"החיילים ביקשו סליחה. במקום לכעוס, החלטתי לעשות הכול כדי שזה לא יישנה"

מנות הפלאפל החמות הוכנסו לשקית השחורה והונחו במושב האחורי של הרכב. למרות שהיה אחרי משמרת ארוכה בבית החולים, ד"ר שמואל גיליס הי"ד שמר על ערנות מרבית בנהיגה. בבית המתינו לו ולארוחת הערב החגיגית חמשת ילדיו. בצומת גוש עציון, מרחק 10 דקות מכרמי צור, יישוב מגוריו, הוא עצר בצד הדרך וחייג הביתה. רעייתו רותי ענתה, ושמחה לשמוע כי יגיע בקרוב. יריות המרצחים גדעו את ההבטחה הזו.

ד"ר שמואל גיליס הי"ד

ד"ר שמואל גיליס הי"ד עם רותי וחלק מילדיהם

"תקרא לרופא"

בצבא שירת גיליס כרופא צבאי, ותפקידו האחרון היה בסיירת שלדג. מראהו הצנום הרתיע בתחילה את חיילי הסיירת. "הוא היה נראה קטן וחלש, והחיילים דאגו: 'מה, זה הרופא שיהיה איתנו?'", רותי מתארת את ששמעה מחבריו לאחר מותו. הלחשושים הופסקו ברגע בו נחשפו לביצועיו של שמואל בשטח – עם התיק הכבד והחיוך על הפנים. "הם הבינו שהם יכולים לסמוך עליו", היא מוסיפה. "במסגרת תפקידו, השתתף גם במשימות צבאיות מעבר לגבולות הארץ, בין היתר במספר טיסות חילוץ חשאיות של יהודי אתיופיה מסודאן לישראל.

רותי ושמואל נישאו בעת שירותו הצבאי, ועד מהרה היא הבינה כי לא צפויים לה חיי משפחה סטנדרטיים. כבר בשבת הראשונה לנישואיהם שמואל לא הופיע, בגלל מקרה חירום שדרש את נוכחותו. את חמשת ילדיהם גידלה רותי בגבורה כמעט לבדה. "לא היה קל. אני לא זוכרת הרבה פעמים ששמואל היה בשעות ההשכבה או בהתארגנות בבוקר. גם כשהגיע, הוא היה תמיד מאוד עייף, אחרי רצף משמרות ארוכות. לזכותו ייאמר, שמעולם לא קרה שהגיע הביתה והלך לישון. הוא החזיק את עצמו ער בכוחות גדולים כדי להיות איתנו".

הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, ומהדורות החדשות דיווחו על פיגועים כמעט על בסיס יומי. למרות ששמואל נע בצירים בדרכו לעבודתו ובחזרה ממנה, רותי מציינת כי לא חששה. "לא דאגתי, וגם שמואל מצידו השרה עליי המון ביטחון. אני תמיד אומרת, שביום שארגיש שאני לא אוכל לנסוע פה בדרכים – מקומי לא פה. אי אפשר לחיות במקום שאתה חושב שהוא מסוכן עבורך".

חיילים בפינה החמה

חיילים בפינה החמה

חיילים בפינה החמה

"אימא, זה אבא?"

בערב הפיגוע, כמה דקות לאחר ששוחחה עם שמואל, היא שמעה בחדשות על אירוע חבלני באזור. היא ניסתה ליצור קשר עם בעלה, אך הוא לא ענה. היא מוסיפה כי באותן שעות שמואל היה כונן בבית החולים, מה שדרש ממנו זמינות רציפה במכשיר הנייד למקרה שיזדקקו לו. "היה לי ברור שהוא בזירה. רק לא ידעתי האם הוא מטפל במישהו, או שמישהו מטפל בו".

למרות הדאגה, רותי שמרה על קור רוח. כלי התקשורת דיווחו כי הנפגע הוא תושב כרמי צור, וכחברת צוות החירום היישובי היא הבינה שעליה להגיע למזכירות היישוב בהקדם. את פניהם של צוות המודיעים היא קיבלה בחוץ, בדרכה לביצוע המשימה. "אפילו לא רציתי לשמוע את הסיפור, רק שיגידו לי האם שמואל נהרג – כן או לא.

"העולם התהפך. בבית המתינו לי חמישה ילדים בגילאי 3 עד 13, ולקחתי לי כמה דקות לאסוף את עצמי, לפני שאכניס אליהם את הבשורה. פתאום הבת הגדולה יצאה החוצה ושאלה אותי: 'אימא, זה אבא?'. אני כל כך אוהבת להגיד 'כן'", רותי נאנחת. "כשמבקשים ממני משהו, קודם כל אני אומרת כן, אחר כך נראה איך נסתדר. ופתאום הגיע ה'כן' הכי רע שאמרתי בחיים".

היא נכנסה פנימה וסיפרה לילדים במילים פשוטות את שאירע, מבלי לטייח דבר. "מיד אחר כך הבטחתי להם בשקט, באוזן, שאנחנו נהיה הבית הכי כיפי שיש. התביישתי לומר זאת בקול, כי הבנתי שזה לא משפט נורמלי בסיטואציה", היא מחייכת. כיום, מעבודתה בתחום הטיפול, היא מבינה שהמשפט האינטואיטיבי ההוא היה נכון לטווח הרחוק. "כשמשהו רע קורה, מגיעים אחריו נזקים משניים. אבל אפשר למנוע אותם, או לפחות למזער את הנזק. אם הייתי מספרת להם ומתעלפת, הם היו נשארים בחרדה מאוד גדולה – אבא מת ואימא התעלפה. ברגע שהצלחתי לספר להם בקור רוח, והבטחתי להם שאנחנו נהיה הבית הכי כיף – הילדים קלטו שאבא איננו אבל אימא פה איתם".

חיילים בפינה החמה

עוגות בפינה החמה

מרק לחיילים שמתבשל בפינה

"רק אלוקים מחליט"

במהלך ימי השבעה, הגיעו חיילי המילואים בגזרה לנחם בבית המשפחה. מתוך דבריהם הבינה רותי כי הייתה התרשלות בתפקידם. "הם אמרו שלפי הנהלים היו אמורים להיות בנקודה בה אירע הפיגוע, ו'סליחה, לא היינו שם'".

רותי מתארת דילמה קצרה בינה לבין עצמה מה לעשות עם המידע שקיבלה. "ישבו בבית הרבה כלי תקשורת, ויכולתי לפנות אליהם. אבל בחרתי להגיד לעצמי שהתוצאה של מה שקרה היא בכלל לא בחירה של החיילים. אנחנו פה למטה צריכים לעשות את כל המאמצים שהדברים יהיו הכי טוב, אבל מה שקורה בסוף – את זה רק אלוקים מחליט".

הרצח של הרופא המוכר היכה גלים בארץ, ובית המשפחה היה מלא במנחמים, ביניהם פוליטיקאים. למרות העומס, דבריהם של החיילים ניקרו בראשה של רותי. "חשבתי הרבה מה אני עושה שהדבר לא יישנה". כשמח"ט הגזרה הגיע לנחם, מלווה בראש המועצה, רותי ביקשה מהשניים דבר אחד: אישור למבנה קטן שיוצב בזירת הפיגוע. "רציתי להכין עוגות, לבוא לשם עם הילדים ולשוחח עם החיילים".

היא מוסיפה, כי כיום "הפינות החמות" למיניהן נפוצות למדי, אך אז הדבר לא היה קיים בצורתו המוכרת. "כשהיינו חולפים במחסומים, היינו מברכים את החיילים לשלום, ושולפים מהחלון עוגה או ממתק כלשהוא. אבל לא באמת היה קשר עם החיילים מעבר לכך. חשבתי לעצמי שפינה כזו תאפשר לדבר עם החיילים, להיות איתם בקשר, וכך גם לעזור להם להבין כמה אחריות יש להם על התושבים כאן".

בקשתה נענתה, ובתום ימי השבעה המתינה לה מכולה בצומת גוש עציון. כיום הפכה הצומת לאימפריה של ממש, עם חנויות רבות. "בזמנו, הצומת הייתה חשוכה ונטושה. על הכביש עמדה תחנת אוטובוס בלבד".

גם הילדים לא הראו נכונות מיוחדת להצטרף לפרויקט שיזמה. "הילדים החכמים שלי הודיעו לי ש'אימא, עם כל הכבוד, אנחנו לא הולכים כל יום לאפות איתך עוגה'", היא צוחקת. "הם באמת מדהימים, והיום אני יודעת שהם כל כך צדקו. גם להם היו חיים לחזור אליהם".

המכולה עמדה מיותמת בצומת, כאשר מדי פעם ראש המועצה היה מתעניין בפרויקט והיכן הוא עומד. כעבור חודשיים החליטה גיליס לשנס מותניים ולהתחיל. גל הפיגועים הביא לכמה וכמה משפחות שכולות בסביבתה, והיא פנתה אליהן בהצעה לחבור אליה להנצחת יקיריהן. אוסי ששון, ששכלה את בעלה צחי הי"ד, הצטרפה אליה. סביבן התקבצה קבוצה של שמונה אנשים נוספים, שהתגבשו לצוות המנהל וארגנו את רשימת המתנדבים בשטח, וכך קמה לה "הפינה החמה" הראשונה בארץ. המחשבה הראשונית הייתה לפתוח את המקום לשלוש שעות ביום. "אבל התגייסו כל כך הרבה מתנדבים, שהבנו שהפינה תהיה פתוחה כל היום", היא נזכרת בסיפוק.

הפינה החמה בפעילות

חצר הפינה החמה כיום

"צריך כל הזמן להתקדם"

הצוות פעל בצורה מסודרת. "עשינו רשימות של מתנדבים לעמוד במקום, ומתנדבים לאפות. יש אנשים שעד היום, 25 שנים אחרי, מגיעים לפינה החמה, פורקים ארגזים ומכריזים: 'היום זה היום שלנו'". היא מציינת, כי כעת כבר לא קיימת רשימה של מתנדבים לאפייה. חנויות מהאזור ובעלי שמחות תורמים פינוקים ביד רחבה. 170 מתנדבים מאיישים את המתחם לאורך החודש, במשמרות קצרות המתחלפות בכל שעתיים וחצי.

"ערכנו במתחם פאנל של אנשי צבא בכירים ששירתו באזור, ופתאום הבנתי שזה נהיה דגם לקשר בין הצבא לאזרחים. הביחד הזה מדהים, ובעיניי הפינה החמה היא הרבה יותר גדולה מסך חלקיה".

מה שמואל היה אומר על הפינה החמה?

"יוצא לי לחשוב על כך הרבה. כנראה שהוא היה צוחק ואומר: 'אשתי, אפילו להנציח אותי, עשתה את זה עם הקפה שלה'. אני משתייני הקפה והוא תמיד צחק על זה", היא מסבירה. "הנתינה לחיילים הייתה בנשמתו. עוד בחייו, יצא לנו לחלק הרבה כוסות מרק ותה לחיילים בגזרה, כמו שהרבה אנשים נוספים עושים. בכלל, שמואל תמיד דאג לחיילים. אני מאמינה שהוא היה מאוד מעריך את המאמץ, ובמיוחד את ההתמדה של הצוות המדהים".