לא רק בעשירי בטבת: הזמנים הקשים של ירושלים

בחודש טבת עם ישראל כולו צם ומתענה את צום העשירי, הוא צום עשרה בטבת, שבו סגר נבוכדנצר הרשע על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק. אך ירושלים הייתה במצור הרבה יותר מפעם אחת, בתקופות שונות, מאז ועד ימינו.

צפו בדבר תורה קצר של הרב זמיר כהן אודות עשרה בטבת:

תקופה לאחר מכן הגיע הרמב"ן לאחר נדודים ארוכים אל עבר ירושלים עיר הקודש. היה זה בט' באלול בשנת חמשת אלפים כ"ז (לפני 750 שנה). במכתב שהותיר תיאר את המצב העגום שפגש בעיר הקודש, וזה לשונו: "ומה אגיד לך בענין הארץ כי רבה העזובה וגדל השממון. וכללו של דבר כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו. ירושלים יותר חרבה מן הכל. וארץ ישראל יותר מן הגליל. ועם כל חורבנה היא טובה מאד... ואין ישראל בתוכה בעיה"ק ירושלים... רק שני אחים צבעים... והנה זרזנו אותם ומצאו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית הכנסת... ושלחנו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו בירושלים, והבריחום שם בבוא התרים. והנה יציבו בית כנסת ושם יתפללו, כי רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים מדמשק וצובא (חאלב) וכל גלילות הארץ לראות בית המקדש ולבכות עליו".

בית הכנסת שהרב מדבר עליו, הוא כנראה בית הכנסת "חורבת רבי יהודה החסיד" הבנוי כיום לצד בית הכנסת "הרמב"ן", ברובע היהודי בירושלים.  בשנת תס"א נבנה בית הכנסת "החורבה" ע"י רבי יהודה החסיד, כנראה על חורבות הבית הכנסת שייסד הרמב"ן. לפני כשש שנים נבנה בית הכנסת מחדש.

הרש"ש בכותל המערבי

תקופת פורענות קרובה יותר אלינו הייתה תקופת המקובל הרב שלום שרעבי, הרש"ש, ראש ישיבת "בית אל", שהתגורר בירושלים העתיקה לפני 250 שנה. באותה תקופה היו הגויים מתנכלים ליהודים שבאו לשפוך תחינתם לפני שריד מקדשנו. בייחוד גברה רשעתם של הגויים שהתגוררו בסמוך לכותל, הם זרקו אבנים על כל יהודי עובר ושב שהתקרב לכותל, והפריעו גם לנשים שבאו לשם להתפלל ולקרוא פרקי תהילים. הרש"ש לא התרשם מכל הפרעות הללו, והוא המשיך במנהגו הקדוש לבוא מדי לילה לומר תיקון חצות בכותל.

בקשר לכך, מוזכר סיפור מעניין בספר "יששכר וזבולון" (מצוטט בספר "חכמי הספרדים בארץ ישראל"): פעם אחת, כשעמד הרש"ש לפני הכותל המערבי, והתחיל בוכה בדמעות שליש, על אריכות הגלות ושממות הארץ, או אז התפרצה מלבו אנקה מרה ויללה איומה שהחרידה את תושבי משכנות שאננים מסביב.

למחרת נודע הדבר לכל הגויים, השכנים הרעים של הכותל, והם זממו להתנכל לרב. חמתו של המופתי בערה בו להשחית, כי ביתו בתוך הכותל, ושנתו נגזלה על ידי הרב היהודי. המופתי היה השליט בכל ירושלים, וכולם חרדו למוצא פיו.

והנה בלילה השני, שלח המופתי את עבדיו, ונוספו עליהם מן השכנים "המערביים" (המתגוררים בסמוך לכותל המערבי), לארוב לרבי שלום בדרך ולהכותו נפש. הם התייצבו משני עברי המדרגות הרבות אשר על דרך הכותל, והמקלות והאלות מוכנים בידיהם.

רבי שלום יצא כדרכו בחצות הליל, כאשר השמש משרתו הנאמן – פוסע לפניו ופנסו בידו. נבהל השמש ממראה עיניו פתאום, אמר לו הרב: "אל תירא ואל תחת מפניהם, ואת דרך לך!" עברו השניים בין האורבים ואיש מהם לא הרים יד, איש לא הוציא הגה מפיו. הרש"ש סידר תיקון חצות כמנהגו וחזר לבית הכנסת שלו "בית אל". כשהאיר הבוקר, ואנשי הרחוב עברו בדרך הכותל, אחזו בהם פחד וחלחלה מפני המראה הנורא אשר ראו עיניהם: עבדי המופתי וכמה מיודעיהם עמדו כנטועים במסמרים על מקומם מבלי לנוע, והדיבור אין בפיהם. מיד הודיעו את הדבר אל המופתי, והוא ירד בבהלה מעל מיטתו, וכל העיר נבוכה.

הלכו המופתי וכל גדולי הישמעאלים לבית הרב. נפלו לרגליו להעתיר ולהתפלל בעדם, ותנאי התנה עמהם, שיקבלו עליהם הישמעאלים לתת מהיום ולהבא ליהודים לצאת ולבוא בשערי הכותל בכל עת ובכל שעה, הן ביום והן בלילה, הן ביום צום ואבל, והן ביום מועד ושמחה. הרש"ש התפלל בעד הנענשים ונתרפאו.

ומאז הופסקה עוינותם של הערבים, ונפתחה הדרך בבטחה לפני היהודים תושבי ירושלים אל הכותל המערבי.

המצור על הר הזיתים

לפני יותר מיובל שנים עברה כוס התרעלה, תקופה קשה של מצור ועוינות מצד שכנינו הערבים אל דרך הגישה לבית העלמין הר הזיתים.

כידוע, הר הזיתים מצוי בלב אזור ערבי עוין. הדרך אליו עוברת אף היא בשכונות ערביות.

רבי יוסף חיים לוי, איש חברא קדישא בעבר ומתושבי ירושלים הוותיקים, מספר: השנים תרצ"ו-תרצ"ט היו שנות מאורות הדמים בארץ ישראל. ועברה כוס התרעלה על חברות הקדישא, שלא היה ניתן לצאת ולקבור בלא ליווי משטרתי של הבריטים ששלטו אז בארץ, שלא תמיד נענו לסייע בידי היהודים. כך שמפרק לפרק היו הח"ק חייבים להסתייע בשוטרים מיוחדים מן "ההגנה", והדבר היה כרוך בתשלום יקר.

בשנת תרצ"ו עברה הדרך הישירה אל הר הזיתים דרך הכפר א טור, לכאן הוליך כביש מן העיר. מקצה הכפר ניתן היה להגיע ברכב עד למרחק 200 מטר, ומשם עברה דרך על ידי שביל שחצה שדה שהיה להקדש המוסלמים (ואקף אל אלמי) והרשות לעבור שם נקנתה מהם בכסף מלא.

ר' יוסף חיים זוכר, כי כששמע זאת המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, הורה מיד לחסום את המעבר על ידי הקמת קיר גבוה וחזק.

מעתה לא ניתן היה להכנס לחלקה של בית העלמין בדרך הנוחה והקצרה, אלא רק תוך טיפוס במעלה ההר דרך כביש יריחו.

גם לכותל המערבי לא הורשו המתפללים להביא כסאות וספסלים כדי לשבת שם. ואף לא הורשו לתקוע בשופר בימי ראש השנה ובסיום יום הכיפורים, והיה צריך לעשות זאת בהחבא ובסתר. יודעי דבר מספרים כי בשנת תרפ"ו תקעו בכותל המערבי, והערבים היו מוסתים מפי המופתי, שטען כי היהודים רוצים לכבוש את מסגד אל אקצה, או אז החלו מאורעות תרפ"ט, שלצערנו יהודים רבים נרצחו ונטבחו הי"ד.

הצדיקים הנסתרים בדרכם לכותל

מעניין ביותר כי מסופר על הצדיקים הנסתרים: חכם מנחם מנשה (מחבר ספר "אהבת חיים") והצדיק חכם מנשה לוי זיע"א, שהיו בין האנשים הבודדים שזכו להגיע לכותל בתקופה שהירדנים שלטו בעיר העתיקה, והדרך אל הכותל היתה בחזקת סכנה. חכם מנשה לוי אחז בחגורתו של ידיד נפשו חכם מנחם מנשה, וכך הם הגיעו לכותל. היו הם רואים ואינם נראים, עיני הערבים סומאו ולא ראו אותם. הם התפללו בכותל בעד עם ישראל ושבו הביתה ללא פגע. תפילותיהם על כלל ישראל ולמען גאולת ישראל ופדות השכינה, עשו רושם בשמים.

עו"ד מאיר כהן, שהתגורר באותה תקופה של שנת תש"ח בשכונת הבוכרים, מספר על מקומה של שכונת הבוכרים בתקופת המצור וההפגזות באותם הימים.

בשכונת הבוכרים היו פעילים רבים בקרב אנשי ההגנה, האצ"ל והלח"י, פעילות האצ"ל בשכונה ובסביבותיה הייתה רבה.

ככל שפעילות המחתרות נגד הבריטים גברה, הפכה השכונה להיות מוקד של פעילות ומאגר לכלי נשק. כך הוכרז מצב צבאי בכל האזור של שכונת הבוכרים, גאולה, כרם אברהם, מחניים, בקטע הרבוע שבין הרחובות מלכי ישראל בדרום ועד רח' שמואל הנביא בצפון, הוטל עוצר במשך כל שעות הלילה והיום, והותר לצאת לשעתיים שלוש, אך רק כדי לקנות מזון חיוני.

בזמנים כאלה יחס הצבא והמשטרה הבריטיים ליהודים היה קשה במיוחד.

לא פעם לאחר פעולה נגד הבריטים נסעו אלה בשריונות ברחובות השכונה וירו במקלעי הברן בצרורות ללא אבחנה, לכל הכיוונים. כך נמשכו החיים בירושלים ובעיקר בשכונה, במתיחות.

מיום ליום החריף המאבק, והוטל מצור על ירושלים. הבריטים לא עשו מאומה כדי להסיר את המצור. הכנופיות הערביות חסמו את הדרך לירושלים, בשער הגיא פוצצו את משאבות המים לירושלים, ובלטרון, כך נותרו בירושלים ללא מים, ללא מזון, ללא דלק וללא חשמל.

הישוב התכונן לבאות מבעוד מועד, בכל רחובות השכונה הוקמו מחסומי אבנים, לכל רוחב הרחובות, בגובה וברוחב של מטר אחד או שניים, כדי לחסום את הטנקים של הצבא הירדני, אם אלה יעזו להתקדם לעברנו כדי לכבוש את ירושלים.

כלי רכב לא יכלו לנוע ברחובות השכונה, פרט לרחוב יחזקאל, שגם בו הוקמו מחסומים, אבל לא לכל רוחבו אלא במקוטע, כך שרכב יכול היה לנסוע אבל באיטיות רבה.

הבריטים היו אלה שכיוונו את התותחים והמרגמות שלהם לעבר ירושלים העברית, והשכונה ספגה את מטר הפגזים הכבד ביותר.

רוב תושבי השכונה וכך תושבי שכונות מחניים, סנהדריה, בית ישראל, נטשו את בתיהם ועברו לגור בשכונות מרוחקות יותר, מפחד הפגזים שנפלו בשכונה יום ולילה. בנוסף לכך צלפו חיילי האויב בעוברים ושבים ברחובות השכונה, ואכן נהרגו בשכונה כמה תושבים, כמו החנווני יוסף סרי הי"ד, ואליהו הי"ד, אשר השאירו אחריהם יתומים. כדי לא להיפגע מהצליפות, פרצו את קירות החצרות כך שניתן יהיה לעבור מבנין לבנין, דרך הפרצות, מבלי להזדקק למעבר ברחוב החשוף.

את משאבות המים בלטרון פוצצו ומים לא היו לנו בירושלים.

ברזי המים התייבשו, אולם מנהיגי הישוב בירושלים דאגו לאגור מים בבורות המים. חלוקת המים בשכונה נעשתה על ידי אנשי "משמר העם", כך הם נקראו אז, כמו הג"א של היום. חלוקת המים נעשתה על ידי קנית תלושים, תלוש בגרוש, בעד פח מים.

שחרורה של העיר העתיקה

עם שחרור הרובע היהודי והכותל המערבי בחסדי ה' יתברך בשנת תשכ"ז, בעת מלחמת ששת הימים, נהרו רבבות עמך ישראל אל הכותל המערבי לשפוך צקון נפשם לתפילה לגאולת ישראל ופדות השכינה. אך עדים אנו גם בימינו אלו כי פעמים רבות נתקלים המתפללים בדרכם בעוינות מהערבים המוסתים, ברגימת אבנים ואף בדקירות סכינים, ולצערנו היו כמה שנרצחו בדרכם לכותל, הדרך לכותל משער שכם נחסמת לפעמים ליהודים על ידי כוחות הביטחון. כך שעדיין חשים אנו בגלות.

תפילתנו ותקוותנו כי יבוא הגואל, ואז יעלו עם ישראל ברינה למקום מקדשנו בבטחה במהרה בימינו, אמן.