חדשות יהדות
כפייה חילונית: "אני נכה צה"ל, כלוא בביתי בשבתות, כי מסרבים להתקין עירוב ביישוב"
גל טאייב, הוא נכה צה"ל שמרותק לכסא גלגלים ואינו יכול לצאת מביתו בשבתות כבר שבע שנים, רק משום שביישוב בו הוא מתגורר, כפר ביל"ו ב', מסרבים להתקין עירוב לרווחתו. וועד היישוב בתגובה: "הפניה נבדקת בידי צוות מומחים"
- אפרת כהן
- י"ד סיון התשע"ו
גל טאייב (41), הוא נכה צה"ל המרותק לכסא גלגלים, לאחר שנפצע במהלך שירותו הצבאי. במהלך שבע השנים האחרונות, טאייב אינו יכול לצאת מביתו בשבתות. הסיבה: ביישוב שבו הוא מתגורר, כפר ביל"ו ב', מסרבים להתקין עירוב לרווחתו.
תחילתה של הפרשה לפני כ-21 שנה, אז נפצע טאייב בתאונה קשה במהלך שירותו הסדיר, לאחר ששימש כמפקד במשמר הגבול, לאחר שפיקד על קבוצת לוחמים, שערכו סיורים ביטחוניים.
כתוצאה מהתאונה, הפך טאייב לנכה כמעט לחלוטין, ומאז הוא מרותק לכסא גלגלים. "בהתחלה זה היה גיהינום, אני כל הזמן תלוי בבן אדם שמלווה, מקלח ומלביש אותי. התביישתי ללכת ברחוב, אבל תוך כדי אתה גם חושב 'האם אני מחליט לחיות בכל זאת את החיים או לא?' אני אמרתי לעצמי: יש לי חיים ואני רוצה לפתח אותם", תיאר טאייב, במהלך ריאיון שחשף את הפרשה, באתר מיינט.
במרוצת השנים, נישא ונולדו לו שתי בנות. אז רכשה המשפחה בית דו מפלסי ביישוב כפר ביל"ו ב', שנבנה על פי צרכיו המיוחדים של טאייב.
נקודת המפנה אירעה לפני כשבע שנים, אז החל טאייב להתקרב ליהדות. "אף פעם לא הייתי אדם דתי ממש, אלא מסורתי כזה, עם צום ביום כיפור, חגים וזהו", הוא מתאר. "עד שנקלעתי להליך רפואי מורכב מאוד, שעכשיו אני יודע שאדם עם הנכות שממנה אני סובל לא היה יוצא ממנו חלק. זה היה מקרה שלא יוצאים ממנו, הרופאים הם אלה שקבעו שאני צריך לעבור ניתוח מסובך".
קצת לפני הניתוח, הציע לו חבר להתלוות אליו לשיעור תורה – ומאז השתנו חייו. "התקרבתי לרב והוא בירך אותי ואמר לי: 'אין לך מה לדאוג, הכל יהיה בסדר, תאמין ויהיה טוב'. הוא מאוד הקסים אותי, וככה התחלתי להגיע לשיעורים שלו באופן קבוע, התחזקתי".
כאשר הגיע לבדיקות בתל השומר לצורך ביצוע הניתוח, החליט הצוות הרפואי באורח פלא על שינוי בטיפול, וטאייב עודכן כי ייתכן והבעיה תסתדר גם ללא צורך בניתוח פולשני. וכך היה. "בשנה הראשונה קיבלתי תרופה והיה בסדר, ואחרי זה - זה פשוט נעלם".
מאז, חש טאייב כאילו קיבל את חייו במתנה, וחש כי ההתקרבות שלו ליהדות שינתה את חייו לטובה מן הקצה אל הקצה. "אף אחד לא כפה עליי את הדת, זה היה הדדי לגמרי, גם המשפחה הולכת לקראתי ומבינה שזה מה שאני רוצה", הוא אומר. מאז, עבר תהליך שיקום ארוך, והפך למאמן סקי, שמעודד את רוחם ומסייע לקבוצות בעלי מוגבלויות לחזור לשגרת חייהם.
אולם בשלב כלשהו, נתקל בקושי משמעותי נוסף, שמקשה עליו לנהל את שגרת חייו בשבתות. כאשר החל להקפיד על שמירת השבת, גילה לראשונה את מצוות העירוב, האוסרת על הוצאת חפצים מרשות לרשות, כל זמן שאין 'עירוב שבת', שהינו חוט דק שנכרך מסביב ליישוב. על פי ההלכה, גם את כסא הגלגלים של טאייב אסור לטלטל בהיעדר עירוב. פירושו הדבר עבורו הוא, שכל זמן שלא מותקן עירוב ביישוב שבו הוא מתגורר - טאייב לא יכול לצאת את ביתו בשבתות, אפילו לא כדי לבצע פעילויות אלמנטריות, כמו ביקור בגן המשחקים הסמוך יחד עם אשתו ובנותיו, ביקור אצל שכנים ומכרים או אפילו כדי ללכת להתפלל בבית הכנסת.
אז פנה לראשונה לוועד היישוב שלו, בבקשה להתקין את העירוב האמור, אולם בקשתו סורבה. טאייב מצא פתרון יצירתי: הוא נעזר בגוי, שעבד אצל ישיש שהתגורר בסמוך, והוזעק כל אמת שטאייב ביקש לצאת את ביתו, כדי לסחוב את חפציו. אולם בשלב כלשהו נפטר הישיש, וגם העובד הזר שטיפל בו עזב את היישוב. מאותו הרגע ועד היום, הפכו השבתות בחייו טאייב לבעלות טעם מר במיוחד, נוכח העובדה שהפך כלוא בתוך ביתו.
"ימי השבת הפכו לבית כלא", הוא מתאר בראיון לאתר מאיינט. "אני לא יכול לצאת מהבית לשום מקום. בניתי פה בית, ועכשיו אני חושב לעזוב. כל החיים שלי אני כאן, אבל אני מרגיש שאני לא יכול לנהל חיים תקינים ונורמליים. אפילו לצאת לטייל עם אשתי מחוץ לבית אני לא יכול. זה הגיע למצב בלתי נסבל", הוא אומר.
מאז ניסה שוב ושוב להגיש בקשות, יחד עם תושבים דתיים נוספים המתגוררים ביישוב – אולם כולן העלו חרס. "הטיעון שאמרו לנו היה שזה יפגע בסטטוס קוו של היישוב, והחשש היה שזה יגרום לעוד דתיים להגיע לכאן", מסביר טאייב, שלא התייאש ופנה במקביל גם למשרד לשירותי דת. "המשרד לא מתקצב את נושא העירוב", ענו במשרד, וציינו כי הנושא נמצא תחת טיפולה של המועצה האזורית.
בשבוע שעבר, לאחר שחש כי גדשה הסיאה עבורו, החליט להתייצב באחת מישיבות הוועד המקומיות, על מנת להסביר מקרוב את מצבו ואת נחיצות העירוב עבורו. אז, שמע שוב את הסירוב העיקש של הוועד לבצע את המהלך הבסיסי והפשוט כדי לשפר את אורח חייו. הפעם, החליט שלא לשתוק עוד.
"עד עכשיו הייתי בשקט, ורציתי שרק ישימו את החוט", מתאר טאייב בכאב. "אף פעם לא דיברתי על כל השנים שבהן שילמתי לאלה שסייעו לי לצאת בשבתות, רק בגלל שמישהו החליט שזה לא טוב לו שיהיה פה עירוב. יש פה אפליה על רקע דתי. הגעתי למצב שאני לא מתכוון לוותר, ואני הולך להילחם משפטית באותם אלה שרוצים לכפות עליי את החילוניות שלהם. אני לא כופה על אף אחד את האמונה שלי, אז למה לכפות עליי?", טען . "אני חי כבר שבע שנים תחת כפייה חילונית".
יצוין, כי בתגובה לדברים, מסר יו"ר הוועד המקומי בכפר ביל"ו ב', מנחם קפלן, כי "הנושא נמצא בדיונים, וכשיתקבלו בנושא החלטות, אלה יפורסמו. מינינו צוות מומחים שבודקים את הנושא הזה בצמוד לכל החוקים, ובשיתוף עורך הדין של הוועד".
תחילתה של הפרשה לפני כ-21 שנה, אז נפצע טאייב בתאונה קשה במהלך שירותו הסדיר, לאחר ששימש כמפקד במשמר הגבול, לאחר שפיקד על קבוצת לוחמים, שערכו סיורים ביטחוניים.
כתוצאה מהתאונה, הפך טאייב לנכה כמעט לחלוטין, ומאז הוא מרותק לכסא גלגלים. "בהתחלה זה היה גיהינום, אני כל הזמן תלוי בבן אדם שמלווה, מקלח ומלביש אותי. התביישתי ללכת ברחוב, אבל תוך כדי אתה גם חושב 'האם אני מחליט לחיות בכל זאת את החיים או לא?' אני אמרתי לעצמי: יש לי חיים ואני רוצה לפתח אותם", תיאר טאייב, במהלך ריאיון שחשף את הפרשה, באתר מיינט.
במרוצת השנים, נישא ונולדו לו שתי בנות. אז רכשה המשפחה בית דו מפלסי ביישוב כפר ביל"ו ב', שנבנה על פי צרכיו המיוחדים של טאייב.
נקודת המפנה אירעה לפני כשבע שנים, אז החל טאייב להתקרב ליהדות. "אף פעם לא הייתי אדם דתי ממש, אלא מסורתי כזה, עם צום ביום כיפור, חגים וזהו", הוא מתאר. "עד שנקלעתי להליך רפואי מורכב מאוד, שעכשיו אני יודע שאדם עם הנכות שממנה אני סובל לא היה יוצא ממנו חלק. זה היה מקרה שלא יוצאים ממנו, הרופאים הם אלה שקבעו שאני צריך לעבור ניתוח מסובך".
קצת לפני הניתוח, הציע לו חבר להתלוות אליו לשיעור תורה – ומאז השתנו חייו. "התקרבתי לרב והוא בירך אותי ואמר לי: 'אין לך מה לדאוג, הכל יהיה בסדר, תאמין ויהיה טוב'. הוא מאוד הקסים אותי, וככה התחלתי להגיע לשיעורים שלו באופן קבוע, התחזקתי".
כאשר הגיע לבדיקות בתל השומר לצורך ביצוע הניתוח, החליט הצוות הרפואי באורח פלא על שינוי בטיפול, וטאייב עודכן כי ייתכן והבעיה תסתדר גם ללא צורך בניתוח פולשני. וכך היה. "בשנה הראשונה קיבלתי תרופה והיה בסדר, ואחרי זה - זה פשוט נעלם".
מאז, חש טאייב כאילו קיבל את חייו במתנה, וחש כי ההתקרבות שלו ליהדות שינתה את חייו לטובה מן הקצה אל הקצה. "אף אחד לא כפה עליי את הדת, זה היה הדדי לגמרי, גם המשפחה הולכת לקראתי ומבינה שזה מה שאני רוצה", הוא אומר. מאז, עבר תהליך שיקום ארוך, והפך למאמן סקי, שמעודד את רוחם ומסייע לקבוצות בעלי מוגבלויות לחזור לשגרת חייהם.
אולם בשלב כלשהו, נתקל בקושי משמעותי נוסף, שמקשה עליו לנהל את שגרת חייו בשבתות. כאשר החל להקפיד על שמירת השבת, גילה לראשונה את מצוות העירוב, האוסרת על הוצאת חפצים מרשות לרשות, כל זמן שאין 'עירוב שבת', שהינו חוט דק שנכרך מסביב ליישוב. על פי ההלכה, גם את כסא הגלגלים של טאייב אסור לטלטל בהיעדר עירוב. פירושו הדבר עבורו הוא, שכל זמן שלא מותקן עירוב ביישוב שבו הוא מתגורר - טאייב לא יכול לצאת את ביתו בשבתות, אפילו לא כדי לבצע פעילויות אלמנטריות, כמו ביקור בגן המשחקים הסמוך יחד עם אשתו ובנותיו, ביקור אצל שכנים ומכרים או אפילו כדי ללכת להתפלל בבית הכנסת.
אז פנה לראשונה לוועד היישוב שלו, בבקשה להתקין את העירוב האמור, אולם בקשתו סורבה. טאייב מצא פתרון יצירתי: הוא נעזר בגוי, שעבד אצל ישיש שהתגורר בסמוך, והוזעק כל אמת שטאייב ביקש לצאת את ביתו, כדי לסחוב את חפציו. אולם בשלב כלשהו נפטר הישיש, וגם העובד הזר שטיפל בו עזב את היישוב. מאותו הרגע ועד היום, הפכו השבתות בחייו טאייב לבעלות טעם מר במיוחד, נוכח העובדה שהפך כלוא בתוך ביתו.
"ימי השבת הפכו לבית כלא", הוא מתאר בראיון לאתר מאיינט. "אני לא יכול לצאת מהבית לשום מקום. בניתי פה בית, ועכשיו אני חושב לעזוב. כל החיים שלי אני כאן, אבל אני מרגיש שאני לא יכול לנהל חיים תקינים ונורמליים. אפילו לצאת לטייל עם אשתי מחוץ לבית אני לא יכול. זה הגיע למצב בלתי נסבל", הוא אומר.
מאז ניסה שוב ושוב להגיש בקשות, יחד עם תושבים דתיים נוספים המתגוררים ביישוב – אולם כולן העלו חרס. "הטיעון שאמרו לנו היה שזה יפגע בסטטוס קוו של היישוב, והחשש היה שזה יגרום לעוד דתיים להגיע לכאן", מסביר טאייב, שלא התייאש ופנה במקביל גם למשרד לשירותי דת. "המשרד לא מתקצב את נושא העירוב", ענו במשרד, וציינו כי הנושא נמצא תחת טיפולה של המועצה האזורית.
בשבוע שעבר, לאחר שחש כי גדשה הסיאה עבורו, החליט להתייצב באחת מישיבות הוועד המקומיות, על מנת להסביר מקרוב את מצבו ואת נחיצות העירוב עבורו. אז, שמע שוב את הסירוב העיקש של הוועד לבצע את המהלך הבסיסי והפשוט כדי לשפר את אורח חייו. הפעם, החליט שלא לשתוק עוד.
"עד עכשיו הייתי בשקט, ורציתי שרק ישימו את החוט", מתאר טאייב בכאב. "אף פעם לא דיברתי על כל השנים שבהן שילמתי לאלה שסייעו לי לצאת בשבתות, רק בגלל שמישהו החליט שזה לא טוב לו שיהיה פה עירוב. יש פה אפליה על רקע דתי. הגעתי למצב שאני לא מתכוון לוותר, ואני הולך להילחם משפטית באותם אלה שרוצים לכפות עליי את החילוניות שלהם. אני לא כופה על אף אחד את האמונה שלי, אז למה לכפות עליי?", טען . "אני חי כבר שבע שנים תחת כפייה חילונית".
יצוין, כי בתגובה לדברים, מסר יו"ר הוועד המקומי בכפר ביל"ו ב', מנחם קפלן, כי "הנושא נמצא בדיונים, וכשיתקבלו בנושא החלטות, אלה יפורסמו. מינינו צוות מומחים שבודקים את הנושא הזה בצמוד לכל החוקים, ובשיתוף עורך הדין של הוועד".