מאמינים? אז מקיימים

אליהו ורונית אפרתי הם זוג מאוד מעניין. הצצה קטנה לא תספיק בכדי לספר את הסיפור המרתק שעומד מאחורי החזות החרדית הבלתי מתפשרת שלהם. שניהם הגיעו אל חיק היהדות ממקומות שונים ומשונים, לאחר שחוו אינספור חוויות - כל אחד מהמקום הרוחני שלו.

אליהו, 59, בן קיבוץ השומר הצעיר, קצין בסיירת גולני, מטפל בהילינג ונגן ג'אז בהכשרתו, הספיק לטייל בעולם, ללמוד ולחקור לא מעט תרבויות (כולל בודהיזם) בטרם 'התמגנט' אל היהדות. כיצד זה קרה? "עם כל הלימודים הגבוהים שלמדתי והמקומות התודעתיים הנשגבים שהייתי בהם, משהו תמיד היה חסר. זה לא היה שלם. רק בלימודי התורה והגמרא הרגשתי שהגעתי הביתה. אם בלימודי בודהיזם הגעתי לדרגה גבוהה, ביהדות, לעומת זאת, אני יכול להבטיח לך שאחרי שנים של לימוד תורה – אני עדיין מרגיש בכיתה א'", הוא אומר.

גם רונית, 52, רעייתו, היא אדם שעבר לא מעט תהפוכות עד שהגיע אל המנוחה והנחלה. זה התחיל במסגרות החילוניות בהן למדה, עבר דרך חיבור לחבר'ה של גרעין הנח"ל והשומר הצעיר, והסתיים בצבא כששירתה בתפקיד 'רועת צאן' (כן, יש כזה דבר). "אף פעם לא הייתי אנטי דת, כיוון שזה לא באופי שלי להיות אנטי. התפיסה שלי אז אמרה שכל דבר שאין לו תכלית, ממילא חסר משמעות בעיניי, ולמרות שהגעתי ממשפחה עם ערכים ומסורת, הדת תפסה מעט מאוד מקום בחיי".

אליהו אפרתי בתקופה שלפני קבלת עול תורה ומצוות

מצב זה נמשך עד ללימודי רפואה סינית, אליהם נרשמה לאחר שירותה הצבאי. "באותה תקופה, הריחוק הנפשי היה מאוד גדול, ושיוועתי לפיסת משמעות קיומית כלשהי. עם זאת, הידיעה שההעדר נובע מידיעת ה'יש', חיזקה אותי ונסכה בי את התחושה שסופו של אותו 'יש' להימצא", משחזרת רונית.

כמי שהרוחניות על גווניה תמיד קסמה לה, מעניין לציין שדווקא שם, במקום הכל כך לא צפוי הזה, ודרך דמותו שזורת הפנינים של הרמב"ם, החלה רונית להתוודע אל היהדות. "באותה תקופה התחזק גם אבי ז"ל, והחל בעצמו סוג של תהליך התחזקות רוחנית. ברבות הימים הפך אבא לתלמיד חכם, וממנו למדתי בשקיקה את קווי דמותו האצילה של הרמב"ם. בסופו של דבר, מתוך שישה אחים, חמישה מאיתנו חזרו בתשובה. אבל התהליך של כולנו היה ארוך, ומלא בשאלות על קוצו של יוד".

בין כל כובעיה כמטפלת ברפואה סינית, יועצת, אם לשניים ומנחת סדנאות ב'שיטת ימימה' - נוסף לה לרונית כובע נוסף מכובד לא פחות: סופרת. לפני חודשיים הוציאה לאור את הספר 'מלך על חייו – סיפורים מימים ימימה', המדבר על רבדים שונים של עבודת המידות כפי שהיא באה לידי ביטוי בזוגיות ובשאר תחומים בחיינו.

החיפוש הרוחני הארוך של בני הזוג אפרתי, שעבר בלא מעט תחנות, ונעצר דווקא ביהדות, הוא תולדה של התבוננות מעמיקה וחקירה רבת שנים. כבר בילדותו בקיבוץ, הרגיש אליהו שיש 'יישות' גבוהה יותר מכל מה שסובב אותו ומכל מה שבאמת מדברים איתו עליו. בשפתו, שפת ילד, נהג לכנות את כל הדברים הגדולים שראה בשם הכולל 'טבע'. רק שנים מאוחר יותר הבין ש'הטבע' הגדול הזה שלו, הוא רק חלק מזערי ממה שבאמת נמצא כאן. "גדלתי בבית הילדים בקיבוץ 'משמר העמק', והחוויות שזכורות לי מהתקופה ההיא הן חוויות עוטפות ואוהבות", משחזר אליהו. "האווירה הכללית בקיבוץ והערכים על פיהם חונכנו היו אמנם נטולי מציאות ה', אבל עמוק בתוכי – כבר בגיל צעיר ממש, הרגשתי שיש פה משהו שהוא הרבה יותר גדול ממני ומההבנה שלי".

ומה הביא לתחושה יוצאת הדופן הזו?

"שעות האימון הרבות אותן הקדשתי מדי יום לנגינה על פסנתר, עליו התחלתי לנגן כבר מגיל שמונה, ולסקסופון. אחרי חמש שעות נגינה ביום הייתי נכנס למצב תודעתי מאוד שקט, שלא חסר בו דבר. הנגינה הביאה אותי לחיבור מסוג אחר עם עצמי ועם העולם שסביבי - חיבור אוטופי שניסיתי להגיע אליו באינסוף דרכים שונות ללא הצלחה, ולא הבנתי למה זה צריך להיות כל כך קשה".

מסרב להשתחוות לפסילי עבודה זרה במקדש הבודהיסטי

אחרי שירותו הצבאי כקצין בסיירת גולני, חזר לעבוד בקיבוץ למשך שנתיים, במהלכן אף ניגן וליווה את הזמר דודו זכאי. כמי שניחן באופי מתעניין וסקרני במיוחד, ניסה אליהו להתחקות אחר התחושה התודעתית הנעלה אותה חווה בנגינה במסגרת סדנאות 'רוחניות' שונות בהן השתתף. "אחרי הצבא, היה ברור שהכיוון המקצועי הוא לימודי מוזיקה. נרשמתי לבית ספר לג'אז בלוס אנג'לס, ושם החלה הבנייה הפנימית העיקרית שלי. באותה תקופה, הנשמה שלי ממש הייתה רעבה לרוחניות, ומצאתי עצמי נרשם לכל סדנא אפשרית. אחת הסדנאות היותר משמעותיות בהן השתתפתי, הייתה סדנא ללימודי בודהיזם.

כבר אז, העובדה שאחוז ניכר מהמשתתפים בסדנאות הללו היו דווקא יהודים, גרמה לי להבין שיהודי - במהותו העמוקה והשורשית - הוא אדם שנברא מ'עולם' מושגים שונה לגמרי, ושייך לזן כזה שמחפש רוחניות פנימית יותר, ובמינון הרבה יותר גבוה משל כל אדם אחר בעולם. בקיצור, יהודי זו תורה שלמה בפני עצמה".

בן 33 היה כשהחל ללמוד בודהיזם, אצל מורה טיבטי, שנחשב לאושיה מדופלמת בתחומו. לארה"ב הגיע אליהו כישראלי גאה, והישראליות הייתה פרונטלית ומייצגת בעבורו, לא כעובדת היותו יהודי. אולם, מצב זה השתנה מן הקצה אל הקצה, כשבמסגרת שיעורי הבודהיזם התבקש אליהו להשתחוות אפיים ארצה לפני פסלי עבודה זרה. "האנשים עמם באתי במגע בסדנת הבודהיזם, נדמו בעיניי לאנשים צנועים ורוחניים מאוד. גם כישראלי שמתנכר ליהדותו, היו לי את הגבולות שלי שאותם לא הסכמתי לעבור בשום פנים ואופן. אחד מהם היה טקס ההשתחוות לפסלי העבודה הזרה של הבודהיזם, שמצאתי עצמי מתנגד לו באופן נחרץ. במעמד הזה הבנתי את השיעור החשוב ביותר של חיי: לפני הכל, אני קודם כל יהודי. אחרי כן ישראלי, ועוד אי-אלו 'תארים'. אבל קודם כל יהודי".

מה עשתה לך התובנה הזו באותם רגעים?

"אפשר לומר שזה היה קרש הקפיצה שלי ליהדות. אמנם עוד לא חזרתי אז בתשובה, וגם העיסוק ברוחניות יהודית-תורנית היה אז ממני והלאה, רחוק בתכלית. אבל, הקשר לשיוך היהודי שלי התחזק ללא ספק".

זה לא היה נראה לך אז כצעד קיצוני מדי? בכל זאת, היית בחור חילוני לחלוטין.

"ממש לא, נהפוך הוא. כשנכנסתי למקדש הבודהיסטי - לצד פסילי העבודה הזרה, נדהמתי לגלות אינספור מגיני דוד שמקשטים את המקום בכל מיני וריאציות. בנקודה הזו עצרתי ועשיתי חושבים. גם כבחור חילוני הרגשתי שה' מדבר אליי וכמו מבקש שאגביל את צעדיי. לא יודע להסביר את זה, אבל ההרגש הפנימי היה חזק ותקיף, והבנתי מעל לכל צל של ספק ש'את זה אני לא מסוגל לעשות'.

כמובן שאז לא ידעתי לקשר את זה להשגחה פרטית, אבל היום אני יודע להגיד שה' שמר עליי שלא אעבוד עבודה זרה, ושלא אטמא את הנפש שלי עם כל מיני שיקוצים והבלים של תרבויות זרות. זה מדהים, משום שעשיתי זאת מבלי שיהיה לי צל של מידע דתי כזה או אחר, שום כלום. האקט הזה היה נטו הודות לעובדה שאני יהודי, ולתחושה ש'יהודים לא עושים דברים כאלה'. היום אני יודע שזה היה נטו סייעתא דשמייא".

"המילוי האמיתי: רק בקיום תורה ומצוות"

לדברי אליהו, למרות כל הלימודים ה'גבוהים' שלמד, והמקומות התודעתיים הנשגבים בהם ביקר, עד היום מדהימה אותו העובדה כמה טפלה וחסרת חיות הייתה תחושת ה'מציאה' שחש. "משהו תמיד היה חסר ולא שלם. רק בתורה הרגשתי שהגעתי הביתה. אם בלימודי בודהיזם הגעתי לדרגה גבוהה, אני יכול להגיד שבתורה, למרות שאני כבר לומד אותה שנים, אני מרגיש שאני בתחילת ההתחלות. להבדיל אלפי הבדלות מכל 'תורה' אחרת, אני יודע שכמה שאלמד – לא אשיג פרומיל ממה שהיהדות באמת מציעה לי. זה עולם אחר לגמרי. בכל המסעות שלי, תמיד הרגשתי חסר. היום אני יודע שהמילוי האמיתי לנפש יהודי, נמצאת רק בקיום התורה והמצוות".

אולם, כשמדובר באיש מעשי ורציונאלי כמו אליהו – ההפרדה היא דבר נחוץ: תובנות לחוד ומעשים לחוד. הוא אמנם התנגד בתוקף להשתחוות לצלם, אך מכאן ועד קיום המצוות בפועל, הדרך עוד ארוכה. חייו, חיי סטודנט ישראלי-חילוני בניכר, נמשכו כסדרם. היה לו אז אופנוע חדיש ומשוכלל, בהמשך הוציא גם רישיון טיס. השמיים היו הגבול למה ששאף אז לראות, לחוות ולהגשים. בעיקר בשבתות. "טסתי למקומות מופלאים שרגל אדם לא דרכה בהם. נגעתי בקצות העננים ובפסגות של שמש ואור, נהניתי מאוד. אבל פסגת ההנאות האלו, הייתה רגעית ורלוונטית לרגעים ספורים בלבד. גדולה ונפלאה ככל שתהיה הגדולה שבהנאות, היא עדיין לא גרמה לי להרגיש מאושר לאורך זמן.

אליהו אפרתי כיום עם בנו בעת לימוד תורה

אני זוכר איך הייתי חוזר הביתה, פותח את הדלת ומרגיש כיצד הריקנות המוחצת מטפסת במעלה הגרון, זוחלת באיטיות פנימה, ומחריבה כל חלקה טובה בתוכי. כל ההנאות האלו שידעתי - לא היה בהן כדי למלא את הנפש שלי לאורך זמן, ויותר מזה - הן אף העצימו את תחושת הריקנות שלי. בדיעבד, אני מבין, שבתוך ההנאות הגשמיות - הסתתרה יד ה'. לאורך כל הדרך היו סימנים קטנים שה' פיזר, מעין פירורים שיובילו אותי חזרה הביתה אל המוכר והטוב, חזרה אליו".

בשנת 1995, אחרי 13 שנות חיים בארה"ב, הגיע אליהו לביקור בארץ. בעקבות המלצת חברים קרובים, החליט לפקוד את שיעורה של הרבנית ימימה אביטל ז"ל, דרכה התוודע אליהו לראשונה בחייו, פנים אל פנים, עם היהדות. בזכותה אף החליט לבדוק את היהדות ברצינות.

למה דווקא אז?

"את שיעוריה נהגה ימימה ע"ה למסור מאחורי פרגוד, ותלמידיה כלל לא חזו בפניה. מה שהפתיע אותי יותר מכל היה העובדה שלמרות שישבה מאחורי פרגוד, באמצע השיעור שאלה פתאום: 'אלי פה?'. אף אחד לא הצביע, אז ידעתי שהיא מדברת ומתכוונת אליי. 'כן', אמרתי לבסוף ותשובתה הפתיע אותי אלפי מונים: 'גם אני הייתי בקליפורניה', אמרה לי והוסיפה, 'התיקון שלך כאן ולא שם'. בתוך דבריה היא המשיכה ונתנה לי עוד ועוד חיזוקים על ארץ ישראל והזכות לחיות בה, עד שלא הייתה לי ברירה אלא לאסוף את פקלאותיי ולחזור ארצה...".

סוגרים את הקליניקה בתל אביב

במסגרת שיעוריה של הרבנית ימימה, פגש אליהו ברונית, שבאותה תקופה חיה בדירה שכורה במרכז תל אביב, וכבר הייתה עם 'רגל אחת' בתוך עולם התשובה. "הכל התחיל מאחותי הגדולה, שהשתתפה בשמונה סמינרים ליהדות, והחלה להשפיע גם עליי בכיוון", משחזרת רונית בחיוך. "זה אמנם לקח זמן, ולא מעט תפילות ואמירת תהילים, אבל לבסוף השתכנעתי". כך, דבר אחד הוביל למשנהו, ועד מהרה מצאה עצמה רונית שומרת שבת ('בחלקים, כל פעם קצת'), מכשירה את המטבח ומתפללת. "טלוויזיה ורדיו מעולם לא משכו אותי, לכן, באופן יחסי, היה לי קל לשמור שבת. אהבתי מאוד לשמוע הרצאות תורניות, ורבנים כמו הרב זמיר כהן והרב יובל הכהן אשרוב, אתגרו אותי. אליהו נכנס אל חיי בדיוק בתקופה הזו של ההתחזקות הרוחנית, ומה שיצא מהמפגשים שלנו הוא סיעור מוחות בשמירת הלשון. כבר אז שנינו הרגשנו שהנושא הזה של תיקון המידות מדבר אלינו".

כעבור חודשים ספורים מרגע ההיכרות, באו השניים בברית הנישואין ועשו חיל – כל אחד בתחומו הוא: אליהו המשיך את עיסוקו כמוזיקאי, ובד בבד ליווה והפיק אלבומים ליוצרים ששיחרו לפתחו, ואילו רונית עסקה בניהול קליניקה פרטית ומצליחה בתל אביב, שהעניקה טיפולים שונים בתחום הרפואה הסינית.

כשבתם הבכורה הילה, נולדה - היה ברור לשניהם שתל אביב אינה העיר האולטימטיבית בה ירצו לגדל ולחנך ילדים. הם אמנם היו אז בתחילת התחזקותם הרוחנית, אך כבר מאז היה ברור שהחינוך המתירני אינו בא בחשבון. "החיים זרמו על מי מנוחות עד לפני תשע שנים, כשאבא של אליהו נפטר והותיר אחריו חלל ריק שדרש להתמלא", משחזרת רונית בעצב. "אליהו אמנם קיבל על עצמו להגיד אחריו קדיש מדי יום ביומו, אלא שעשרים ימים לאחר מכן, באורח פתאומי ובלתי צפוי, נפטר לבית עולמו גם אבי ז"ל. שרשרת האירועים הכואבים שנאלצנו לעבור זעזעו את הבית עד כדי כך, שתוך שבועיים עשינו שינויים דרסטיים בחיינו: קיפלתי את מיטת הטיפולים, נטשתי כליל את העיסוק ברפואה סינית, ותחת זאת מצאתי עצמי מקדישה את כל כולי לגידול הילדים ולהנחיית סדנאות שונות להעצמה אישית ונשית". ללא שום הסתייגות וכשמחיר כבד של איבוד קליינטורה, מוניטין והרבה מאוד כסף - מוטל מנגד על הכף – סגרו בני הזוג את הקליניקה, ועזבו את תל אביב לטובת מגורים בעיר צפונית, והקניית חינוך תורני לבתם.

"לא מספיק להאמין בה' – צריך גם לקיים"

עד מהרה, הפכה גם אמירת הקדיש של אליהו לריטואל של תפילות סדירות בבית הכנסת, ולימוד תורה אינטנסיבי ובלתי מתפשר. על אף שבארה"ב השתלם אליהו באי-אלו קורסים של הילינג וריפוי בעזרת כוח המחשבה, ועסק בתחום שנים רבות, כשהתקרב ליהדות - זנח את עיסוקו זה כליל, ופנה להקדיש את מירב שעות היום שלו ללימודי תורה.

אליהו, זנחת לגמרי את העיסוק בהילינג, רונית סגרה את הקליניקה שלה – אפשר לומר שהלכתם רחוק באופן די קיצוני עם הבחירה ביהדות, לא?

"לחקור את הטבע שסביבך ולהתפעל ממנו זה יפה, לגלות אמת ולהתפעל ממנה זה יפה, אך המילוי האמיתי מצוי אך ורק בקיום המצוות הלכה למעשה, ואין אמת אלא כזו שמובילה אותך לידי שינוי המעשים בפועל. היום אני אברך בכולל, אשתי מעבירה סדנאות ללימודי ימימה וייעוץ תורני, וכששואלים אותנו האם לא הלכנו בשביל קיצוני מדי – אנחנו אומרים שזה לא קיצוני אלא יסודי. היסודיות היא מה שבונה אותנו, לבנה אחר לבנה, בדיוק כמו שהיא בונה רופא או טייס. למה לסטודנט שלומד רפואה שבע שנים במקרה הטוב, לא באים בטענה של 'אתה קיצוני מדי?'. זה אותו הדבר בדיוק. אתה מאמין? יופי, זכית. אבל זה לא מספיק להאמין בה' בלי לעשות את מה שהוא ציווה".

לדבריו, הבחירה שלא לעסוק באי-אלו עיסוקים קודמים - היא בחירה מושכלת לחלוטין שנובעת מתוך הידיעה שהזמן בעולם הזה מוגבל, וככל שנשכיל למלא אותו בדברים שהנפש שלנו זקוקה להם, ומאידך, לנפות את הדברים שלא משרתים את התכלית שלשמה נבראנו – כן ייטב לנו בעולם הזה ובעולם הבא.

רונית, מה הדבר שמשפיע עלייך הכי הרבה ביהדות וגורם לך התפעלות?

"כמי שכותבת כל חייה, וכבר בגיל צעיר הבינה שהשפה נושאת בחובה מהות, הדבר שהכי משפיע עליי זה היופי והעומק שנגלה אליי דרך השפה העברית. למעשה, אחד הדברים שהכי דחפו אותי להתחיל לקיים מצוות הוא ההתפעלות מלשון הקודש, מכך שלכל אות יש משמעות עמוקה, הרבה מעבר לסימנים מוסכמים כמו בשפות אחרות. האימפקט שזה יצר אצלי היה מאד גדול. הספר 'מלך על חייו' מדבר הרבה על העמקות של המילה, ועל המשקל הרב שיש לכל מילה שאנחנו אומרים אחד לשני, או אחד על השני".

"התכונות האמיתיות משתקפות בזוגיות"

על תהליך כתיבת ספרה 'מלך על חייו – סיפורים מימים ימימה', אומרת רונית כי הוא נכתב במהלך שנה, ובהשראת שיעוריה של ימימה אביטל ע"ה. את הדיסק המצורף לספר, בו היא מדקלמת את הסיפורים שכתבה, הקליטה באולפן שהקים אליהו בביתם - במשך שעות ספורות בלבד. "ב"ה זכינו להרבה סיעתא דשמייא, הן בכתיבת הסיפורים והן בהוצאת הרעיון מהכוח אל הפועל. רוב הספר נכתב בלילות. הייתי מתעוררת עם שורות שלמות בחרוזים, וכל סיפור 'הגיע' עם ניגון מיוחד משלו. מטרת הספר היא ללמוד לעבוד מול הכעס, ולא להגיב לכל מה שאתה נתקל בו כלפי חוץ. הסיפור הראשון בספר עוסק בזוגיות, ונכתב על פי קונטרס החסד של הרב דסלר", מסבירה רונית. "מלך הן ראשי תיבות של המילים מוח, לב כבד. הרעיון העיקרי שעומד מאחוריו הוא לנסות לגעת ברובד ההכרתי, שהוא הציר התודעתי שממנו אדם מנהיג את היצר שלו. ככל שאדם יבנה עצמו מבפנים על אותו הציר, כן ייטב לו ולסובבים אותו. אבל, מה קורה כשאדם אינו שולט ביצריו? הוא מיד הופך ללמך (היפך ממלך). הלמד, שהוא הלב - מוביל במקום השכל, המוח. או שהוא הופך לכלם (הכ' היא הכבד – דהיינו עצלות ועצבות), שבכתיב חסר הוא גם 'כלום'.  

הספר 'מלך על חייו' מלמד את העבודה הפנימית הזו בצורה קלילה, הומוריסטית ומדויקת. מאחר ומדובר בעבודה של תיקון מידות, זה מתאים לכל אחד, וקהל הקוראים שלנו די מגוון. אנחנו מקבלים עליו תגובות מאוד אוהדות, וזה משמח אותנו לראות שהוא נוגע בקשת רחבה של אנשים".

מה נותן לכם את הכוח לדבוק בעבודה הזו בזוגיות שלכם, זה מול זו?

רונית: "זה בדיוק העניין, שאין כאן אחד מול השני, כי אחד מול השני זה לכתחילה חסר סיכוי. אלא מאי? ההבנה היא, שאנחנו לא עובדים אחד מול השני אלא עם משהו שהוא גבוה משנינו. אם אני מבינה שבעלי הוא שליח של בורא עולם, לא תיתכן מקריות. הוא שליח של בורא עולם, שברגע זה נשלח להאיר בי איזו תובנה, איזו נקודה ששייכת רק לי. הדרך היחידה לבחון את מידת הרצינות בעבודת ה' שלך – היא בבית. כאן, כל התכונות האמיתיות של בני הזוג יוצאות. פה זה המקום האמיתי לצמיחה. כיצד? בזה שאנחנו ממליכים את הקב"ה עלינו, בכל סיטואציה שאנו נתקלים בה בחיי היום-יום. זה לא אומר שאין מורדות, אבל אנחנו משתדלים לתעל כל ירידה לצורך לימוד אישי נעלה יותר וצמיחה בעבודת ה'".

ואיך עושים את זה בפועל?

אליהו: "ה' שולח לנו שליחים בכל יום, וכל אחד מאיתנו צריך לשאול עצמו 'האם אני כלי לשליחות שלו יתברך?'. ללמוד להתבונן על הסיבה הפנימית של הדבר, זו העבודה שימימה אביטל לימדה אותנו. להפוך את הכעס לחמלה, להעצמה אישית וסביבתית. בעוד שאדם נטול יראת שמיים ישאל: 'מה העבודה הזו לכם?', ובעצם השאלה יוציא עצמו מתוך העבודה והחיובים שלה, אדם מאמין וירא שמיים ישאל את עצמו: 'מה העבודה שלי כאן בניסיון הזה?'".

רונית: "השלב הבא צריך להיות התובנה שהכעס לא קשור אליי. להפריד את הכעס מהאדם הכועס. רוב האנשים מרחיקים לכת ומחפשים את השמחה בחוץ בעוד שהיא נמצאת בתוכם פנימה. אם רק יעשו את העבודה הנכונה מול עצמם ולא מול האחר – חזקה עליהם שימצאו אותה".