"רצית שליחות? קיבלת שליחות": חן לילינטל מסרבת לעזוב את קריית שמונה הבוערת

כאשר חן לילינטל, תושבת קריית שמונה, צילמה את התמונה במקלט, בה נראים תושבי הבניין שלהם יושבים בין קירות הבטון ולומדים הלכה לקראת פסח, היא לא העלתה בדעתה שהתמונה תהפוך לוויראלית. בדיוק כפי שלא דמיינה שהמלחמה תהיה כה ממושכת, ושהם יספיקו ללמוד במקלט לא רק את הלכות פסח, אלא להמשיך להלכות ספירת העומר, ואפילו להתחיל בלימוד לקראת שבועות.

"השכנים היקרים שלנו, משפחת שוורץ, החליטו שבכל אזעקה נלמד הלכה אחת", היא מסבירה, "וכך הפך המקלט בבניין שלנו למקלט של לימוד. כמובן שזה לא הדבר היחיד שעשינו שם. היו גם הרבה רגעים של שעמום, בהייה במסכים ותלונות. אבל בסופו של דבר, כשישבנו על יד שולחן הסדר, והילדים התחילו להתדיין על הלכות שלמדנו במקלט, הבנתי כמה שזה היה חשוב עבורם".

כשמשוחחים עם חן, אם לשישה, קשה שלא לחוש את האופטימיות בקולה. נראה שהיא מסרבת בכוח לראות את המציאות דרך המצב העגום שנכפה עליהם, ומתעקשת יחד עם ילדיה לראות את היופי שבמגורים בעיר המופגזת. מיותר לציין שהיא לרגע לא חושבת לעזוב את המקום.

חן ומשפחתה בנחלים המרהיבים שבצפון

"הקב"ה הביא אותנו לכאן"

"אף פעם לא חשבתי שאתגורר בקריית שמונה", פותחת חן. "המשפחות שלי ושל בעלי אינן צפוניות, ובמשך שנים התגוררנו ביישוב עלי, שמבחינתנו היה המקום המושלם ביותר. מקומות העבודה שלנו היו קרובים, ולכאורה לא הייתה שום סיבה לעזוב. אלא שאז הגיעה הקורונה, ופתחה בפנינו את עולם העבודה מרחוק. פתאום קלטנו שאפשר להתגורר רחוק מן המרכז, ומכיוון ששנינו אוהבים את הגליל ותמיד קינאנו במי שמתגורר באזור, החלטנו לבדוק את האפשרות".

חן מספרת כי באותם ימים חברה טובה שלה, שגרה כילדה בקריית שמונה, חזרה להתגורר בעיר, והעלתה אצלה געגועים עזים למקום. "נזכרתי בימים שבהם כבחורה התארחתי אצלה, ולא פחות מכך בימים שבהם למדתי למבחנים בבית, והיא סיפרה לי שהיא יוצאת לירדן עם אבובים ולומדת בתוך הנהר. החלטתי שאני רוצה להעניק את החוויה הזו גם לילדיי, והחלטנו לעבור לגור בקריית שמונה.

"עברנו לעיר לפני כשש שנים, בתקופה בה הכל היה עדיין רגוע", מזכירה חן את הימים שקצת קשה לזכור. "האמת היא שבשלב מסוים התלבטנו בין שדרות לקריית שמונה. חששנו דווקא מהטילים בדרום, ואילו בקריית שמונה אמרו לנו 'עשרים שנה שקט פה, אין מה לחשוש'. ברור לי שהקב"ה בכבודו ובעצמו הביא אותנו לכאן, אין לכך שום הסבר אחר".

מרגע שהגיעו לקריית שמונה, חוו בני המשפחה הצלחה ושגשוג. "אני עצמאית, מרצה ומעבירה סדנאות בתחום רפואת הנפש בדרך היהדות", מספרת חן. "באותם ימים הקמתי את העסק שלי מחדש, כשיש לי ציבור גדול של לקוחות. בינתיים הילדים השתלבו במוסדות ובבתי הספר, וממש הרגשנו שאנחנו מחוברים חזק.

"בעלי ואני הנהגנו לעצמנו נוהג קבוע – יוצאים פעם בשבוע לדייט זוגי, בכל פעם בנחל אחר. באחת השיחות אמרתי לו: 'אני כל כך נהנית כאן וטוב לנו, אבל המרחק מהמשפחה הוא מחיר כבד. מילא אם הייתה לנו פה שליחות, אבל עשינו זאת רק בשביל הכיף והחוויה...'.

"כיום בעלי צוחק עליי: 'רצית שליחות? קיבלת שליחות'. כי מאז שפרצה המלחמה אנו לגמרי מבינים למה הקב"ה גלגל אותנו לקריית שמונה, ובהחלט רואים שליחות גדולה בעצם המגורים בעיר".

מפונים מעירם

מה עבר עליכם מאז שפרצה המלחמה?

"כמו רוב תושבי העיר גם אנחנו פונינו זמן קצר אחרי שמחת תורה, ועברנו להתגורר בביתם של ההורים. בתמימותנו חשבנו שזה יהיה לזמן קצר, אך לבסוף נשארנו שם במשך תשעה חודשים. לאחר מכן שכרנו דירה בקרבת מקום למשך שנה נוספת.

"זו הייתה תקופה מאוד מיוחדת", מציינת חן, וניכר כי היא משתדלת לראות את הצד החיובי שבפינוי. "לילדים הייתה הזדמנות מדהימה להתגורר בבית ההורים, והיו הרבה חוויות. מצד שני, נאלצנו להעביר את כולם למוסדות אחרים, להקפיא את העסק שלי – מה שהסב לנו נזק של עשרות אלפי שקלים – ולמצוא את עצמנו במצב שנכפה עלינו, מתוך חוסר ודאות מוחלט לגבי ההמשך.

"זה לא היה קל, אבל השתדלנו לראות את הטוב. מכיוון שכמעט לא עבדתי, יכולתי להיות עם הילדים זמן רב יותר, ונפגשנו יותר עם המשפחה המורחבת. כיום אני יכולה לומר שהמשפחה שלנו עברה בזכות המשבר הזה צמיחה גדולה, שלא הייתה יכולה להתרחש באף סיטואציה אחרת".

כשהתאפשר לחזור לקריית שמונה, היה ברור לכם שאתם חוזרים?

"ידענו שיהיה מאתגר, ובכל זאת ההחלטה נפלה די מהר. זה לא שהיו מניעים הגיוניים שגרמו לנו לעשות זאת, אבל פשוט הרגשנו שהקב"ה מוביל אותנו לכך, והחלטנו שאנחנו חוזרים.

"חזרנו לבית האהוב שלנו. השארנו אצל ההורים את אחת הבנות, שהשתלבה כל כך טוב בכיתה החדשה עד שממש התחננה להישאר עד סוף השנה. היא למדה אז בכיתה ו', ואת מסיבת בת המצווה שלה חגגנו לה שם, עם המעגל החברתי הגדול שגיבשה סביבה. זו הייתה עוד הוכחה שהמעבר רק תרם לה, ושבורא עולם בוודאי יודע לעשות עבורנו את הטוב ביותר".

חיים תחת אש

כאשר פרץ הסבב הנוכחי של המלחמה מול חיזבאללה, מצאה משפחת לילינטל את עצמה בהתלבטות לגבי פינוי מהעיר. "מצד אחד כולנו הרגשנו שאין כמו הבית, אך מצד שני אין לנו ממ"ד אלא רק מקלט בבניין. בקריית שמונה אין זמן התגוננות, וקשה לנהל כך חיים תקינים. לבסוף הכרענו, והחלטנו למען הילדים והבריאות הנפשית לצאת לאוורור אצל ההורים. יצאנו לשבוע, וחזרנו מיד אחרי פסח. כולנו רצינו לחזור – בכלל לא הייתה שאלה".

ומה קורה בימים אלו? אתם עדיין תחת אש? יש אזעקות?

"כן, יש לא מעט אזעקות, והלימודים לפעמים מוקפאים ולפעמים נמשכים במרחבים מוגנים. הקושי הוא בעיקר עם תחושת חוסר הוודאות, כי אף אחד לא יודע מה עומד לקרות. ברוך ה' אימצנו לעצמנו את ההומור – אנו משתדלים לשמוח, ואף לצחוק על עצמנו ועל המצב. משתדלים להיות אופטימיים, ויחד עם זה אנחנו לא מנותקים מהמציאות, ולפעמים יש גם זמנים של עצב ותסכול".

רוב תושבי העיר חזרו?

"רבים מהתושבים חזרו, אך בוודאי לא כולם. בקהילה הדתית שאנו נמנים עליה יש יותר תושבים שחזרו, אך אני שומעת כל הזמן על משפחות שנשארו במרכז, ובבניינים רבים עומדות דירות ריקות. הבנתי גם שהכיתות בחלק מבתי הספר צומצמו, בשל חוסר בתלמידים.

"יחד עם זאת, אני הראשונה שמעודדת אנשים לעבור לגור בקריית שמונה, וגם חושבת שזה הזמן הנכון ביותר. אני בטוחה שאחרי המשבר שעברנו, עומדת להגיע צמיחה גדולה. בימים אלו, כשיש בתים פנויים והנדל"ן עדיין זול, זה הזמן הטוב ביותר לרכוש דירות ולהשקיע.

"באופן אישי ברור לי שאם רוצים לחנך את הילדים לערכים בלי לדבר על ערכים, ואף להרגיש שתורמים ונותנים לסביבה, קריית שמונה היא המקום הנכון ביותר".

תושבים בקו העימות חשים כעס על הממשלה, שלא הצליחה למנוע את חידוש האש בצפון. את גם חושבת שהמנהיגים יכלו לנהוג אחרת?

"אני לא יודעת איך היו אמורים לנהוג, אבל דבר אחד ברור לי – אני לא מרגישה כעס אפילו לרגע, כי אני יודעת שזה לא יעזור לי. הרי בורא עולם הוא היחיד שמנהיג אותנו בתקופה זו, ומאז פרוץ המלחמה זה כל כך ברור ושקוף.

"זה לא שאני לא מצפה מהנבחרים שלנו שיעשו כל מה שהם יכולים, ואני הראשונה שהצטרפתי לשביתה ביום בו דובר על הסכם, בזמן שהיו אצלנו אזעקות בלתי פוסקות. ביום הבחירות אגיע לקלפי כדי לתת את הקול שלי. אבל אני לא מתכוונת לבזבז אנרגיה על דברים שממילא אינם נתונים בידי. חבל לי לכעוס, כי אני פשוט לא רואה בכך שום טעם. בינתיים אנו ממשיכים לנסות לראות את הטוב, ויודעים שבעזרת ה' כולנו נצא מכך חזקים ומחוזקים".