האמן שיצר 400 רעשנים: "אני לא לוקח רעשן לבית הכנסת – הוא מסיח אותי מהמגילה"

בשעת אחר צהריים חמימה, אביב כהן יצא מבית הכנסת. השמש סנוורה את עיניו כאשר פנה לכיוון תחנת האוטובוס. לבו היה רחב עליו, אחרי לימוד ארוך בזוהר עם המקובל הרב יצחק כדורי זצ"ל והמולת השוק הסמוך השרתה עליו אווירה ירושלמית מיוחדת.

חלון ראווה סמוך משך את מבטו. מאחורי הזכוכית עמדו זקופים מוצגים יפהפיים מעץ, מתכת וכסף – חנוכייה יפה, לצד פמוטים הדורים ועוד. כחובב אומנות מושבע, הם קרצו לו להיכנס. הוא הדף את הדלת הכבדה, נכנס פנימה וסקר אותם בעניין. רעשן מיוחד לכד את עיניו. "מה המחיר?", שאל את המוכר. "עזוב, זה לתיירים, לא בשבילך", הוא נענה ביובש. כהן עזב את החנות בידיים ריקות, אך בליבו גמלה ההחלטה: "אם הוא עשה – גם אני יכול".

אביב כהן עם תמונת רעשן שהופיעה בתערוכה בבר אילן

צילום שהופיע בתערוכה בבר אילן

"אין אחד שדומה לחברו"

"בכל ריאיון שואלים אותי על רעשנים. פורים, אז רוצים רעשנים. בסדר, הבנתי – אני מספר על רעשנים", צוחק כהן (70) בתחילת שיחתנו, עם המבטא וההומור החביב המאפיינים אותו. הוא היה שמח לשוחח על חידושים שעלו לו בעת קריאת פרשת השבוע, אך לא לחינם הוא מקבל פניות מכלי התקשורת בערב פורים. ברשותו אוסף מפואר, הכולל למעלה מ-400 רעשנים, כולם מעשה ידיו. "אין אחד שדומה לחברו – לא ברעיון ולא בצליל", הוא מצהיר.

מהיכן הרעיונות למספר כזה של רעשנים השונים זה מזה?

"זה זורם. לפעמים אפילו תוך כדי עבודה על רעשן אחד, אני מגלה רעיון לרעשן חדש", הוא משיב. את הרעשן הראשון הוא יצר כמה חודשים לאחר האירוע עימו פתחנו. הוא רכש חומרים, איתר מקום עבודה וחקר על מבנה הכלי. "לאט לאט אתה מתקדם, קונה עוד כלי עבודה וזה הולך ומתפתח". את הרעיון המושלם הוא רוקם בראשו לפרטי פרטים, ובעקבותיו נכנס לחדר העבודה, עומל עליו כשמונה שעות ביום, וכעבור כשבועיים יכול לברך על המוגמר.

באוסף של כהן, ניתן למצוא רעשן המורכב משתי גלגלות הנעות לכיוונים נגדיים, וכן רעשן המכונה 'עמלק' ומורכב משני סימני שאלה. בימים אלו הוא עובד על רעשן ייחודי, הבנוי על עיקרון דומה לכלי המיתר, ובו ניתן לווסת את הצלילים. "כמו כינור או גיטרה. הצליל מושפע מהלחיצה של האצבעות, ומשתנה ככל שהאצבע מתרחקת או מתקרב".

כשאני מבררת את מי מבין מאות הרעשנים שברשותו הוא לוקח עימו למקרא מגילה, מגיעה התשובה המפתיעה: "אני לא לוקח רעשן – הוא מסיח אותי מהמגילה עצמה". את המן הוא מוחה בדרכים אחרות. "הרעשן הוא לא משהו יהודי מלכתחילה", הוא מציין. "הרעשן התחיל במצרים, כשהיו צריכים להעביר את המצורעים ממקום למקום. המחלה שלהם לא הייתה סימפטית למראה, ולכן היה יוצא אחד ורץ לפניהם עם כלי מרעיש – רעשן. כך אנשים היו יודעים שבקרוב המצורעים יעברו במקום, ונכנסים לבתים".

לדברי כהן, הרעשנים היו בעבר גם בשימוש חיל הים של צבא ארה"ב. "כשהיו צריכים לקרוא את החיילים לעלות לדגל, היו מרעישים עם רעשן. במשך השנים זה התחלף למשרוקית. הרעשן היה גם בשימוש מאוחר יותר בצבא מצרים, שם היו משתמשים בו על מנת להעיר את החיילים שהיו מתעצלים לקום".

מתי הרעשן הגיע לקריאת המגילה בבית הכנסת?

"היהדות אימצה את הרעשן אולי לפני 150 שנה. לשונית הרעשן מכה על גלגל השיניים, וכך מתקיים הרעיון של הכאת המן. בכל פעם שהגלגל מסתובב, זה עוד מכה ועוד מכה".

אביב כהן בעבודה

רעשנים שיצר

"הלכתי איתם יד ביד"

התשוקה ליצירה לא נולדה בחנות היודאיקה – היא ליוותה את כהן עוד מילדותו ביבנה. כבן למשפחת עולים, הוא חווה חיים של פשטות חומרית. כפעוט גר במעברה סמוכה לרחובות, ובהמשך עברה המשפחה לדירה קטנה ביבנה. "כשהייתי נער, היועצת החינוכית ראתה את הציורים שלי והם מצאו חן בעיניה. היא פעלה כדי שהציורים ייכנסו לתערוכה באשדוד, ובתמורה קיבלתי מימון לשכר הלימוד בתיכון".

מרבית חייו הבוגרים הוא עוסק באומנות. במשך כשלושה עשורים היה כהן מורה לאומנות בבתי ספר, כאשר בין לבין עבד כצלם אירועים וצלם עיתונות. "התלמידים אהבו את השיעור. לפעמים היו בורחים משיעורים אחרים ובאים אליי. בשיעורים השתדלתי לתת להם התייחסות ואהבה. לא התעלמתי מהרצונות שלהם, תמיד הלכתי איתם ביחד, יד ביד".

הוא מספר על תלמיד שכבר בשיעור הראשון הודיע לו: "תשמע, המורה, אני לא אפריע לך ואתה אל תפריע לי. אני אשב לקרוא ספר, ולא איפגע מכך אם תיתן לי ציון נכשל". כהן לא התרגש מהאמירה החריפה. "אמרתי לו שמצוין, ושתלמיד כמוהו אני מחפש כל הזמן – כזה שלא יפריע לי. עם הזמן ראיתי שלא תמיד הוא קורא ספר, אלא מגניב מבטים ורק עושה את עצמו מרוכז בקריאה. שאלתי אותו: 'אתה מוכן לעזור לי? אני צריך את העזרה שלך'. הבאתי לו לדלל צבעים, לדאוג שלא יתייבשו, וכל מיני עבודות קטנות של צביעה. במקביל נתתי לו מחמאות, מפה עד להודעה חדשה. בהמשך הוא היה בא אליי מעצמו ומבקש: 'יש לך עבודה בשבילי?'".

כהן מיאן להתאים את עצמו למשימות השבלוניות של משרד החינוך. "עשיתי עם התלמידים עבודות שקשורות ליהדות", הוא נזכר. "למשל, עיצבנו ברכת הבית וכרטיסי ברכה לראש השנה". בעיניו, אלו היו מהותיים יותר לתלמידיו.

אביב בעבודה

רעשנים שיצר

"ההיסטוריה חוזרת על עצמה"

את אלפי הפריטים שיצר, כהן מעולם לא מכר. "אגיד לך את האמת, יש לי חלום שאני אפילו לא יודע האם הוא בר ביצוע. שיבוא אדם אמיד, יראה את האוסף הענק של הסביבונים, הרעשנים, החנוכיות, מגיני דוד ועוד, ויאמר לי: בוא נקים מוזיאון לאוספים של יודאיקה יהודית". בעיני רוחו הוא רואה מבנה עם חדרים גדולים, שכל אחד מהם יכיל מאות ואלפי פריטים מאותו סוג. "הכול רק בתחום היהדות והכול במסות גדולות. שהמבקר ישאל את עצמו: 'למה יושב אדם ומתכנן לו קופות צדקה? למה בא אביב כהן ועושה מאות רעשנים? למה זה כל כך חשוב לו?".

בהיותו כבן שנה וחצי, עלה כהן מאיראן ארצה. מאז לא נותר לו או למשפחתו קשר למקום, למעט מספר בני משפחה רחוקים. "גם אם הייתי תימני או אשכנזי, הייתי עושה רעשנים. אני לא קושר את זה למוצא שלי", הוא צוחק. "אבל אין ספק שההיסטוריה חוזרת על עצמה. מה שקרה עם המן בשושן הבירה ומה שקורה עכשיו – זה אותו דבר. במקום סוסים יש מטוסים, ובמקום חרבות יש טילים.

"במגילה המן מדבר על 'עם אחד מפוזר ומפורד'. אנחנו קוראים ולא מפנימים. אני מאמין שאם נהיה מאוחדים, ולא תהיה שנאה ותחרות בינינו – אויבינו, צאצאי המן, יירדמו. אמנם הם לא ייעלמו, אבל לפחות לא יתקעו לנו מקלות בגלגלים. ברגע שאנחנו לא בסדר – הם מתעוררים. אנחנו קוראים את המגילה, יורים עם קפצונים ומרעישים עם הרעשן. אבל הרעשן זה גימיק. יש משהו עמוק הרבה מעבר".