"אחרי 27 שנים חשפתי את הסוד: 'אני חולה אפילפסיה'"

זה קרה בפעם הראשונה כשהיה נער בן 11, בתוך המרחב המוגן לכאורה של הפנימייה. ידידיה שפיזדה לא הבין מה קורה איתו, כשלפתע מעד ונפל. נפילה שאין לו ממנה שום זיכרון, מלבד הרגע שאחרי. זו הייתה הפעם הראשונה בחייו בה חווה התקף אפילפטי, ובכך למעשה ערך את ההיכרות עם האתגר שעמד ללוותו מכאן ואילך.

"מי שהזדמן לו לראות אדם בהתקף אפילפטי בוודאי מבין עד כמה שזה מלחיץ", אומר שפיזדה. "אבל האמת היא שכאדם שחווה את ההתקף זה לא רק מלחיץ, אלא גם סכנת חיים ממשית. כי אין לכך שום התרעה מוקדמת, וזה עלול לקרות בכל מקום ובכל זמן".

"להפסיק עם ההסתרה"

האפילפסיה היא חלק בלתי נפרד מחייו של שפיזדה (27), אך הוא בהחלט לא נותן לה לנהל אותם, וגם לא לפגוע בקריירה המוזיקלית שלו שהחלה להתפתח מאז שהיה ילד צעיר.

"כבר בגיל שבע שרתי לראשונה מול אולם של 400 איש, בבר מצווה של אחי הגדול", הוא מספר. "ביצעתי את השיר 'רחם', ועד היום אני זוכר זאת כחוויה גדולה. משם המשכתי לשיר בבית הכנסת, הייתי גם סולן בטקסים ושרתי בהרבה הרכבים בהזדמנויות שונות. בהמשך התמחיתי במוזיקה גם באופן מקצועי – השתתפתי בסדנאות ובקורסים מסוגים שונים, כולל לימודים אקדמיים בבית ספר למוזיקה בתל אביב".

לצד ההתקדמות המוזיקלית, ההגבלות תמיד ליוו את שפיזדה. "כשהופעתי באולמות הייתי מבקש מהמפיקים שלי שימעיטו בשימוש באורות מרצדים, כי הם עלולים לעורר את האפילפסיה. הקפדתי גם תמיד על שעות שינה מספקות – לפחות שמונה שעות בלילה – כיוון שידוע שמיעוט שינה עלול להוות טריגר לפרכוס. מיותר לציין שזה לא קל כנער מתבגר, שרוצה להיות כמו כל החברים.

"הקושי הלך והתעצם בזמן לימודי הנהיגה, כי כדי לקבל רישיון יש להמתין חמש שנים מאז ההתקף האחרון. כל חבריי כבר היו עם רישיונות, ורק אני לא. בכל פעם הייתי בטוח ש'הנה, גם אני מקבל', הגיע התקף נוסף שזרק אותי לאחור והצריך להתחיל את הספירה מחדש".

שיתפת את האנשים סביבך במה שעובר עליך?

"כמעט ולא", הוא משיב, "וזה באמת לא היה קל, כי כבחור למדתי בישיבת 'הר חיים' ומשם המשכתי לשירות צבאי. קשה לשמור על סוד כשנמצאים כל הזמן בחברת בני אדם, ובכל זאת הצלחתי. רק חברים קרובים מאוד ובני משפחה ידעו מה עובר עליי. בצבא התייחסו אליי כרגיל, אך נתנו לי שעות שינה נוספות, וזה תמיד עורר פליאה אצל כל אלו שהיו סביבי.

"כיום אני מבין שההסתרה לא הועילה לי בכלום, וחבל לבזבז אנרגיות כדי להסתיר. מה עוד שהוכח בלא מעט מחקרים שהאפילפסיה נוצרת ממתחים במוח, והיא לא מגיעה רק כתוצאה ממקרים רפואיים. ככל שאני רגוע יותר, וגם לומד להתאפק לפני שאני צופר בכביש למישהו, או שאני נמנע מלהתפרץ ושומר על דיבור מאופק – ההתקף בדרך כלל לא יגיע. עצם זה שאני מדבר על ההתמודדות שלי ולא מסתיר אותה, מפחית באופן טבעי את הסטרס, ואני הופך לרגוע יותר".

אפילפסיה שהיא מתנה

עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, התערבב המאבק האישי של שפיזדה במאבק הלאומי. הוא מצא את עצמו כותב שיר חדש, בתהליך שנמשך כשנתיים והבשיל דווקא מתוך הכאב הגדול של עם ישראל. "כתבתי את השיר בימים שבהם היה לי חשוב לבטא את התחושה שיש לכולנו", הוא מסביר. "כי הרי כולנו מנהלים מלחמה קבועה מול היצר שרוצה להכניע אותנו, ובסופו של דבר מבינים שיש את הקב"ה, משהו שגדול מאיתנו בהרבה, וכיהודים אנחנו צריכים להיות גאים במלחמה הקבועה הזו".

השירים של שפיזדה לא מחפשים לעשות סדר מלאכותי במציאות. הם מעלים שאלות, תהיות וחוויות שצצות לאורך הדרך. "לא תמיד יש לי תשובות", הוא מודה, "לא בשירים ולא בחיים. אבל אני הולך ומתפלל, וברגע שאני מקבל את המציאות כפי שהיא, אני מרגיש שצורת החיים שלי הופכת לנכונה יותר.

"אני חושב המון על כל שיר לפני שהוא נכתב", הוא מוסיף. "ובכלל, יש המון השקעה מאחורי כל שיר, ושום דבר לא יוצא באופן ספונטני. בעת הצורך אני גם מתייעץ עם אנשי מקצוע בתחום המוזיקלי ועם תלמידי חכמים בתחום הרוחני, כדי לשמוע ולקבל ביקורת. האמת היא שחלפה תקופה ארוכה עד שיצאתי עם השיר הראשון שלי, ועד היום לוקח זמן עד שאני מקבל מספיק אומץ כדי לצאת עם שירים נוספים ולפרסם אותם".

אתה מקבל לפעמים תגובות פחות טובות?

"כן, גם זה קורה", הוא עונה בכנות, "אבל זה לא גורם לי לחשוב פעמיים לפני שאני מתייעץ עם אנשים. ברור לי שזוהי הדרך – להתייעץ וללמוד מכולם ככל האפשר".

עם פרוץ המלחמה, הבין שפיזדה שהמאבק האישי שלו הוא השתקפות של המאבק הלאומי. כמו הגוף שלו, גם המדינה חווה התקפים של כאב, זעם ואובדן. הגבול בין הפנימי לחיצוני היטשטש, הגוף והמדינה הפכו לאחד. "פתאום התחלתי להבין שהתובנות שלי כלפי הפרכוסים, זהות לגמרי לתחושות שלי כלפי המדינה – גם היא לפעמים רועדת ופחות מתפקדת, אבל לב שבור הוא לב שפועם, ומדינה שנתונה באבל היא זו שעתידה לקום מחדש. כך נולד השיר החדש שלי, בו אני חושף את סיפור ההתמודדות האישי שלי עם האפילפסיה, ומנסה ליצור מחווה אישית ומרגשת למדינה שאני כל כך אוהב".

לא חששת לחשוף את הסוד שהסתרת כל חייך?

"האמת היא שלא היה לי קל לעשות זאת, וגם עכשיו לא קל. אבל אני מאמין שיש בכך שליחות חשובה כלפי אנשים שמתמודדים עם בעיה דומה – קודם כל כדי שלא יתביישו, ובנוסף – כפי שכבר ציינתי – הזמן שלנו בחיים יקר, וחבל לבזבז אותו בהשקעת אנרגיות בהסתרה. אני לא חושב שכולם צריכים לנהוג כמוני ולכתוב על כך שירים, אבל אפשר לדבר ולספר, ובאמת שזה מקל מאוד. קראתי לשיר 'כל מה שלא טוב בי אני מחבק היום', מתוך כוונה להעביר בכך את המסר. הפזמון מתחיל במילים: 'טוב שיש לאן לחזור ושיש בית', כשאני מודה מעומק הלב על כל מה שיש לי ולכולנו – במובן האישי והכללי".