כמה כוח צריך בו: זה יום העצמאות של בעלי התשובה

יום העצמאות של בעלי התשובה. לא, אני לא מתכוונת ליום העצמאות ה' באייר של בעלי התשובה, לכן הלל או לא הלל, כן עם ברכה, לא עם ברכה, כן צפירה לא צפירה של יום קודם. אני מתכוונת ליום העצמאות האישי של בעלי התשובה, יום השחרור, יום הצעקה, יום היציאה לאור. היום הראשון אחרי שהחבאת את יהדותך המתהווה במשך חודשים ושנים, היום הראשון שאתה יוצא בעצמאות עם כיפה מהאוטו, היום הראשון שאתה לובש ציצית, היום הראשון שאת בוקעת מהבית עם מטפחת, היום הראשון עם חצאית, כשברור שאת לא לובשת אותה כי החלטת להיות אישה "מגוונת" בין מכנסיים לחצאיות או שמלות, או רק בגלל שמצאת גזרה מוצלחת בזארה. חצאית של נצח. כזו שלא תרד ממך, כי את באופן רשמי יוצאת ומצהירה: אני דתייה.

וואי, איזה יום של עצמאות. כמה כוח צריך בו. אין בעל תשובה אחד שלא יודע לזקק בזיכרונות עצמו את רגע הכוח הזה. את הפחדים שהיו לו שם, את הרעדות מהתגובות, את השאלות שהגיעו מהסביבה: "די, מה, את דתייה?", "אתם חוזרים בתשובה?", "הייתה לי הרגשה".

אולי בעידן של היום, עם כל ההתחזקות ההמונית, לבישת ציצית וחצאית מתקבלים בתרועות "קוּלִיות", לפחות באזורים מסוימים בארץ. אבל אצלנו, אצלנו לפני שלושים שנה, לך תזכור, בצפון תל אביב, זו הייתה פדיחה.

מה זה פדיחה.

בושה, ביזיון, פרימיטיביות, ירידה מהפסים, היפך הנאורות, כשל חברתי. מסכנות.

מי חוזר בתשובה?

הכיפה של בעלי הייתה במשך זמן רב כובע מצחייה של טומי הילפיגר, או של נייק, שנשלף רק בפניה שמאלה לצומת רעננה, שתי דקות לפני שתיכף הוא יגיע הביתה. כל היום הוא הסתובב בעבודה בתל-אביב ללא שום סממן מחשיד לדתיותו. ברמזור האדום, לפני הירוק שיתחלף לפנייה לרחוב אחוזה, הוא שלף את טומי והניח אותו על הראש. גם אם לא הייתה שמש. בהמשך זה התקדם לכיפה שקניתי לו בחנות ה"דיונון" של אוניברסיטת בר-אילן. הסתובבתי כסטודנטית בין הטושים לקלמרים, מסתכלת ימינה, שמאלה, שוב ימינה, בודקת שאף אחד מהדתיים האמיתיים לא רואה, מגיעה למחלקת היודאיקה בסוף החנות, מוציאה מהסלסלות כל מיני כיפות, כאילו אני בסופר מול מדף המגבונים, אומרת לעצמי: "זה אותו מוצר בפנים, רק הצבעים של החבילות שונים, איזה מסתדר לי יותר בטעם?". קניתי לו כיפת עור שחורה, הייתה נראית לי שווה.

בשלב שאחרי, אני זוכרת אירוע חברתי עם אנשי עסקים חשובים, שהוא החליט לקפוץ למים ולבוא אליו איתה. על הראש. זה לא יתואר, איך אנשים גדלים עם ביטחון ויכולות החלטה, אבל לשים כיפה ולהגיד בקול רם, "עברתי אל מחנה המאמינים האלה", הוא לא מסוגל. הוא סיפר לי שהוא ישב שם עם הכיפה מוגלצ'ת באזור העורף, בין הגבול של סוף הראש אל הצוואר, כשהוא דבוק לקיר שמאחורי. שלא יראו.

אבל זהו. משם זה רץ. הכיפה נשארה, התמקמה לה קצת יותר למעלה, הכובע השחור בא, ועמו כל החבילה. והחליפה. זה היה יום העצמאות.