האם אני חושב יותר מדי? על ספקות ודרכי היצר

הרבה פעמים אנחנו מתייחסים לשכל כאל הדבר הכי חשוב בחיים. אנחנו מנתחים כל דבר, מטילים ספק ומחפשים הוכחות שיאשרו לנו דברים. אבל אז, במקום שהשכל יעזור לנו – הוא הופך להיות מנגנון הרסני שגורם לנו להסתבך עוד יותר, ומכניס אותנו לדאגות, עצבות ופחדים שהורסים לנו את הרגשת השמחה והחיות. הדבר הזה קורה כשהשכל יוצא מפרופורציה, כי לא נתנו לו את המקום הנכון, כי לא השתמשנו בו באופן מוגדר וכך איבדנו את הקשר הטבעי לנשמה שלנו. כתוצאה מזה מופיע המנגנון שהורס אותנו מבפנים: הספק.

בפרשת וארא הקב"ה מבקש ממשה ללכת אל פרעה ולומר לו את הדברים שה' רוצה להעביר לו: "וידבר ה' אל משה לאמר: אני ה', דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך" (שמות ו', כ"ט). אך בהמשך לפרשה קודמת, גם כאן משה מהסס: "ויאמר משה לפני ה', הן אני ערל שפתיים ואיך ישמע אלי פרעה". משה לא מסכים מיד, אלא הוא שוב מלא בספקות לגבי מה יהיה ואם פרעה ישמע לו בכלל. אף על פי שה' ציווה אותו – השכל וההיגיון כאן הכניסו למשה פחד לגבי מה הולך לקרות, והוא היה צריך הסברים מפורטים יותר מה' איך זה יתבצע כדי לעשות את זה.

אז מה המקום הנכון של השכל? השכל לא נברא כדי לייצר ספקות, אלא כדי לשמש מערכת בקרה. כשאין לנו חיישנים ברורים בסיטואציה מסוימת, השכל נכנס כדי לעזור לנו ללכת בדרך הישרה והמוסרית. אבל אם אנחנו משתמשים בשכל כדי לנתח כל רגש טבעי – אנחנו בבעיה. זה אומר שאיבדנו את הטבעיות של החיים. אדם נורמלי פשוט יודע מה הוא רוצה.

היצר הרע של דורנו לא תמיד אומר לנו "תעשו רע". הוא משתמש בשיטה מתוחכמת יותר: הוא משתמש בשיטת השאלות והספקות, ומבלבל אותנו. הוא לא אומר שאין אלוקים, חלילה, או שאין טוב בעולם. הוא פשוט לוחש: "אולי לא?". הוא לא מערער את הרצון שלנו, אלא שואל: "מי אמר שזה ככה? מי אמר שזה נכון?".

הספקות הללו הם וירוס קטלני, כמו ארס שהוא מכניס בנו, וזה השורש של החרדה, כי זה גורם לנו לחוסר ודאות, להרגשה ששום דבר לא בטוח, ואז אנחנו נמנעים ללכת "עד הסוף" עם הערכים, עם הרצונות שלנו ועם מי שאנחנו. הספק מקרר את האמון הבסיסי שלנו בחיים. כשאדם מנסה לפתור הכל דרך השכל, הוא אולי לפעמים צודק מבחינה לוגית, אבל הוא מרגיש "מת" מבפנים, כי הוא לא לוקח בחשבון גם את החלק הכי חשוב: את עצמו, את החלק של הנשמה והחיות שבו (בהרבה מצבים הוא גם יכול לטעות בדרך, כיוון שהקשיב אך ורק לשכל). כשאנחנו נכנסים לספק במשהו – אנחנו נפתחים לעוד אפשרות שיכולה לערער אותנו. למשל, זוג שמתחתן וחושב "מה יקרה אם נתגרש" בעצם מכניס רעל לתוך הוודאות שלו. הבינה המלאכותית, למשל, עובדת רק על היגיון, ניתוח ושכל, רק על פי נתונים. אין לה הנשמה הטבעית והפשוטה, או הרגש, ולכן היא גם הרבה פעמים לא תדע לייעץ בצורה אנושית, ולעולם לא תוכל להחליף רבנים או פסיכולוגיים שמתייחסים לכל מקרה לגופו, לנשמה ולנפש של מי שמולם.

איך יוצאים מזה? הרב קוק מלמד אותנו שהספקנות היא תוצאה של "התרשלות המחשבה" (שמונה קבצים ג', כ"א). כשהעולם הרוחני שלנו לא מבוסס, כשאין לנו ביטחון בעצמנו, אז הכל נראה מעורפל ומלא בסימני שאלה.

1. להתייחס לספק כמחלה: ברגע שנבין שספקנות תמידית היא לא "אינטליגנציה", אלא וירוס שמחליש אותנו, נוכל להתחיל להחלים ממנה.

2. חיזוק הוודאות: הפתרון הוא לא לענות על כל שאלה של היצר, אלא לחזק את הוודאות בתוכנו בטוב, ברצון הטוב, בחיבור הפנימי שלנו – כך שהשאלה בכלל לא תעלה על השולחן.

3. אמון בחיים: להבין שיש דברים שרוצים "פשוט ככה". לא לכל דבר צריך הוכחה אובייקטיבית ושכלית. אם את/ה רוצה בטוב – זה מה שנכון לך.

השכל הוא כלי עבודה, אבל הנשמה היא בעלת הבית. בואו לא ניתן לספקות לנהל לנו את החיים. נחזור לטבעיות, לאמון הפשוט בטוב של הקדוש ברוך הוא וברצונות הטהורים שלנו. החיים הם לא טבלת "בעד ונגד" – הם זרימה של אמון וביטחון.

"הספקנות מקומה בשכל. אבל הרגש יותר עמוק הוא, והוא עומד בוודאות. הלב רואה, הלב שומע" (הרב קוק, שמונה קבצים ב', קכ"ה).

לתגובות: oritoz91@gmail.com