איה קרמרמן
למה אני מקנאה כל כך בבעל שם טוב הקדוש
"חיכיתי כל כך לחודש אלול, אבל עכשיו אני מרגישה לחץ כמו של טרום-פסח". איה קרמרמן בטור מיוחד על אלול וההכנה לימים הנוראים
- איה קרמרמן / בשבע
- ט"ו אלול התשע"ו
שבת לקראת ח"י אלול קראתי ספר על הבעל שם טוב הקדוש. בשורה השנייה כבר זלגו דמעות על לחיי.
לא הצלחתי להבין מדוע, הרי אלה בסך הכול סיפורי מעשיות על צדיק שחי בימים שכתבו ספרים על צדיקים.
ואז הבנתי שהתעוררה בי קנאה עזה ברבי ישראל בן אליעזר זצ"ל, הבעל שם טוב הקדוש, בעל המופתים. אני מקנאת בו על הדבקות שלו בבורא. אני מקנאת בו על השקיפות שהוא חי בה, כלפי העולם, כלפי הנשמות, כלפי הרהורי הלב, כלפי המציאות. אני מקנאת בו על חוסר הפקפוק. על חבל הטבור הישיר שלו להשם שלעולם לא נחתך. על האתגליא התמידית שהיא מציאות חייו, על השיוויתי השם לנגדי תמיד שלו.
בעל שם טובוחשבתי שכמו שאני רחוקה, כך הוא היה קרוב. כמו שאני והדור שלי חיים בתוך הסתרה גמורה, כזו שאומרת שהחושך הוא אור ולהפך, כך הוא חי, שהוא רואה את העולם כהיעלם. כה גדול ההיעלם מבחינתו, שדרך ממדי זמן ונשמות הוא ראה. ובעוד שהוא ראה איך לתקן, אני רק מנסה לא להמשיך לקלקל.
והזמן בשעון החול השנתי אוזל, וזה לא לטובתי. כי הנה, שוב הקולות קוראים: המלך בשדה, צאי לשוח איתו. כמה חיכיתי לרגע הזה, שבו אפשר לדבר בלי מילים גדולות מהסידור, רק במילים שלך, הפשוטות. אבל זה מרגיש בדיוק כמו לחץ טרום-פסח, כשכולם מספרים כמה ארונות הם כבר סיימו לנקות, בעוד שארונותיי מרוחים חמץ. כך גם באלול, יש לחץ כזה ללכת לתקן את אשר פגמנו, בזדון או בשוגג, כלל לא משנה, העיקר לתקן, להתכונן לראש השנה.
שוב הקולות מכים בבטני הרכה, מי שדן עצמו אין דנים אותו למעלה. הם מנסים שוב ושוב לפתות אותי לצאת לשדה. אבל השנה, הלחץ והקולות פוגשים חומה בצורה, שעוטפת חזק וגבוה את לב האבן שנרדם על משמרתו. וכל יום שעובר, תחושת ההחמצה מחמיצה בבטן פנימה את ארוחת הערב. גם היום, כמו אתמול ושלשום, לא שחתי, לא דיברתי, לא קראתי אליו יתברך. אבל מה לעשות כשהלב נעול ומסרב למצוא את המפתח? ולא משנה כמה פעמים אמרתי "אמר רבי בנימין".
מסר מהבעש"ט
המשכתי לקרוא. נקרעת מכיסופים לחיבור נקי, ישיר. מתאווה לביאת משיח שיבוא כבר ויסיר את המסך ממקום מסתור כבודו יתברך. שגם אני, הפשוטה, בעלת הלב המנומנם, אוכל לראות, להרגיש, להיות אהובה.
ובסיפור השני השם שלח לי, במתיקותו המופתית, מסר של אהבה. מסר של אל תדאגי, את לא בודדה. אני מחזיק לך את היד גם כשאת בטוחה שאת לבד.
הסיפור כשלעצמו אינו רלוונטי, רק רגע קטן ממנו, פסיק בסיפור, שהיה רק לכבודי. מסופר על ערב צום גדליה, הבעל שם טוב קיבל מברק. וכך לשון המברק: "למורנו ורבנו הקדוש, יחיה לנצח. הימים באים ואני לא התחלתי עוד לעשות תשובה. הבא ליטהר מסייעין אותו. זה כלל גדול. אבל אין בכוחי. יסיע אותי האדמו"ר, ואטהר. הנבזה, זאב וולף בן קוצע".
כדאי להסביר את גודלו וקדושתו של האיש. זאב קיצ׳ס נמנה עם החבריא הקדושה שליוותה את הבעל שם טוב במסעותיו המופלאים. הוא ראה ניסים גלויים בגזירת הצדיק. הוא חזה בסוסי האדמו"ר דוהרים לבתים נחוצי ברכות, מבלי שאיש יכוון אותם לשם. סעד צ׳ולנט הישר מצלחות השבת של הבעל שם טוב. למד את תורת החסידות מיד ראשונה. והוא אף קבור צמוד לבעל שם טוב במז׳יבוז'. ועדיין, דקה קטנה לפני יום כיפור, והוא כותב את מילותיי. כואב את כאבי. מבקש עזרה, מרגיש חסר כוחות לסייע לעצמו. שותק במקום לדבר, דומם במקום להתפלל. כמוני, בדיוק כמוני.
אז תודה אבא, תודה שאתה מלטף אותי בנועם. תודה שאתה מנחם אותי על שתיקתי, על בושתי שמונעת ממני לבוא אליך. תודה שאתה מחבר אותי חזרה אליך, מושיט יד ארוכה רכה, כששלי קצרה ונוקשה. תודה שאתה מראה לי שאתה לא רק בשדה, אלא איתי ממש על הספה. אולי אין התפילה שגורה בפי. אבל מה שיש לי זה תודה.
פורסם בעיתון "בשבע".