דעה: רוב החתונות איבדו משמעות

 

עונת החתונות כבר כאן, והיא לוהטת. בחודש הנוכחי יש לי חמישה אירועים ביומן, והאמת היא שבניגוד להלך הרוח הכללי בציבור, שברובו רואה בהזמנה כמעין קנס מטריד ומבאס, אני שמח על כל זוג שמתחתן. בכל זאת, בית חדש מוקם בישראל, אהבה חדשה מקבלת תוקף רשמי, וזו בכלל הזדמנות מצוינת להיפגש עם הרבה בני משפחה או חברים מהעבר שביומיום אין לך קשר רציף איתם. שלא לדבר על דמעות ההתרגשות שיכולות להתלבש לי על העיניים בכל חופה.

אבל משהו קרה בתקופה האחרונה. אני פחות נהנה מחתונות, פחות מתרגש מהמעמד, והאמת היא שאפילו די סולד מכל מה שקורה בחלק מהן. השאלה היא מה עושים מהחתונה - טקס אמיתי ומלא משמעות מרגשת או סתם הזדמנות לדיסקוטק נהנתני וריקני שבסופו מחכה פתיחת המעטפות ומילוי קובץ האקסל.

איפה כל זה מתבטא בדיוק? או. שאלה טובה.

 

1. הניגודים. כמות הניגודים בחתונות יכולה לשגע אותי. מצד אחד החתן והכלה מזמינים בדרך כלל אורחים על מנת שיחגגו איתם בשמחתם, ומצד שני חלק גדול מהמוזמנים מתייחס אל ההזמנה בתור "קנס"; מצד אחד כולם הרי מתכנסים כאן בשביל החופה, אבל מצד שני בדרך כלל חלק ניכר מהקהל לא ממש מתעניין במה שקורה שם, ומעדיף לפטפט, לנשנש פסטלים ולא ממש לספור את הרגעים האלה; מצד אחד הכלה והחתן נשבעים אמונים זה לזו, ומצד שני אחרי שעה קלה אפשר לראות איך הכלה רוקדת סלואו עם החבר הכי טוב של החתן, ואת החתן רוקד סלואו רומנטי לא פחות עם החברה הכי טובה של הכלה. כל זה כמובן אחרי שהכלה רקדה לצלילי השיר הפרחי "עיוני לא בוגד", ואחרי שכל השתויים והבחורות בעלות הלבוש החשוף קפצו באקסטזה לצלילי "אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו על מי להישען, אלא אלא על אבינו, אבינו שבשמים!".

ועוד ניגוד: למרות שכולם מתכוננים ומצפים לערב הזה, כבר במחציתו האמא של הכלה מספרת לכל מי שרק רוצה לשמוע עד כמה היא מחכה כבר שכל זה יגמר. אז רגע, למה בעצם התכנסנו כאן?

 

 

2. המיוחדות. כל אחד רוצה שהחתונה שלו תהיה הכי מדהימה, כל אחת רוצה ששמלת הכלה שלה תהיה הנושא שעליו ידברו גם בעוד כמה שנים, ולשם המשימה הקדושה הזו מבזבזים בלי אבחנה כסף שיוכל לעזור מאוד ב"חיים האמיתיים", מתווכחים בלי סוף על הצבע של המפיות, מתכננים איך הכלה תחליף ארבע שמלות בערב וכן הלאה.

אבל בפועל תודו שרוב החתונות נראות אותו דבר: רוב שמלות הכלה דומות מאוד, הכניסה לחופה עם מוזיקת השופרות כבר בנאלית בטירוף, הריקודים תמיד נראים אותו דבר, ובקיצור, כמה שהזוג מפרפר באוויר - כמעט שום דבר לא משנה. מה שזוכרים זה רק את ההתרגשות, אם הייתה או לא, ולא את המגנטים שחולקו או את מפל השוקולד. ואם אין באירוע נשמה - שום דבר לא יעזור.

כי בכל זאת, עם יד על הלב, בכמה חתונות שבהן הייתם בעשור האחרון אתם זוכרים משהו ממש בולט, מלבד העובדה המצערת שכמעט ולא היו סלטים? מה שמוביל אותנו לסעיף הבא.

 

3. המסעדה. רבים מהמוזמנים מתייחסים לאירוע - כמה חבל - כאל סוג של מסעדה. כבר יצא לי לשמוע בהשתוממות ובפליאה כמה וכמה מוזמנים שהטיחו בהורי החתן-כלה (בדרך כלל בתוך המשפחה) שהמנה בכלל לא הייתה משהו, שהם היו צריכים להשקיע יותר, שזה ממש לא יפה, שהאורחים ציפו למלא את הכרס ופתאום גילו שיש בעיקר גורמה וכו'. למעשה, לא נראה לי שזה צריך להזיז לנו. אולי אין לבעלי השמחה מספיק כסף? אולי חשוב להם להשקיע את הכסף בדברים אחרים? יש כאלה שרואים את זה כפגיעה בכבוד האורחים וכחוסר תמורה לצ'ק. אבל מבחינתי המתנה היא מתנה. נטו.

לפני שלוש שנים בערך הייתי בחתונה של חבר, ובמהלכה לא הוגשו סלטים חוץ מאחד סמלי בכל שולחן. נכון, אולי זה מוזר, אבל זכותם של בעלי האירוע להחליט, נניח, להשקיע יותר באולם המפואר או במנות יוקרתיות, ולוותר בשבילן על חלק אחר מהמנה. למרבה הפליאה זו הייתה שיחת הערב - לא הזוגיות, לא האנשים עצמם, לא החופה המרגשת. כמעט כל מי שישבתי לידו דאג לפלוט הערה על הסלטים. אז מה קרה? מה, חסרים סלטים בעולם? מה יקרה אם הערב לא תאכלו סלט? שוב, באתם למסעדה או לחתונה? למה כולם עסוקים רק בקיבה שלהם וב"תמורה" שהיא קיבלה או לא?

כמובן שגם חלק מהמתחתנים עצמם אשמים - הם מזמינים מנות יקרות בטירוף, ואז מצפים שכל העולם ואשתו יכסו להם את עלויות החתונה. ואני מתקשה להבין: אנשים מארגנים חתונות כדי שאורחיהם ייהנו או כדי שהם יכסו עבורם את העלויות?

 

4. התפנית. פעם הכניסה לחיי הנישואין הייתה דרמטית, והיוותה שינוי של ממש בחיים של החתן והכלה. אני זוכר שאחרי החתונה שלי הכל היה חדש - הבית החדש, השינה המשותפת, הריהוט החדש, היומיום החדש. ממש עולם אחר. אבל היום חלק גדול מהזוגות חיים ביחד לפני הנישואים, כך שהחתונה הופכת עבורם מרעידת אדמה בחיים לאירוע ש"חייבים לעשות" ושנתקע איפשהו במהלך החיים. זה לא ממש משנה את אורח החיים היומיומי שלהם (בדרך כלל מלבד הרצון להביא ילדים לעולם, שזה כמובן נהדר בפני עצמו), זה לא גורם להם להרגיש שהם נכנסים לעולם חדש וכן הלאה. בסך הכל הם ממשיכים את חייהם הקודמים עם איזושהי חותמת חברתית מהסביבה. נכון שזה עדיין יפה ומרגש, נכון שאי אפשר להקל בחשיבות הנישואין גם לזוג שלפני כן גר ביחד במשך ארבע שנים, נכון שזו זכותם המלאה, נכון שיש כאן הקמת משפחה מנקודה קיימת, אבל בכל זאת, כאן החוויה קצת פחות מיוחדת לדעתי.

 

5. הפיכחון. חשבתם למה בעצם כל החבר'ה של החתן-כלה כל כך מתכוננים לאותם רגעים, אבל דווקא אז משתכרים עד לרמות שבהן מאבדים את עצמם או לחלופין מקיאים בפרהסיה? רגע, הם לא כאן כדי לזכור את הרגעים, וכדי לשמוח מכל הלב בלי עזרת חומרים חיצוניים? ועוד לא דיברנו על תעשיית האלכוהול שהתפתחה סביב החתונות. נערות האלכוהול-בר התורן מסתובבות בין הרוקדים המזיעים ומשקות אותם בלי סוף, האח של החתן מסתובב בין כולם ומוזג משקאות חריפים ב"כבוד", וכמובן שגם לפני החתונה נשלח ה"עוזר" התורן ליפו או לאיזה כפר ערבי כדי לקנות בזול כמה קרטוני רד-בול. חסר רק שיביאו מזבח, ירכיבו עליו בקבוק ענק של וודקה, וירקדו מסביב.מאחורי ההוללות הלא נעימה הזו מסתתר מסר אחר, עצוב במיוחד: אנחנו לא יכולים לשמוח בלי כמה גלונים של אלכוהול בדם. זה לא בא לנו בטבעי. וזה בעיקר עצוב. ועוד לא דיברנו על כמות ההרוגים בתאונות דרכים שההוללות הזו מצמיחה.

 

6. הריקודים. או, הגענו לנקודה רגישה. באחת החתונות האחרונות בהן השתתפתי הקפדתי, כמו תמיד בשנים האחרונות, לשבת עם הגב לרחבת הריקודים. כמובן שהחבר'ה מהצבא לא הבינו מה הסיפור, ודווקא אמרו שאני מפספס את כל הנוף. אחד מהם אפילו הטיח בי שבחוסר הנכונות שלי לרקוד אני מוותר על "מצוות" לשמח חתן וכלה. לא הגבתי ממש, כי איש איש ודרכו. אבל בשלב מסוים זה התפתח לשיחה. "נראה לך", אמרתי לאותו חבר, "שעכשיו אשתי המקסימה תשב עם שלושה ילדים בבית, ואני ארקוד מול בחורות שלבושות מאוד חשוף? נראה לך שזו זוגיות בריאה, שלא לומר נאמנה? שלא לדבר על האיסור ההלכתי המוחלט להשתתף או אפילו לבהות בריקודים מעורבים".

"ומה עם לשמח חתן וכלה?", שאל במעין תוכחה. עניתי לו שעצם זה שבאתי מקריית שמונה לחיפה - זה כבר שימח את החתן, וכך הוא גם אמר לי בחופה. מעבר לזה, עם כל הרצון הטוב, לא אשמח אותו בדברים שאסור לי לעשות. "אם יגישו כאן חזיר, אתה לא תאכל, נכון?", שאלתי רטורית. "אבל אז החתן יעבור לידך, יגיד שזה לא בסדר, ויבקש ממך לאכול כדי לשמח אותו. תסכים?".

החבר שתק. אני רוצה להאמין שנתתי לו חומר למחשבה.

 

בשורה התחתונה, אנחנו כבולים במוסכמות חברתיות, מתלוננים על הסלטים מבלי לחשוב מה המשמעות של האירוע, והופכים את כל הקונספט מאירוע שנועד לשמוח ביחד בשמחת הזוג המאוהב לערב של "קנס", פוזה, אלכוהול, ריקודים שטופי מראות לא צנועים (לצלילי "אנחנו מאמינים בני מאמינים", כמובן), ראוותנות, פנקסנות והתחשבנות של כמה-הוא-הביא-לי, ומינימום נשמה בין לבין. לצערי, גם החתונה שלי ב-2002 הייתה קצת כזו. לצערי, בזמנו לא חשבתי קצת יותר לעומק. אם אתם נמצאים לפני השלב הגורלי הזה בחיים, כדאי שתחשבו קצת יותר.