלא שהנחילהּ לזרעו, ככתוב (בראשית י"ח י"ט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", ע"כ. ולמרות שניסהו הקב"ה בעשרה ניסיונות קשים עד מאוד, כמוזכר במסכת אבות (ה' ג'), וז"ל: "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם ועמד בכולם", ע"כ, שהאחרון, והקשה שבהם היה, כידוע, "ניסיון עקדת-יצחק", שנצטווה אברהם (בראשית כ"ב ב'): "וְהַֽעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶֽהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶֽיךָ", שלכאורה היה ציווי סותר להבטחה שהבטיחו הקב"ה, קודם לכן (בראשית כ"א י"ב): "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָֽרַע" [כלומר: שזרעו, ממשיכי דרכו, יהיו מבני יצחק, והרי אם יקריבו – לא תהיה לו המשכיות] – למרות הכל לא איבד אברהם אבינו ע"ה, "אבי האומה העברית", את אמונתו המוחלטת בקב"ה, והעלה את בנו על המזבח לשחטו בלי פקפוק. ולא זו בלבד, אלא שעשה זאת בשמחה, כאמור בפיוט בנוסח תפילת ראש השנה: "עין במר בוכה – ולב שמח"; והראיה שהיה בשמחה היא שלא פסקה ממנו הנבואה גם ברגעים ההם – ואי אפשר שתשרה נבואה על הנביא, כשאינו שרוי בשמחה.

בזכות זה שהחזיק בדבקות באמונתו, הפך אברהם אבינו ע"ה להיות הממציא, המייסד והמפתח של האמונה המוחלטת בבורא העולם יתברך, הואיל וקיימהּ, וחי על פיה – בניגוד מוחלט לבני דורו. לכן הוא נחשב "אומן האמונה והשמחה"; ובעם היהודי, האמונה היא שורשית ומוּבְנֵית, כחלק בלתי נפרד מיֵשׁוּתו. על כן, ניתן בהחלט להמליץ ולומר: "אין יהודי שאינו מאמין בבורא העולם; יש מאמין בבורא העולם, אע"פ שאינו יהודי!" [ולהבדיל, כידוע, לא התביישה מעצמת-העל האמריקאית להנציח אמונתה בבורא העולם על שטרות כספהּ. ואין צריך לומר, שההבדל בין אמונתם לבין אמונתנו, הוא כהבדל בין החושך לאור].

אחד מהמאמינים המובהקים והמוחלטים בקב"ה, המהווה דוגמא ומופת לדורות, הוא משה רבנו ע"ה, אשר העיד עליו הקב"ה (במדבר י"ב ז'): "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא". הוא זכה לקבל תורה מסיני (מסכת אבות א' א'), והוא שאמר לפני פטירתו לעם-ישראל, כשהוכיח אותם, למען חיזוק האמונה בשי"ת בקרבם (דברים ל"ב ג' ד'): (ג) "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵֽאלֹקֵֽינוּ: (ד) הַצּוּר תָּמִים פָּֽעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הֽוּא:" – כדי לעקור כל צל של ספק מלבות בני-ישראל בנוגע להנהגתו הצודקת של בורא העולם ח"ו, ולהשריש את האמונה המוחלטת בו.

באמת, מאז ומעולם היתה לעם-ישראל אמונה שורשית בקב"ה, והדבר הוכח לאורך ההיסטוריה במאורעות רבים ומפורסמים. ואע"פ שחטאו – תמיד חזרו לאמונתם, ומסרו נפשם עליה. רבים ומפורסמים הם המאורעות של מסירות נפש עבור אמונתנו, ומן המפורסמים: החשמונאים, חנה ושבעת בניה, עשרה הרוגי מלכות, רבי אמנון ממגנצה, קדושי האינקוויזיציה, גר הצדק – הגרף פוטוצקי, ועוד רבים אחרים שבכל דור ודור, שבמותם, מתוך מסירות נפש שאין למעלה הימנה – הגיעו למעלת "קידוש שֵׁם שמים". אלא שבמותו, יכול אדם לקדש שם-שמים פעם אחת בלבד, אבל כאשר כל חייו מתנהלים על אדני האמונה בקב"ה – הריהו מקדש שם שמים בכל רגע ורגע, פעמים אין-ספור. ולא זו בלבד, אלא שזוכה לחיי העולם הבא.

(צילום: shutterstock)

ידוע הדבר ומפורסם העניין, שלאחר הפטירה, השאלה הראשונה שנשאלת הנשמה, בבית דין של מעלה, כמובא תלמוד (שבת ל"א א'), וז"ל: "נשאת ונתת באמונה?", ע"כ. ועיקר כוונת השאלה היא, מלבד משא ומתן ביושר, לברר אם האמונה היתה נר לרגלי הנשפט; היות שאינו דומה העושה טוב מתוך אמונה בקב"ה, לעושה מתוך מניעים אחרים; ואפילו למד תורה מתוך מניעים חיצוניים בלבד – אין לתורתו ערך יתר על לימוד המדעים [לכן, לגבי קביעת עיתים לתורה, נשאלת הנשמה רק כשאלה שנייה].

מלבד השכר הצפון לצדיקים לעתיד לבוא, זוכים המאמינים לראות בהשגחת ה' עליהם בכל רגע ורגע, עד כדי זכייה לניסים גלויים. אחד מהצדיקים והחסידים המפורסמים בדורות התנאים הוא ר' חנינא בן דוסא ע"ה, ובתלמוד מובאים מעשים רבים אודותיו. באחד מהם (תענית כ"ה א') מסופר, שבערב שבת אחד, בין השמשות (לאחר שקיעת החמה), ראה את בִּתו עצובה. כששאל לפשר הדבר, ענתה שטעתה, ושמה בנרות השבת חומץ (שאינו דליק) במקום שמן (ולאחר שקיעת החמה – אסור לתקן ולהדליק מחדש, וממילא יהיה הבית חשוך). ניחם אותה הצדיק, ואמר: "מי שאמר לשמן וידלוק [הקב"ה] – יאמר לחומץ וידלוק". ומספרת הגמרא, שנעשה נס בתוך נס, ונמשכה דליקתו עד למוצאי שבת, וממנו הדליקו נר להבדלה.

כח האמונה עצום ורב מכדי הניתן לתיאור במילים. וככל שתגדל אמונתו של האדם בבוראו – כן יגדל בטחונו, וכן תגדל שמחתו. אלא, שהתעצמות האמונה תלויה במידת ההתבטלות כלפי בורא העולם: ככול שתגדל אמונתו של האדם בבוראו, ויבטל את עצמו יותר כלפיו – כן יגדלו בטחונו ושמחתו. וכן נהגו אבות האומה. אותם גדולים אִמְנוּ את עצמם להאמין אמונה מוחלטת בבורא העולם יתברך, לומר על כל דבר ודבר, כנחום איש גם זו (תענית כ"א א'): "גם זו לטובה", או כר' עקיבא (ברכות ס' ע"ב): "כל דעביד רחמנא – לטב עביד" [כל מה שעושה הקב"ה – לטובה הוא עושה] ולכן זכו לניסים, והתקדש שם-שמים על ידם, ונזכרים לטובה לדורי דורות.

האמונה מולידה את הביטחון, והביטחון את השמחה, והשמחה היא היסוד והתרופה לחוליי הנפש והגוף של האדם. ויש רמז לדבר: "שמחה" בגימטרייה [במספר קטן] שווה – עשרים, ו"מחלה" בגימטרייה [במספר קטן] שווה – עשרים.

האמונה מחזקת את קיום מצוות השם יתברך, ומעלה את איכותו.

בחסדי השם יתברך, עם-ישראל נמצא כיום בתנופה של התחזקות באמונה בבוראו, שלא היתה כמותה אלפי שנים. הכמיהה לגאולה הקרובה הולכת וגוברת, בכל עם-ישראל על רבדיו השונים, והציפייה להתגשמות עיקרי האמונה: בניין בית המקדש, וביאת משיח צִדְקֵנוּ – הולכת ומתעצמת. תמורות אלה תורמות להתאחדות עם-ישראל באמונה תחת כנפי השכינה. יהי רצון שנזכה, במהרה, לראות בשוב ה' ציונה, אמן ואמן!

הנקראים ביותר
הידברות שופס

ספר קהלת עם פירוש הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

הרב זמיר כהן - פרקי אבות

הרב זמיר כהן - סט ארכיאולוגיה תנ"כית

הרב זמיר כהן - מסילת ישרים

מיכל לשם - NLP

מגש לחלה מהודר מזכוכית

מרפא הבושם

לכל המוצרים