סיפור מהחיים: תשמחו עליי

שום דבר לא יכול להכין הורים לרגע שבו הם שומעים כי התינוק שלהם, בן השנתיים, חולה במחלה קשה. שום דבר גם לא יכול לתת להם כוחות ולעמוד בניסיון הזה, מלבד אמונה.

אני ואשתי גדלנו והתחנכנו רחוק מתורה וממצוות. אמונה היתה מושג ערטילאי, לא משהו שנתקלתי בו ביום יום. לבית החולים הגענו לאחר כאבים ממושכים ולא מוסברים אצל הבן היחיד שלנו. היינו זוג צעיר, בתחילת החיים. חשבנו שזה ייגמר בדלקת או משהו כזה, אבל ההתפתחות היתה מהירה ודרמטית. מבדיקה לבדיקה הרופאים הבינו לאן זה מתקדם. העדפתי לא לחשוב הרבה, והאמת, לא חשבתי על הכיוון הזה בכלל. רק כשנכנסנו לחדר הרופאים וחיכו לנו כמה אנשי צוות, כולל עו"סית, הבנתי שמשהו לא טוב קורה. זו רק הייתה ההתחלה. כאשר הרופא הסביר לנו בעדינות של רופאים שהבן שלי חולה במחלה הארורה, ראיתי רק מסך שחור מול העיניים. צללתי לתוך מים עמוקים, וכל הדיבורים מסביב היו לי כמו בועות בתוך המים.

העו"סית ביקשה לתת לי זריקת הרגעה. לא התנגדתי, לא הבעתי דבר. הייתי במצולות, מנותק. הרגעים הבאים זכורים לי כבהייה בחדר של הבן שלי, בתמונות הבלונים שעל הקירות, בבובות שהציצו מכל פינה. מה הם קשורים לכל התופת שקורית כאן עכשיו? רק הבכי של הבן שלי הקפיץ אותי, העלה אותי במהירות מעל לקו המים. אשתי החיוורת עמדה מולי, מתחננת שלפחות אהיה איתה על הקרקע. הדקות האלו היו נוראות וארוכות ממה שאפשר לדמיין.

לא יודע לכמת את הזמן מאז ששמעתי את הבשורה ועד להחלטה שהתגבשה בתוכי, אבל באותו הרגע ידעתי שיש רק כוח אחד שיכול להחזיק אותי – בורא עולם. לא ידעתי איך לדבר איתו, איך מתפללים. הדבר היחיד שעלה לי, והיה הכי קרוב לכך, היה מחרוזת שירים שאבא שלי היה שר בארוחת שישי או חגים, או בכל פעם שאחד מבני המשפחה החרדיים היה נפגש איתו, או בכלל, כשהיה פוגש מישהו עם כיפה על הראש. זו היתה מחרוזת עממית שהורכבה מהשירים "ישמחו השמיים", "דוד מלך ישראל", "מצווה גדולה להיות בשמחה" ו"והעיקר לא לפחד כלל" (כל העולם כולו). ארבעה שירים שהיו הדבר היחיד שהכרתי ושקישר אותי לאלוקים. באותן דקות התחלתי פשוט לזמזם את השירים. כאשר הגעתי ל"מצווה גדולה להיות בשמחה", התחלתי לבכות. וככל שאני בוכה ושר, אני מקשיב למילים, ומרגיש שדווקא הן, עם כל המצב, למרות האבסורד, לכאורה נותנות לי כוח באופן לא רגיל. חזרתי שוב ושוב על השיר הזה. כאשר הגעתי לשיר את "כל העולם כולו", הרגשתי שהפחד שנלפת לי בלב הוא כבר לא העיקר, ואני מרומם מזה, עם הרגשה חזקה שהכל יהיה טוב. כמו בהארה שמיימית הבנתי שמצווה גדולה להיות בשמחה – זו התרופה הכי גדולה שלי.

זה היה הזמן שבו הבנתי שאני חייב להרים את האווירה, ושוב, התחלתי לשיר בקול. שמתי לב לאשתי, שהסתכלה עליי בעיניים נפוחות מדמעות, לא מבינה מה קורה איתי, אבל השפתיים שלה מתחילות לנוע עם מילות השירים. זה היה גל מדבק. התחלתי למחוא כפיים, והילד המתוק שלי הצטרף... זה היה מדהים. היינו משפחה קטנה בחדר במחלקת ילדים, דקות לפני שמעבירים אותה לאונקולוגיה, ואנחנו – שרים!!! אשתי יצאה לרגע לעמדת האחיות, וכשחזרה היא הייתה עם חיוך על כל הפנים. "אל תשאל, שמעתי את עדנה, האחות הראשית, מדברת עם רוית, אחות אחרת, שאולי אנחנו צריכים עזרה פסיכולוגית, אולי השתבשנו... 'מי שמע על אנשים שרוקדים כשמבשרים להם כזה דבר?'", חיקתה אותה. באותו הרגע התפוצצנו מצחוק, אבל על מלא. לא היה לי אוויר. הילד נדבק אחרינו, לא מבין כלום, אבל השמחה עשתה את שלה. ככה היינו כמה דקות, מתפתלים מצחוק. כאשר עדנה נכנסה לבדוק באופן אישי מה בדיוק קורה, רק ראינו את הפרצוף שלה – ומיד הכל התפרץ שוב, לא יכלנו להפסיק לצחוק... ומה נראה לכם שקרה? עדנה הצטרפה לאווירה, צוחקת איתנו ביחד. רק אחר כך, כשקצת נרגענו, סיפרנו לה על החוויה. אין מה לומר, זו הייתה "מחלה" מדבקת.

בחדר, במחלקת אונקולוגיה ילדים, הדבר הראשון שעשינו היה להפריח בלונים, להדביק מדבקות בכל מקום שהיה מותר, להדליק שירים, כל מה שיכול היה להרים את מצב הרוח. מהר מאוד הכרנו את כל המתנדבים שבאו לשמח. אצלנו הייתה להם כל הבמה לייצר הופעה שלמה. הם היו האורחים הכי רצויים, והם ידעו ודאגו שהחדר יהיה מלא כל הזמן בכל מי שרצה לבוא ולשמח את ילדי עם ישראל. הם אהבו כל כך לבוא אלינו, שממש הפכנו לחברים. ואולי קשה להאמין, אבל המדדים היו מצוינים. למרות כל התחזיות, הבן שלי התמודד כמו גיבור, וניצח כל שלב. אני הודעתי לכל מי שבא איתנו במגע או בקשר: אם יש לכם דרך לשמח אותנו – ברוכים הבאים. אפס עצבות, צקצוקי שפתיים או פסימיות, כל זה מחוץ לתחום. ואם זה קשה לכם – בבקשה אל תבואו. עם כל ההבנה בעניין, אנחנו החלטנו להיות שמחים, ויהיה מה.

לא אכחש, היו רגעים (והרבה מאוד) שנשברנו, אני או אשתי, אבל הבטחנו זה לזה שבמצב כזה כל אחד מרים את השני, מצחיק, עושה הכל – העיקר שלא נישאב לשם, חלילה. וזה קרה. למרות הקושי, הכאב, הדמעות, הייסורים שעברו על הבן שלנו, כשאנחנו עומדים מולו חסרי אונים – השמחה היתה הדלק הכי חזק שלנו.

יחד עם השמחה הגיעה האמונה. מצאתי את עצמי מדבר עם אלוקים. באחת הפעמים רציתי לוודא אם אני נוהג נכון, או סתם שיכור-משוגע שמדבר לעצמו. ביקשתי לחקור את זה, והכתובת שמצאתי לעצמי היתה אחד המתנדבים, חרדי שהגיע לרקוד ולשמח את הילדים. אשתי ואני ניגשנו שאלנו אותו אם השמחה היא באמת מצווה, ולמה, איך אפשר לדבר לאלוקים, ועוד הרבה שאלות. פשוט הפצצנו אותו. הוא היה בחור פיקח וחכם, למרות הגיל הצעיר שלו. היו לו תשובות כמעט לכל השאלות שלנו, והוא הבטיח להביא לנו בהקדם דיסק און קי עם הרצאות שקשורות לשמחה ואמונה. הוא המליץ לנו לצפות ברב יגאל כהן ובעוד כמה רבנים שמדברים בדיוק על זה.

צפינו. האזנו לכל הרצאה בנושא. גילינו ים של ידע. מצאנו את הדרך ליצור קשר עם הרבנים ששמענו, להיפגש שוב ושוב ולשאול את כל השאלות הכי קשות. היו שם הרבה מאוד דמעות, כעסים, התלבטויות – אבל משם יצאנו מחוזקים, עם חיוך על הפנים. מאז הכל השתנה מקצה לקצה. קבלנו משמעות ופשר להכל. הבנתי שמישהו למעלה דאג לי שאדע את הכיוון. גם כשלא ידעתי איך לקרוא לו, הוא כבר דאג לי. וכן, הרגעים הקשים לא נעלמו, אבל עכשיו הבנו שיש משהו גדול יותר שמעניק פשר לכל דבר, ושהשמחה היא כוח אדיר שמעניק איכות חיים של ממש.

הבן שלנו עבר ניתוח, ולאחריו עוד אחד, וסדרה של טיפולים כימותרפיים. הנחיות הרופאים והתחזיות לא היו נחמדות כל כך, אבל הוא ניצח בענק. ראינו בחוש שהשמחה פתחה לו שערים. כל מתנדב שבא ושימח – הרים לו את מצב הרוח. הילד היה איתן. ומנגד, כאשר אנחנו התעצבנו ונכנסו למרה שחורה באחד מהרגעים הלא קלים – ראינו איך זה משפיע במהירות על המצב שלו. זה היה מדהים. מאז המלחמה היתה על השמחה.

וכן, אחרי כמה שנים טובות שהיינו בין ארץ לשמיים, הבן שלי, שהיום כבר גדול, ניצח אותה. המחלה נמוגה. אנחנו עדיין במעקבים ובתפילות, אבל יש אור גדול מאוד.

היום אני יודע שהשמחה היא הפתרון להכל. היא הולידה אצלנו את הקשר אל בורא עולם. היום אני לומד שיעורי תורה בבית הכנסת בערב, אשתי עם כיסוי ראש ואנחנו שומרים שבת כהלכתה. והבן שלנו, כן, אותו ילד שהתחיל הכל, נרשם לבית ספר תורני, כאשר השאיפה שלנו היא שיזכה להיכנס לישיבה וללמוד גמרא.

אני לא יודע חשבונות שמיים, אבל יודע שאם אלוקים שולח ניסיון – רק עם שמחה אפשר לצלוח אותו, וגם לקבל יחד איתו אינסוף מתנות. לחודש אדר יש כוח אדיר של שמחה, גם אחרי פורים. רק תפתחו את הלב, ותתפללו שהשמחה תישאר איתכם לכל החיים. אל תוותרו עליה. תשמחו עליי...