כיצד מחנכים למצוות?

נאמר על אברהם אבינו (בראשית יח יט): "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו". כידוע, אברהם אבינו חינך את בניו למצוות, והיכן מצינו זאת? במצוות הכנסת אורחים.

שם כתוב (שם יח א): "והוא יושב פתח האהל כחום היום". ומפרש רש"י: "פתח האהל - לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו". וכאשר רואה את האורחים הוא רץ לקראתם ומשתחווה להם לאות כבוד והערכה, והכל מתוך זריזות, כמו שנאמר: "וימהר אברהם... ויאמר מהרי לושי ועשי עוגות". וכן נאמר (שם): "ואל הבקר רץ אברהם", ורק אז הוא מחנך את בנו, כמו שנאמר: "ויתן אל הנער" ומפרש רש"י, 'אל הנער', זה ישמעאל, לחנכו במצוות.

לכאורה צריך להבין, מדוע אין אברהם אבינו מחנך את בנו בתחילת המצווה אלא באמצעה? אלא נראה לומר, שבכדי לחנך את הבן, על האב לעשות בעצמו תחילה את המצווה, ורק לאחר-מכן לשתף את הבן בעשייתה. קרי: דוגמה אישית בפועל! בדרך זו ההשפעה על חינוך הילד תהיה גדולה יותר. ואכן ישמעאל הפנים את המצווה ועשה אותה בזריזות כפי שעשה אביו, וכמו שנאמר: "וימהר [הנער] לעשות אותו".

לפי זה, אם בשעה שתזדמן לאדם עשיית מצוה של ה'כנסת אורחים', הוא יתרווח על הכורסא וייתן הוראות לבנו: "קבל את האורחים", "ערוך את השולחן", וכדו', אין בזה חינוך אלא אילוף. הוא מחייב אותו לציית למה שהוא אומר, ותו לא.

דרך זו של אברהם אבינו אינה רק במצות הכנסת אורחים בלבד, אלא בכל המצוות כולן. והרי זה בניין אב לכל המצוות כולן.

וכן בעניין החינוך לברכות – יש להושיבו לידו באהבה וחיבה (ולא בכפייה), והוא בעצמו יברך, ורק לאחר מכן ישתף את בנו.

וכן הדבר בעניין התפילה – יניח סידור אחד לפניו וסידור שני לפני הבן, ויתחיל הוא בעצמו להתפלל מבלי לצוות על הבן להתפלל, ותוך כדי שהוא מתפלל יצרף אותו אליו. 

בדרך זו, יושרש עמוק בנפש הילד חשיבות וחיבוב המצווה, משום שתמיד התנהגות המבוגרים נתפסת בעיני הילדים כמודל ראוי לחיקוי, תמיד הם רוצים להיות כמו ה'גדולים'.

מעשה באב שאמר לבנו, לאחר שאכל, שיברך. הבן השיב: "ברכתי". ענה אביו: "לא שמעתי", הבן השיב: "ברכתי בשקט". ענה לו אביו: "צריך לברך בקול!", "אבא, גם אתה מברך בשקט!" השיב הבן. בחינוך למצוות על האב לעשות בעצמו את המצווה כראוי, אחרת אין הוא יכול לחנך את בנו, וגם בנו לא יקבל ממנו.

כאמור, העיקר בחינוך הוא שהאדם עצמו יהיה תחילה מחונך, וממילא בהכוונה מועטת הבן יתחנך.