סכנותיה של השגרה: הווטסאפ של רהב-מאיר לפרשת כי תבוא

לומר תודה
לא להיות כפוי טובה. זה השורש של כל העלילה המרתקת שפותחת את פרשת השבוע החדשה, פרשת "כי תבוא". מתואר שם בפירוט איך העם יגיע לארץ ישראל ("והיה כי תבוא אל הארץ") ואז, אחרי שיתבסס ויחיה חיי חקלאות, כאשר החקלאי יראה בחצר שלו את הפרי הראשון, את הביכורים – הוא ייקח אותו ויעלה איתו לירושלים בטקס מיוחד. שם יעמוד החקלאי מול הכהן, עם טנא ובו ביכורים, ויאמר נאום מרגש שכולו תודה, התבוננות על העבר ותקווה לעתיד. ומה בא ללמד כל האירוע הזה? התשובה של רש"י היא: "שאינך כפוי טובה". שאתה יודע להודות על היש, לשמוח בו, ולא לקחת אותו כמובן מאליו.
הפרשנים מסבירים שזה תיקון לפעמים קודמות שבהן אכן היינו כפויי טובה – בגן עדן אדם וחווה לא הודו על מה שקיבלו ולא העריכו אותו, ולכן גורשו מגן עדן, וגם במדבר – העם לא הודה מספיק על המזון שקיבל, על המן. פרשת השבוע מלמדת אותנו שעם הכניסה לארץ ישראל (גם בדורנו...) צריך לשנות את התכונה הזו, לזהות נקודות של טוב ושל חסד, לעשות מהן "עניין", ולומר עליהן תודה.
 

הבגד עושה את האדם?
פרשת השבוע ("כי תבוא") נפתחת בעלייה של הציבור לירושלים, עם טנא הביכורים, עם קישוטים ופרחים ושירים וכלי נגינה. "המעמד המפואר הזה של הבאת הביכורים מלמד אותנו לא לזלזל באסתטיקה", כותב חנן פורת. "לא לזלזל בחוויה, בכבוד, בהידור. כדי שאנשים יחוו חוויה נפשית עזה ויחושו הזדהות - צריך גם מראה חיצוני מושקע, צריך להתאמץ שהכול ייראה ססגוני, חי, איכותי".
הפרשנים לאורך הדורות רואים כאן מסר ביחס לכל מצווה, מסר או אירוע: אם משהו חשוב לך ויקר ללבך - אתה משקיע בו גם מבחינה חיצונית. מצד שני, פרשנינו מבקרים מציאות שבה יש רק כבוד והדר חיצוניים, ללא כל תוכן פנימי.
נשמע כמו סוגיה עתיקה? ובכן, אתמול שולחן הממשלה כולו עסק בחולצת פולו אחת של השר חיים כץ.

כל יום מחדש
השגרה מסוכנת. אפשר ליפול בה בקלות לחיים אוטומטיים, חסרי רגש וחידוש. "היום הזה ה' אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה", נאמר הבוקר בפרשת השבוע, ורש"י מזהיר: "היום הזה – בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטווית עליהם". כלומר, על אף שהמורשת עתיקה מאוד – היחס אליה צריך להיות "טרי", כאילו הבוקר היא ניתנה לראשונה. 
אחד הטקסטים הישראליים המפורסמים שעוסק בשאלה הזו הוא השיר "תפילה" של לאה גולדברג. שמעתי אותו מצוטט עשרות פעמים, לדעתי, ויש סכנה שגם הוא עצמו - שקורא לחידוש - יהפוך לשגרה. וכך מתפללת גולדברג: "לַמְּדֵנִי אֱלֹהַי בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל / עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל / עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם / לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל / לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל / בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל / לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם / לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל".
הבוקר קפצתי בית אחד למעלה ביצירה הזו של גולדברג, וגיליתי בית מקסים והרבה פחות מוכר, שקורא לנו גם כן – להתחיל בכל יום מחדש, מההתחלה: "וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ / וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם / וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ / וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ". 
יום טוב.
 

היום יום הולדת לחסידות
מזל טוב, חסידות. היום יום הולדת. הבוקר, י"ח באלול, נולדו גם הבעל שם טוב, מייסד החסידות, וגם האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד. איך אפשר להתחיל להקיף ולתאר מה נתנו שניהם לעולם היהודי, ובעצם לעולם כולו? הנה ניסיון של אלי ויזל ז"ל, הסופר ניצול השואה, להסביר מה הביא הבעל שם טוב לעולמנו. בפסקה מקסימה מתוך ספרו "הנשמה החסידית" הוא מתאר מה גרם לבעל שם טוב לסחוף אחריו רבים כל כך לפני למעלה מ-300 שנה: 
"הוא אמר לראשונה לעניים מרודים כי כל אחד מהם קיים בזיכרונו של אלוקים. כי כל אחד מהם ממלא תפקיד בגורל עמו, כל אחד בדרכו ובהתאם לאמצעיו. הוא הבטיח כי תפילה פשוטה אך כנה מתקבלת. הוא אמר כי עגלון המנשק ספר תורה גורם לאלוקים נחת רוח יותר ממלאכים המהללים אותו. הוא אמר להם כי גאווה שנוצרת בגלל ידע – גרועה מבורות, כי מוטב לחפש מאשר למצוא. גדולתו של אדם, כך לימד אותם, מצויה בשפלות הרוח שלו. עליו להתחיל בכך שיכפוף את עצמו לאלוקים. רק כך יצמח. הוא לימד אותם כי לעתים יש להסתפק באמונה בקיומו של הסוד, ולא לדעת. כמו כן, אדם זקוק רק למעט כדי לרומם ולהגשים את עצמו. הוא הסביר כי דמעה אחת, תפילה אחת, עשויה לשנות את מהלך האירועים. מנגינה קצרה עשויה להכיל את כל השמחה שבעולם, וכאשר משחררים אותה, היא עשויה להשפיע על הגורל. ולשום קבוצת עילית אין מונופול על השירים או על הדמעות. הוא לימד להילחם בעצב באמצעות השמחה, וגילה סוד: העצב נובע מכך שהאדם מתבונן רק בעצמו, והשמחה מגיעה ברגע שפוקחים עיניים להביט בבריאה מסביב ובזולת".
כמה עתיק. כמה אקטואלי.

לעילוי נשמת החלל הראשון
בבקשה קחו דקה: מספר החללים ביום הזיכרון האחרון היה 23,477. מאיפה בעצם מתחיל המספר הזה? מי היה הראשון? 
ובכן, על לוח מספר 1 בהר הרצל כתוב שמו של הרב אברהם שלמה זלמן צורף. בדיוק היום - י"ט באלול - מלאו 165 שנים להירצחו. אחד מצאצאיו, עו"ד שמחה מנדלבוים, פנה אליי השבוע וביקש להזכיר את התאריך, כי אף אחד לא מציין אותו, למרות שהרב צורף הוא הקורבן הראשון בעידן שיבת ציון הנוכחית. 
הוא היה תלמיד חכם ואיש ציבור, התפרנס מעבודתו כצורף (מכאן שם משפחתו), תלמיד מובהק של הגאון מוילנא, שלמד ממנו את השאיפה לגאול את ארץ ישראל ולהתיישב בה. לא היה גבול למאמצים היצירתיים שלו לבנות את ירושלים, לשקם את בית כנסת "החורבה", ולהביא לכאן עוד ועוד תקציבים ועולים. 
בדרכו לתפילת שחרית ברובע היהודי ערבים היכו אותו בחרב והוא נפצע, ולא שרד. מילותיו האחרונות היו "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". קברו בהר הזיתים חולל ושוקם על ידי משפחתו רק לאחרונה. 
סיפור חייו מלא האמונה וההשראה מרתק וארוך הרבה יותר, אבל הנה רק עוד כמה עובדות קטנות: הרב יואל משה סלומון, ממייסדי פתח תקווה המפורסמים, הוא נכד שלו, שהמשיך את דרכו החרדית והחלוצית. בידי המשפחה יש קובץ ובו כל שמות צאצאיו. יש בקובץ הזה למעלה מ-23 אלף צאצאים. 
ורק כדי לקבל קצת פרופורציה היסטורית: הרב צורף נרצח על בניין ירושלים ב-1851. הרצל נולד ב-1860. הסיפור שלנו לא יהיה שלם בלי להזכיר את חלקן של דמויות כמוהו.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.