"באנשי הקשר שלי לא מופיעים 'אבא' ו'אמא', וזה חסר לי נורא"

"מי היה יכול להאמין שהילד היתום משני הוריו, מהכפר באתיופיה, יהפוך לאדם בוגר שמוביל פרויקטים בארץ ישראל, ומלווה כל כך הרבה ילדים ובני נוער מתמודדים?" שואל דללין דסטאו, בזמן שהוא חושף את סיפור חייו.

דיבורו פשוט ורהוט, נטול מבטא, ואינו מסגיר את העובדה שכמחצית מחייו עברה עליו באחד מכפרי מחוז גונדר באתיופיה. "גדלתי בקהילה יהודית ששמרה היטב על המסורת", הוא מספר. "באזור התגוררו הרבה נוצרים, ולמעשה עד שנתיים לפני שעליתי לארץ גם למדתי איתם בבית הספר, כי לא היה בית ספר נפרד ליהודים. אך ההפרדה הייתה מוחלטת, הקפדנו מאוד שלא להתערבב בהם, ובהמשך גם הוקם בית ספר יהודי".

ילדות באתיופיה, כפי שניתן להבין, עלולה להיות נקודת פתיחה פחות מוצלחת לחיים. במקרה של דללין הצטרפה לכך גם העובדה שבגיל שנה הוא התייתם מאביו, וכשנה לאחר מכן מאמו. "אין לי זיכרונות מההורים שלי, אבל אני זוכר היטב את התחושה של לגדול אצל הדודים, כשדוד שלי הוא הדמות היחידה שמלווה אותי בחיי, מגיע לפגוש את המורים שלי באספת הורים, ועושה בשבילי הכל. תמיד הערכתי אותו, אבל בתוך הלב הייתה לי משאלה אחת: 'שיהיו לי הורים'".

עולים לארץ

"החיים שהיו לנו באתיופיה היו מלאים בשמחת חיים טהורה", ממשיך דללין לספר. "נכון שהיו התמודדויות, לפעמים לא היה אוכל בבית ולא היה מה ללבוש. תמיד חווינו תחושת הישרדות, אבל הייתה שמחה אמיתית ועמוקה שאי אפשר להסביר. כיום אני מודה לבורא עולם על היכולת שנתן לי, למרות מה שעברתי, להישאר על הרגליים, כי זה לגמרי לא מובן מאליו.

"כיום אני מביט על הילד בן התשע או העשר שהשתובב עם הפרות והכבשים, ואומר לעצמי – מי היה מאמין שבגיל 24 הוא יהפוך לשותף במיזמים, יעמוד בראש ארגון 'משפאחה' התומך ביתומים, ויקבל פרס לליווי נוער מתמודד? אין ספק שדווקא ההתמודדויות שחוויתי כילד הן אלו שחישלו אותי ונתנו לי כוח לקראת ההמשך. הן אלו שלימדו אותי להתעקש, ובסופו של דבר גם להעריך את מה שיש לי".

כדי להבין את ההבדל בין החיים באתיופיה לישראל, טוען דללין שצריכים לחוות את זה, כי כל המהות שונה. "באתיופיה, ילד שנולד למשפחה פשוטה לא באמת חושב על העתיד. אין כמעט גישה לחינוך איכותי, אין מערכת בריאות זמינה לכולם, והאפשרות לבחור מה תרצה להיות כשתגדל פשוט לא קיימת. מכיוון שבמקרה שלי לא היו לי הורים, עברתי כילד מבית לבית ונדדתי בין קרובי משפחה וחברים שגידלו אותי, כשדודי בן ה-18 משמש כאפוטרופוס שלי.

"שום דבר לא היה קל, אבל במבט לאחור אני יודע שהדבר העיקרי שחסר לי הוא לא שיפור באורח החיים, אלא פשוט מישהו שיגיד לי מילה טובה וייתן חיבוק כשצריך. זו גם הסיבה שכיום אני רגיש כל כך לילדים יתומים. כי ההורים הם אלו שמלווים אותנו בצמתים הכי מרכזיים בחיים, וכשהם אינם – הם כל כך חסרים. במידה מסוימת, דווקא כיום אני מרגיש עוד יותר מאשר בעבר את הצורך בהורים, והעובדה שבאנשי הקשר שלי לא מופיעים השמות 'אבא' ו'אמא' מרגישה לי כמו חסר ענקי".

באיזה גיל עלית לארץ?

"במשך כל חיי גדלתי עם החלום לעלות לישראל ולהגיע לירושלים, או כפי שכינינו אותה – 'ירוסלם'. תמיד גם ידעתי שזה יקרה, אבל היה ברור לי שכל עוד זה לא מתרחש בפועל אני לא מאמין. כשהייתי בן 12 הגיע דודי לבית הספר, כדי לקחת מסמכים הנדרשים לצורך הסדרת העלייה לארץ, ורק אז הבנתי שהנושא הופך לרציני. זה היה בשנת 2012, הרבה אחרי המבצעים המפורסמים להעלאת יהודי אתיופיה שבהם אנשים צעדו ברגל במדבריות וחלקם שילמו בחייהם על הרצון לעלות לארץ הקודש. אצלנו היה ניתן לחשוב שיהיה לכאורה קל יותר, אך לא – הערימו בפנינו המון קשיים בירוקרטיים, התהליך נמשך זמן רב ושום דבר לא היה מובן מאליו.

"כואב לי על כך שעד היום לא קל ליהודי אתיופיה לעלות לארץ, בפרט שאני מכיר באופן אישי רבים מאלו שרוצים לעלות, שהוריהם היו במחנות מעבר וחלקם איבדו את חייהם בניסיונות לעלות לארץ. ברור שצריכים לבדוק היטב ולא להעלות את כל מי שמבקש, אך כשמדובר בכאלו שזכאים לעלייה – לא לתקוע להם מקלות בגלגלים".

מסיכון לסיכוי

בגיל 12 וחצי מצא את עצמו דללין, יחד עם הדוד, במרכז קליטה בקיבוץ איילת השחר. משם המשיך למגורים ב'כפר הילדים' בעפולה, ולאחר מכן למד בישיבה תיכונית, שם נאלץ להתמודד עם פער לימודי וקושי בהבנת השיעורים ובתקשורת עם התלמידים, כחלק מהקושי בקליטת השפה. "אבל היה ברור לי ששום דבר לא יעכב אותי", הוא מבהיר. "בשלב הראשון השקעתי את כל יכולותיי בקליטת השפה החדשה, מתוך הבנה שזה מה שיפתח לי פתח, אך זה כמובן לא קרה מיד. הייתה תקופה ארוכה בה נאבקתי בכינוי 'נוער בסיכון', ורק היום אני מבין את הבעייתיות שבמטבע הלשון הזה, ועד כמה חשוב להחליף אותו במילים 'נוער בסיכוי'. ספגתי לא מעט הצקות מחברים שלא הבינו את העברית שלי או שזלזלו בי.

"אבל לא התייאשתי", הוא מדגיש. "כבר מהרגע הראשון הבנתי, שאני לא הולך לנהל את החיים שלי מתוך מקום של קורבן. אמנם אני עולה חדש, יתום ובלי כסף, אבל אני לא רוצה שירחמו עליי, ומעדיף לקבוע את הגורל שלי בעצמי, כי הוא תלוי אך ורק בי וברצון שלי. זו הסיבה שעשיתי מאמץ אדיר כדי להשקיע בלימודים, ולצד זאת להמשיך ברכישת השפה ולא לחשוש להתמודד ולנסות. אני יודע שבאותם ימים נקראתי 'נוער בסיכון', אך אם הייתי נותן לתבנית הזו להשפיע עליי, ולמושג השגוי הזה לקטלג אותי – הייתי היום בצד השני של הרחוב.

"המהפך אירע בכיתה ז', כאשר נבחרתי מבין כל ילדי הכיתה לשמש כחבר במועצת התלמידים בבית הספר. מבחינתי זה היה הישג ענק, והבנתי שזו נקודת מפנה בחיים שלי שתאפשר להם להשתנות. בגיל 16 נבחרתי ליו"ר מועצת הנוער העירונית, ועד היום אני נוהג לומר שזה אחד התפקידים הקשים ביותר שהיו לי, גם ביחס לתפקידים משמעותיים מאוד שחוויתי במסגרות נוספות ובצבא. הודות לכך שלקחתי אחריות כבר מגיל צעיר, זכיתי להגיע למקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם, ולרגע המרגש שקרה ממש לאחרונה, עם הזכייה בפרס לנוער מתמודד".

"כולם יכולים להמריא"

אפשר לראות אנשים במצבך שכיום נמצאים במקום אחר לגמרי, מה היה אצלך שהוביל אותך למסלול אחר?

"חשוב לי להדגיש שאני לרגע לא מתכחש למוצא שלי, אלא להיפך – אני מאוד גאה בו והוא חלק מהמהות שלי. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהחברה הישראלית נגועה בגזענות, וכך גם מערכת החינוך, ויש צורך להיאבק במציאות הזו. ככל שיש לך יותר כוח וגב חזק, כך עולה הסיכוי לכך שתצליח. במקרה שלי, אין לי הורים וגם לא גב, ובכל זאת הצלחתי לשרוד את המערכת הקשוחה. לכן זו לדעתי דוגמה לכך שכל דבר אפשרי. אנחנו צריכים פשוט לרצות.

"זה גם המסר שאני מעביר לבני נוער הרבים שאני פוגש, לאו דווקא מהעדה האתיופית: אסור לכם לשבת על הגדר ולצפות ש'יעשו משהו בשבילכם', אלא זה הזמן שלכם לקום ולהתרומם. לא נכון להאשים את המדינה ש'מפלגת' או את התקשורת ש'מסיתה'. אלו דיבורים שנשמעים הרבה לאחרונה, לאו דווקא בקשר לעדה האתיופית, והם שגויים במהותם. אנחנו כאזרחים צריכים להיות אלו שקמים ומתרוממים, ומוכיחים שאפשר לחיות יחד באחדות וללא פילוג. אפשר להביא את האהבה לעם שלנו, גם בקרב בני הנוער וגם בקרב המבוגרים".

דללין מציין בחיוך, כי שואלים אותו לא פעם אם הוא בדרך לפוליטיקה. "קיבלתי הצעות ואני לא שולל, אבל אני מאוד חושש מכך", הוא אומר בכנות. "הסיפוק הכי גדול שלי הוא שאומרים לי 'איש טוב', ואני חושש להתלכלך בפוליטיקה שמובילה לשיח לא בריא. אני לא פוסל אפשרות כזו ויש כמה רעיונות על הפרק, אךבינתיים אני משתדל לפעול כאדם עצמאי, בין היתר בכתיבת סיפור חיי בספר 'ריצה למרחקים', וכן בהקמת ארגון 'משפאחה' שמלווה ילדים יתומים ומעניק להם ולמשפחותיהם תמיכה רגשית, חינוכית, משפטית וחברתית. אנחנו כאן כדי ללוות, לחזק ולוודא שיש מי שנמצא עבורם לאורך הדרך. בקרוב אנחנו מתכננים אפילו להקים להם תנועת נוער ייחודית ולקיים כנסים. צריכים להבין שבמדינת ישראל חיים יותר מ-57,000 ילדים יתומים בגילי 6-18, והתפקיד של כולנו הוא לעזור להם ולפעול למענם, כדי שהם וכל הילדים שמתגוררים כאן יגיעו רחוק.

"כי בארץ יש לנו הכל", הוא מסכם, "בתי ספר, ספריות, תוכניות לנוער, וכל כך הרבה מסגרות שמאמינות בך. אבל לצערי לא כל נער ונערה מבינים את זה, ולעיתים קרובות אני שומע צעירים שאומרים לי 'אין לי סיכוי, אין לי יכולת, המערכת נגדי' וכדומה. התגובה שלי היא: 'נכון שלא הכל מושלם, אבל אם הייתם משווים זאת לאתיופיה, הייתם מבינים שיש לכם זכות גדולה'. מי שנמצא כאן לא יכול להרשות לעצמו תירוצים, כי יש לו באמת כל הכלים, כל ההזדמנויות וכל היכולות כדי להמריא גבוה. השאלה היחידה היא האם מוכנים להשתמש בהם".