על הצג הופיעה המילה "אבא". בעלי התקשר אליה. ולרגע, משהו בי נעצר

הוא עמד שם, בתוך עזה, בלב שטח אויב. רגע אחד של שקט, ואז – פיצוץ. שלושה קילו של חומר נפץ התפוצצו עליו. הדם, הכאב. הוא הרגיש שהוא מאבד הכרה לאט-לאט. הידיים כבר לא היו מחוברות לגופו, והתחושה הזאת, המוכרת כל כך למי שהיה קרוב לקצה: זהו. זה נגמר.

והוא מספר, בקול שקט, כמעט מופתע בעצמו, איך התודעה מתחילה להתרחק. איך הוא מרגיש שהוא כבר לא כאן לגמרי.

ואז, ברגע הזה, הופיעה מולו תמונה של אמא שלו.

"איך אמא שלי תרגיש אם היא תשמע שגופתו של בנה נחטפה בידי האויב?".

כך משתף אותנו זיו שילון, גיבור ישראל. "לא חשבתי מה יקרה לי, לא כמה כואב לי, אלא מה היא תעבור. תחשוב. תרגיש. לא סתם כתוב 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך'. המחשבה הזאת – היא זו שהצילה אותי ונתנה לי את הכוח לאסוף את ידי השמוטות מגופי, ולטפס 6 מטר מבור שנפער, ושנפלתי לתוכו מהפיצוץ האדיר".

לא אדרנלין. לא אימונים. לא כוח פיזי. כיבוד אמא.

כששמעתי אותו מספר את זה, הוא דיבר על פסוק אחד, שאנחנו מכירים היטב כל כך, שלפעמים הוא נשמע כמעט שגרתי: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". כמו יוסף הצדיק, שברגע האמת ראה את דמות דיוקנו של אביו וניצל מהנפילה, כך גם הוא – ברגע שבין חיים למוות – ראה את אמא שלו, וניצל מהמוות עצמו.

ואני שומעת את הסיפור הזה, ומשהו בי מתכווץ וגם מתרחב באותה נשימה.

כי יש מצוות שאנחנו עושים כל החיים. שבת. תפילה. קידוש. הן מלוות אותנו, יציבות, קבועות. אבל כיבוד הורים - זו מצווה שהיא לא לכל החיים, לצערנו. אף אחד מאיתנו לא יודע עד מתי הוא יזכה לכבד את הוריו.

אני זוכרת יום אחד שהטלפון של הבת שלי היה על השולחן, והוא היה לידי. על הצג הופיעה המילה "אבא". בעלי התקשר אליה. ולרגע, משהו בי נעצר.

כמה התגעגעתי לראות "אבא" על המסך. התגעגעתי כל כך לדבר עם אבא שלי ולשאול לשלומו... ומיד התקשרתי לאמא שלי, לשאול לשלומה.

כל יום שהם כאן, זו הזדמנות עבורנו לקיים את מצוות כיבוד הורים. התורה לא כתבה לנו 'כבד את אביך ואת אמך אם קל לך, אם נעים לך, אם הם מבינים אותך'... היא אומרת: "כבד". גם אם קל לנו פחות, או ההורים שלנו מורכבים יותר, או מבינים אותנו פחות, וזאת מצווה שאנו צריכות לחטוף אותה! כי שוב, היא זמנית. בנוסף, זו מצווה שמחברת אותנו לשורש שלנו. למי שנתן לנו חיים. ולכן היא גם שומרת על החיים שלנו.

אז אם השורות האלה הגיעו אליך עכשיו, אולי זה לא במקרה. אולי זה רגע קטן לעצור, להרים טלפון, לשאול "מה שלומך" באמת. כי עדיין יש למי.

שנזכה לקיימה מתוך שמחה ובריאות איתנה.

כי לפעמים, בין כל הדברים הגדולים שאנחנו מחפשים, דווקא שם, בקשר הפשוט עם אבא ואמא, מסתתר כוח שמחזיק חיים שלמים.